מֵרֵעֵהוּ חָסֶד״ שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִית קוֹרִין לְכֶלֶב ‘לַמָּס׳, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב״.

מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב" (איוב ו, יד), שכן בלשון יונית קוראין לכלב "למס". רב נחמן בר יצחק אמר: המחזיק כלב רע אף פורק ממנו יראת שמים, וכפי שנאמר בסוף אותו פסוק "ויראת שדי יעזוב".

הַהִיא אִיתְּתָא דְּעָיְילָא לְהַהוּא בֵּיתָא לְמֵיפָא, נְבַח בָּהּ כַּלְבָּא, אִיתְעֲקַר וַלְדָּהּ. אֲמַר לָהּ מָרִי דְּבֵיתָא, לָא תִּידְחֲלִי, דִּשְׁקִילִי נִיבֵיהּ וּשְׁקִילִין טוּפְרֵיהּ, אֲמָרָה לֵיהּ: שְׁקוּלָא טִיבוּתִיךְ וְשַׁדְיָא אַחִיזְרַי, כְּבָר נָד וָלָד.

ומסופר: ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא [אשה אחת שהיתה הרה נכנסה לבית אחד לאפות] בתנור שבאותו בית. נבח בה כלבא [כלב] שהיה באותו בית, איתעקר [ונעקר] ולדה. אמר לה מרי דביתא [בעל הבית]: לא תידחלי, דשקילי ניביה ושקילין טופריה [אל תפחדי, שניטלו שיניו וניטלו צפרניו]. אמרה ליה [לו]: שקולא טיבותיך ושדיא אחיזרי [נטולה טובתך וזרוקה על הקוצים], כלומר, עתה כבר אין תועלת בדברי העידוד שלך כי כבר נד הולד ממקומו וימות.

אָמַר רַב הוּנָא, מַאי דִּכְתִיב: “שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵה עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט״ – עַד כָּאן דִּבְרֵי יֵצֶר הָרַע, מִכָּאן וְאֵילָךְ דִּבְרֵי יֵצֶר טוֹב.

בקשר לדברים שנאמרו קודם מביאים את מה שאמר רב הונא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "שמח ב חור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט " (קהלת יא, ט) — עד כאן, כלומר, עד המלה "ודע" — דברי יצר הרע, מכאן ואילך הם דברי היצר הטוב.

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: עַד כָּאן – לְדִבְרֵי תוֹרָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ – לְמַעֲשִׂים טוֹבִים.

ריש לקיש אמר: עד כאן לדברי תורה, שנותנים לאדם ללמוד ולעסוק בתורה ולשמוח בחידושיה, מכאן ואילך "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" הוא למעשים טובים, שעתיד אדם לתת את הדין אם למד דבר ולא קיימו.

“בִּירִית טְהוֹרָה״. אָמַר רַב יְהוּדָה: בִּירִית זוֹ אֶצְעָדָה.

שנינו במשנה שהבירית טהורה (אינה מקבלת טומאה). אמר רב יהודה: בירית זו אצעדה (צמיד שעל הזרוע).

מְתִיב רַב יוֹסֵף: בִּירִית – טְהוֹרָה, וְיוֹצֵא בָּהּ בַּשַּׁבָּת. וְאִילּוּ אֶצְעָדָה טְמֵאָה הִיא!

מתיב [מקשה] על כך רב יוסף: הרי נאמר כאן שבירית טהורה ויוצא בה בשבת, ואילו אצעדה טמאה היא, כפי שאכן נאמר בכתוב במפורש בענין השלל אשר ניטל מהמדיינים "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב" וכו' (במדבר לא, נא) ולפני כן נאמר ביחס לדברים הניטלים כשלל "תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם" (במדבר לא, יט), והרי שאצעדה היא מהדברים המקבלים טומאה!

הָכִי קָאָמַר: בִּירִית תַּחַת אֶצְעָדָה עוֹמֶדֶת.

אלא הכי קאמר [כך אמר, התכוון לומר]: בירית ברגל תחת (במקום) אצעדה בזרוע היא עומדת, שתפקידה ברגל להחזיק את הגרביים דומה לזה של האצעדה בזרוע, ואינה תכשיט המקבל טומאה, ואינה אלא כמשמשת את הגרביים, וטהורה.

יְתֵיב רָבִין וְרַב הוּנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יִרְמְיָה, וִיתֵיב רַב יִרְמְיָה וְקָא מְנַמְנֵם. וְיָתֵיב רָבִין וְקָאָמַר: בִּירִית – בְּאַחַת, כְּבָלִים – בִּשְׁתַּיִם.

מסופר: יתיב [ישבו] רבין ורב הונא קמיה [לפני] ר' ירמיה, ויתיב [וישב] ר' ירמיה וקא [והיה] מנמנם, וכיון שנמנם שוחחו תלמידיו אלה ביניהם. ויתיב [וישב] רבין וקאמר [ואמר]: מה ההבדל בין הבירית והכבלים — שבירית ברגל אחת, וכבלים בשתים.

אָמַר לֵיהּ רַב הוּנָא: אֵלּוּ וָאֵלּוּ בִּשְׁתַּיִם, וּמַטִּילִין שַׁלְשֶׁלֶת בֵּינֵיהֶן, וְנַעֲשׂוּ כְּבָלִים.

אמר ליה [לו] רב הונא: אלו ואלו, גם הבירית וגם הכבלים, בשתים, וההבדל הוא כאשר יש ביריות ומטילין שלשלת ביניהן ונעשו כבלים.

וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁבּוֹ מְשַׁוְּיָא לֵיהּ מָנָא?!

ושואל רבין: וכי השלשלת שבו משויא ליה מנא [עושה אותו לכלי]? שאם בלא השלשלת אין הביריות נחשבות ככלי, מדוע תיחשבנה בתוספת שלשלת לכלי המקבל טומאה.

וְכִי תֵּימָא כְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין לְמַשְׁמִיעַ קוֹל בִּכְלִי מַתָּכוֹת שֶׁהוּא טָמֵא – שֶׁנֶּאֱמַר: “כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ״ אֲפִילּוּ דִּיבּוּר בְּמַשְׁמָע.

וכי תימא [ואם תאמר] שטעם הדבר הוא כר' שמואל בר נחמני, שאמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יוחנן: מניין למשמיע קול (כלי שמלאכתו להשמיע קול) בכלי מתכות שהוא טמא (מקבל טומאה) כתורת כלי — שנאמר בדיני טומאת כלים: "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" (במדבר לא, כג), ומלשון "דבר" למדו כי אפילו דיבור במשמע, שכלי שמשמיע קול ("דיבור") אף הוא טמא.

בִּשְׁלָמָא הָתָם – קָא בָּעוּ לָהּ לְקָלָא וְקָעָבֵיד מַעֲשֶׂה. הָכָא מַאי מַעֲשֶׂה קָעָבֵיד?

ואולם אין הדבר דומה, כי בשלמא התם [נניח שם] — קא בעו לה לקלא, וקעביד [צריכים אותו, את הכלי לצורך קולו והוא עושה] מעשה, ואולם הכא מאי [מה, איזה] מעשה קעביד [היא השלשלת עושה]? שאמנם היא משמיעה קול, ואולם אינה משמשת לצורך כלשהו!

הָכָא נַמִי קָא עָבֵיד מַעֲשֶׂה, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשְׁפָּחָה אַחַת הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ פְּסִיעוֹתֵיהֶן גַּסּוֹת, וְהָיוּ בְּתוּלוֹתֵיהֶן נוֹשְׁרוֹת. עָשׂוּ לָהֶן כְּבָלִים, וְהִטִּילוּ שַׁלְשֶׁלֶת בֵּינֵיהֵן, שֶׁלֹּא יִהְיוּ פְּסִיעוֹתֵיהֶן גַּסּוֹת וְלֹא הָיוּ בְּתוּלוֹתֵיהֶן נוֹשְׁרוֹת. אִיתְעַר בְּהוּ רַבִּי יִרְמְיָה, אָמַר לְהוּ יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן.

אמר לו: הכא נמי קעביד [כאן גם כן היא השלשלת עושה] מעשה לתועלת, וכפי שאמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו פסיעותיהן של בנותיה גסות (גדולות) והיו בתולותיהן נושרות, וכדי לפתור בעיה זו עשו להן כבלים והטילו שלשלת ביניהן כדי שלא יהיו פסיעותיהן גסות ואכן לאחר מכן לא היו בתולותיהן נושרות. בינתיים איתער בהו [התעורר בהם, מקולם] ר' ירמיה ואמר להו [להם]: יישר (נכון), יפה אמרתם, וכן אמר ר' יוחנן בענין זה.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין לְאָרִיג כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא טָמֵא – מִצִּיץ.

כיון שדובר בכמה ענייני טומאה, מסופר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: מניין לאריג בגודל כל שהוא שהוא טמא (מקבל טומאה), שאין לכך שיעור מסויים — למדים הלכה זו מן הציץ של הכהן הגדול, הנחשב למרות קטנותו לכלי.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְצִיץ אָרִיג הוּא?! וְהָתַנְיָא: צִיץ כְּמִין טַס שֶׁל זָהָב, וְרוֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת, וּמוּקָּף מֵאוֹזֶן לְאוֹזֶן, וְכָתוּב עָלָיו בִּשְׁתֵּי שִׁיטִין: “יו״ד ה״א״ לְמַעְלָה וְ״קוֹדֶשׁ למ״ד״ לְמַטָּה.

אמר ליה[לו]אביי: וכי ציץ אריג הוא?! והתניא[והרי שנינו בברייתא]:ציץ עשוי כמין טס (חתיכה חלקה) של זהב, ורוחב הציץ שתי אצבעות, ומוקף (מונח על המצח בהיקף הראש) מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בשתי שיטין (שורות) " יו"ד ה"א "(שם הויה) למעלה ו" קודש למ"ד " למטה. שעל הציץ צריך לחקוק "קודש לה' ", וכדי לכבד את השם היו כותבים אותו גבוה יותר מאשר המלה "קודש".

וְאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי רְאִיתִיו בְּעִיר רוֹמִי וְכָתוּב “קֹדֶשׁ לַה׳״ בְּשִׁיטָה אַחַת!

ואמר ר' אליעזר בר' יוסי: אני ראיתיו באוצר הקיסר בעיר רומי וכתוב עליו "קודש לה' " בשיטה (שורה) אחת. ועל כל פנים אחר שהציף הוא טס של זהב כיצד אפשר להביא ראיה ממנו לדיני אריג!

כִּי סְלֵיק רַב דִּימִי לִנְהַרְדְּעָא, שְׁלַח לְהוּ: דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי לָכֶם טָעוּת הֵם בְּיָדִי, בְּרַם כָּךְ אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין לְתַכְשִׁיט כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא טָמֵא – מִצִּיץ. וּמִנַּיִין לְאָרִיג כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא טָמֵא – מֵ׳אוֹ בֶגֶד׳.

כי סליק [כאשר עלה] רב דימי לנהרדעא שלח להו [להם] לבני הישיבה: דברים שאמרתי לכם בענין אריג שהוא מקבל טומאה בכלשהו טעות הם בידי, ברם (אבל) כך אמרו משום (בשם) ר' יוחנן: מניין לתכשיט כל שהוא שהוא טמא (מקבל טומאה) — נלמד הדבר מן הציץ . ומניין לאריג כל שהוא שהוא טמא — ממה שנאמר: "או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר

תָּנוּ רַבָּנַן: אָרִיג כָּל שֶׁהוּא טָמֵא, וְתַכְשִׁיט כָּל שֶׁהוּא טָמֵא, אָרִיג וְתַכְשִׁיט כָּל שֶׁהוּא – טָמֵא, מוּסָף שַׂק עַל הַבֶּגֶד שֶׁטָּמֵא מִשּׁוּם אָרִיג.

"(ויקרא יא, לב) ומלשון הריבוי של "או בגד" למדים שכל בגד, אפילו קטן ביותר, נכנס בהגדרה זו. בדומה לזו תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אריג כל שהוא — טמא, ותכשיט כל שהוא — טמא. דבר שחציו אריג וחציו תכשיט כל שהוא — טמא. ומוסף גם השק על הבגד שאף הוא טמא משום אריג.

אָמַר רָבָא: אָרִיג כָּל שֶׁהוּא טָמֵא – מֵ׳אוֹ בֶגֶד׳, תַּכְשִׁיט כָּל שֶׁהוּא טָמֵא – מִצִּיץ, אָרִיג וְתַכְשִׁיט כָּל שֶׁהוּא טָמֵא מִ׳כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה׳.

אמר רבא בביאור דברי הברייתא: אריג כל שהוא טמא, — ממה שנאמר "או בגד", תכשיט כל שהוא — טמא, ונלמדת ההלכה מדין ציץ . אריג ותכשיט כל שהוא — טמא, ודבר זה נלמד ממה שנאמר: "ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם כל

אָמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא: הַהוּא בְּמִדְיָן כְּתִיב!

כלי מעשה " (במדבר לא, נא), וכל חפץ, כיון שמשמש הוא למעשה כלשהו, נכנס להגדרה של "כל כלי מעשה". אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: והלא אותו מקרא במדין כתיב [נאמר], ושם דובר רק בדיני טומאת מת, וכיצד לומד אתה מכאן לדיני טומאה בכלל?

אָמַר לֵיהּ: גָּמַר

אמר ליה גמר [למד] בדרך גזירה שווה