בְּשֵׁיר וּבְטַבַּעַת וְיֵצֵא בּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן.

אלא יש לומר שנשאלה השאלה לענין ליכנס (להכנס) בהן בבית הכסא, מאי [מה הדין]? האם נאמר שיש בהן קדושה, ואסיר [ואסור], או דילמא [שמא] אין בהן קדושה, ושרי [מותר]? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו שלא יצא אדם בשבת בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, ומדייקים מכאן: הא [הרי] אם הוא מן המומחה — נפיק [יוצא] בו,

וְהָתַנְיָא: אֵיזֶהוּ קָמֵיעַ מוּמְחֶה – כֹּל שֶׁרִיפֵּא שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד!

ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי קמיעין יש בהן משום קדושה, זמנין דמיצטריך [לפעמים שמצטרך] לבית הכסא ויצטרך להסיר את הקמיע, ואתי לאיתויינהו [ויבוא להביאם, לטלטלם] מתוך שכחה ארבע אמות ברשות הרבים. ומאחר שאיננו חוששים לכך, נלמד שקמיעין אין בהם משום קדושה לענין זה ומותר להכנס בהם לבית הכסא! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בקמיע של עיקרין (שרשים, עשבים) ובקמיע זו אין קדושה.

לָא קַשְׁיָא, הָא – לְמַחוֹיֵי גַּבְרָא, הָא – לְמַחוֹיֵי קְמֵיעָא.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין שווים לענין הלכה! אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בחולה שיש בו סכנה, ומשום הסכנה התירו לו להיכנס בקמיעו לבית הכסא, על אף ביזיון השם שבדבר. והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה דינם שווה לענין זה.

אֲמַר רַב פַּפָּא, פְּשִׁיטָא לִי: תְּלָת קָמֵיעַ לִתְלָת גַּבְרֵי, תְּלָתָא תְּלָתָא זִימְנֵי – אִיתְמְחִי גַּבְרָא וְאִתְמְחִי קָמֵיעַ. תְּלָתָא קָמֵיעַ לִתְלָתָא גַּבְרֵי, חַד חַד זִימְנָא – גַּבְרָא אִיתְמְחִי, קְמִיעָא לָא אִיתְמְחִי. חַד קָמֵיעַ לִתְלָתָא גַּבְרֵי – קְמִיעָא אִיתְמַחִי, גַּבְרָא לָא אִיתְמַחִי.

אלא יש לומר כי כיון דמסי [שמרפא] הקמיע, אף על גב דנקיט ליה בידיה — נמי שפיר דמי [אף על פי שמחזיקו בידו — גם כן יפה הדבר, מותר], שכיון שלצורך הרפואה בו אין הבדל אם הקמיע תלוי בצוארו או נמצא בידו, על כן כשם שהתירו לענדו על צוארו בשבת, כך התירו לשאתו בידו.

בָּעֵי רַב פַּפָּא: תְּלָתָא קָמֵיעַ לְחַד גַּבְרָא מַאי? קְמִיעָא – וַדַּאי לָא אִיתְמַחִי: גַּבְרָא אִיתְמַחִי אוֹ לָא אִיתְמַחִי? מִי אָמְרִינַן: הָא אַסֵּי לֵיהּ, אוֹ דִּילְמָא: מַזָּלָא דְּהַאי גַּבְרָא הוּא דְּקָא מְקַבֵּל כְּתָבָא? תֵּיקוּ.

בשיר ובטבעת ויצא בו ברשות הרבים. וטעם האיסור: משום מראית העין, שנראה כתכשיט בלבד האסור בטלטול.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: קְמֵיעִין יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשָּׁה, אוֹ דִּילְמָא: אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשָּׁה? לְמַאי הִילְכְתָא? אִילֵימָא לְאַצּוֹלִינְהוּ מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה – תָּא שְׁמַע: הַבְּרָכוֹת וְהַקְּמֵיעִין, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אוֹתִיּוֹת וּמֵעִנְיָנוֹת הַרְבֵּה שֶׁבַּתּוֹרָה – אֵין מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה, וְנִשְׂרָפִים בִּמְקוֹמָן.

על מה ששנינו בהגדרת קמיע מומחה שהוא זה שריפא אדם אחד שלוש פעמים, מקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: איזהו קמיע מומחה — כל שריפא שלושה בני אדם כאחד!

אֶלָּא לְעִנְיַן גְּנִיזָה. תָּא שְׁמַע: הָיָה כָּתוּב עַל יְדוֹת הַכֵּלִים וְעַל כַּרְעֵי הַמִּטָּה – יָגוֹד וְיִגְנְזֶנוּ.

ומשיבים: לא קשיא, אין בכך סתירה, אלא, הא [זה] ששנינו בברייתא שצריך לדעת שריפא כבר שלושה אנשים — הרי זה כדי למחויי גברא [להוכיח מומחיות של האדם כותב הקמיע], שאחר שקמיעותיו הוכיחו את עצמם בריפוי בשלושה אנשים שונים שאף ודאי כל אחד לוקה בחולי אחר, ודאי שכותבם מומחה בכתיבת קמיעות. ואילו הא [זה] ששנינו בתוספתא שצריך לדעת שריפא אדם אחד שלוש פעמים — הרי זה כאשר רוצים למחויי [להוכיח שמומחה] קמיע זה ומועיל למה שייעדוהו.

אֶלָּא לִיכָּנֵס בָּהֶן בְּבֵית הַכִּסֵּא, מַאי? יֵשׁ בָּהֶן קְדוּשָּׁה – וַאֲסִיר, אוֹ דִּילְמָא: אֵין בָּהֶן קְדוּשָּׁה וּשְׁרִי? תָּא שְׁמַע: וְלֹא בַּקָּמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה. הָא מִן הַמּוּמְחֶה – נָפֵיק.

אמר רב פפא: פשיטא [פשוט] לי במקרה שנכתבו תלת קמיע לתלת גברי תלתא תלתא זמני [שלושה קמיעות לשלושה אנשים שלוש שלוש פעמים לכל אחד] והועילו — ש איתמחי גברא ואתמחי [התמחה האדם והתמחה] הקמיע. וכן פשוט לי שהכותב תלתא קמיע לתלתא גברי חד חד זימנא [שלושה קמיעות לשלושה אנשים פעם אחת] והועילו — גברא איתמחי [האדם התמחה], ואילו קמיעא [הקמיע] לא איתמחי [התמחה]. וכן כאשר כתב חד קמיע לתלתא גברי [קמיע אחת לשלושה אנשים] והועיל — ה קמיע איתמחי [התמחה] ואילו גברא [האדם] הכותב לא איתמחי [התמחה].

וְאִי אָמְרַתְּ קְמֵיעִין יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשָּׁה – זִמְנִּין דְּמִיצְטְרִיךְ לְבֵית הַכִּסֵּא, וְאָתֵי לְאִיתוּיִינְהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים?! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּקָמֵיעַ שֶׁל עִיקָּרִין!

ואולם בעי [שאל] רב פפא: כאשר כתב תלתא קמיע לחד גברא מאי [שלושה קמיעות לאדם אחד מה] יש לומר בכגון זה; הקמיע ודאי לא איתמחי [התמחה], ואולם גברא איתמחי [האדם הכותב התמחה] או לא איתמחי [התמחה]? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] שהאדם התמחה בכך שכן הא אסי ליה [הרי הקמיע שהוא כתב ריפא אותו] את אותו חולה, או דילמא [שמא] נאמר כי מזלא דהאי גברא [המזל של אותו אדם חולה] הוא דקא [שהוא] מקבל ומושפע מכתבא [מן הכתב], אבל אדם אחר לא יתרפא. לשאלה זו לא נמצא פתרון ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

וְהָתַנְיָא: אֶחָד קָמֵיעַ שֶׁל כְּתָב וְאֶחָד קָמֵיעַ שֶׁל עִיקָּרִין! אֶלָּא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה. וְהָתַנְיָא: אֶחָד חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְאֶחָד חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה!

איבעיא להו [נשאלה להם לתלמידי הישיבה] שאלה זו: קמיעין האם יש בהן משום קדושה, או דילמא [שמא] אין בהן משום קדושה? ושואלים: למאי הילכתא [למה, לאיזו הלכה] יש חשיבות בהכרעה זו? אילימא לאצולינהו [אם תאמר לענין הצלתם] מפני הדליקה, אין הדבר יתכן, שכן תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה ששנינו: הברכות והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותיות של שמות קדושים ומענינות (נושאים) הרבה שבתורה — אין מצילין אותן מפני הדליקה, ונשרפים במקומן!

אֶלָּא, כֵּיוָן דְּמַסֵּי, אַף עַל גַּב דְּנָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ – נַמִי שַׁפִּיר דָּמֵי.

אלא תאמר שנשאלה השאלה לענין גניזה, אם יש צורך לגנוז את הקמיע שבלה, או שמותר להשליכו לאחר שימוש. ואולם אף לענין זה תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: היה שם ה' כתוב, אף על ידות הכלים ואף על כרעי (רגלי) המטה — יגוד (יקצוץ) את השם ויגנזנו, הרי שמקפידים בגניזת שם בכל מקום שהוא כתוב בו!