כְּדַעֲבַד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִדְבֵיתְהוּ.

כדעבד ליה [כמו שעשה לה] ר' עקיבא לדביתהו [לאשתו].

תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּעִיר שֶׁל זָהָב, וְאִם יָצְתָה – חַיֶּיבֶת חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא תֵּצֵא, וְאִם יָצְתָה – פְּטוּרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּעִיר שֶׁל זָהָב לְכַתְּחִלָּה.

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: לא תצא אשה בעיר של זהב. ואם יצתה (יצאה) בו לרשות הרבים הריהי חייבת חטאת, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מלכתחילה לא תצא בו, ואולם אם יצתה — פטורה. ור' אליעזר אומר: יוצאה אשה בעיר של זהב לכתחלה.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי מֵאִיר סָבַר: מַשּׂוֹי הוּא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: תַּכְשִׁיט הוּא, דִּילְמָא שָׁלְפָא וּמַחְוַיָּא לֵיהּ וְאַתְיָא לְאַתּוֹיֵי. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: מַאן דַּרְכָּהּ לְמֵיפַּק בְּעִיר שֶׁל זָהָב – אִשָּׁה חֲשׁוּבָה, וְאִשָּׁה חֲשׁוּבָה לָא מְשַׁלְּפָא וּמַחְוַיָּא.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם חלוקים]? ר' מאיר סבר [סבור] כי תכשיט זה כמשוי (משא) הוא נחשב ולא כתכשיט, והנושא משא ברשות הרבים חייב חטאת. ורבנן סברי [סבורים] כי תכשיט הוא. ומדוע אסרוהו? — משום החשש דילמא שלפא ומחויא ליה ואתיא לאתויי [שמא תשלוף, תוציא את התכשיט ממקומו ותראה אותו לחברתה ותבוא לטלטלו ברשות הרבים]. ור' אליעזר סבר [סבור]: מאן [מי] דרכה למיפק [לצאת] בעיר של זהב? רק אשה חשובה, ואם כן אין מקום לחשש זה, שכן אשה חשובה לא משלפא ומחויא [אינה שולפת ומראה].

כְּלִילָא, רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי.

מאחר ודובר אודות היתר היציאה בתכשיט הנקרא עיר של זהב, מוסיפים עוד לדון בענין תכשיטים אחרים. כלילא, שהוא תכשיט כעין עטרה, נחלקו אמוראים האם מותר לצאת בו, רב אסר לצאת בו ושמואל שרי [התיר].

דְּאַנִיסְכָא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, כִּי פְּלִיגִי – דְּאַרוֹקְתָא. מָר סָבַר: אַנִיסְכָא עִקָּר, וְמָר סָבַר: אַרוֹקְתָא עִקָּר.

ומגדירים את המחלוקת: בכלילא דאניסכא [של מתכת] כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] ולדעת הכל אסור לצאת בו. כי פליגי דארוקתא [כאשר נחלקו היה זה באריג משובץ מתכת]. מר סבר [חכם זה, רב האוסר, סבור] כי בתכשיט מעין זה אניסכא [המתכת] היא העיקר, ואסור. ומר סבר [וחכם זה, שמואל המתיר, סבור] כי ארוקתא [האריג] הוא העיקר, ולכן יש להתיר.

רַב אַשִׁי מַתְנֵי לְקוּלָא: דְּאַרוֹקְתָא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגִי דִּשְׁרִי, כִּי פְּלִיגִי – דְּאַנִיסְכָא, מָר סָבַר: דִּילְמָא שָׁלְפָא וּמַחְוַיָּא וְאָתֵי לְאַתּוֹיֵי, וְמָר סָבַר: מַאן דַּרְכָּהּ לְמֵיפַּק בִּכְלִילָא – אִשָּׁה חֲשׁוּבָה, וְאִשָּׁה חֲשׁוּבָה לָא שָׁלְפָא וּמַחְוַיָּא.

רב אשי מתני לקולא [שנה מחלוקת זו בפירוש מיקל] שאמר: דארוקתא כולי עלמא לא פליגי דשרי [של אריג הכל אינם חלוקים שמותר]. כי פליגי דאניסכא [וכאשר נחלקו היה זה בשל מתכת]. ומחלוקתם: מר סבר [חכם זה, רב האוסר, סבור] כי יש לחשוש דילמא שלפא ומחויא ואתיא לאתויי [שמא תשלוף, תוציא ותראה אותו לחבירתה, ובתוך כך תבוא להביאו, לטלטלו]. ומר סבר [וחכם זה, שמואל המתיר, סבור] כי מאן [מי] דרכה למיפק [לצאת] בכלילא — אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפא ומחויא [אינה שולפת ומראה] את הכלילא שלה.

אָמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר בַּר חָנָה לְרַב יוֹסֵף: בְּפֵרוּשׁ אֲמַרְתְּ לָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: “כְּלִילָא שְׁרִי״.

באותו ענין אמר ליה [לו] רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף שחלה ושכח תלמודו: בפירוש אמרת לן משמיה [לנו משמו] של רב שבתכשיט כלילא שרי [מותר] לצאת בשבת.

אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב: אֲתָא גַּבְרָא רַבָּה אֲרִיכָא לִנְהַרְדְּעָא וּמִטְלַע, וְדָרַשׁ: כְּלִילָא שְׁרִי. אֲמַר: מַאן גַּבְרָא רַבָּה אֲרִיכָא [דְּאִיטְלַע] – לֵוִי. שְׁמַע מִינָּהּ: נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אָפֵס, וִיתֵיב רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵישָׁא, וְלָא הֲוָה לֵיהּ אִינִישׁ לְלֵוִי לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ, וְקָאָתֵי לְהָכָא.

אגב דבר זה מסופר כי יום אחד אמרו ליה [לו] לרב: אתא גברא רבה אריכא [בא אדם גדול גבה קומה] לנהרדעא ומטלע [והוא צולע], ודרש כי כלילא שרי [מותר] לצאת בה בשבת. אמר רב: מאן גברא רבה אריכא דאיטלע [מי הוא אדם גבה קומה שהוא צולע] — לוי, ואם כן שמע מינה נח נפשיה [למד מכך כי נחה נפשו, נפטר] ר' אפס ויתיב [ויושב] ר' חנינא ברישא [בראש הישיבה], ולא הוה ליה איניש [היה לו אדם] ללוי למיתב גביה [לשבת אצלו], וקאתי להכא [ובא לכאן]. כי בשעה שהיה ר' אפס בראש הישיבה, היה ר' חנינא יושב מחוץ לבית המדרש. כי כניסה לבית המדרש היתה בה קבלת מרותו של ראש הישיבה ולא רצה ר' חנינא שהיה חשוב לעשות כן. ומשום כבודו ישב לוי אתו כחבר מחוץ לבית המדרש. ומאחר שבא לוי מארץ ישראל וודאי נפטר ר' אפס, ולוי שלא רצה להיות כפוף לר' חנינא, מכיון שלא היה ר' חנינא גדול ממנו לא בשנים ולא בתורה, החליט ללכת למקום אחר, לבבל.

וְדִילְמָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, וְרַבִּי אָפֵס כִּדְקָאֵי קָאֵי, וְלָא הֲוָה לֵיהּ אִינִישׁ לְלֵוִי לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ, וְקָאָתֵי לְהָכָא? אִם אִיתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא שְׁכִיב – לֵוִי לְרַבִּי אָפֵס מֵיכַּף הֲוָה כַּיִיף לֵיהּ. וְתוּ, דְּרַבִּי חֲנִינָא לָא סַגִּי דְּלָא מָלֵיךְ. דְּכִי הֲוָה קָא נִיחָא נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר: חֲנִינָא בְּרַבִּי חָמָא יָתֵיב בְּרֹאשׁ. וּכְתִיב בְּהוּ בְּצַדִּיקִים: “וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ וגו׳״.

ושואלים: מדוע הסיק רב מסקנה זו דווקא? ודילמא נח נפשיה [ושמא נחה נפשו, נפטר] ר' חנינא, ור' אפס כדקאי קאי [כפי שעמד עדיין הוא עומד], שעדיין הוא ראש הישיבה, ולא הוה ליה איניש [היה לו אדם] ללוי למיתב גביה [לשבת אצלו] מחוץ לבית המדרש, וקאתי להכא [ובא לכאן]? ומשיבים כי דבר זה לא יתכן, משני טעמים: ראשית אם איתא [יש, קרא] אכן שר' חנינא הוא ששכיב [נפטר] — לוי לר' אפס מיכף הוה כייף ליה [היה כפוף לו], שאף מתחילה, רק מפני כבודו של ר' חנינא לא נכנס לוי לבית המדרש. ותו [ועוד], ר' חנינא לא סגי [יתכן] שלא מליך [ימלוך, יעמוד בראש הישיבה], דכי הוה קא ניחא נפשיה [שכן כאשר נחה נפשו, נפטר] רבי (ר' יהודה הנשיא) אמר בדברי צוואתו: חנינא בר' חמא יתיב [ישב] בראש הישיבה. וכתיב בהו [ונאמר בהם] בצדיקים: "ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור

דָּרַשׁ לֵוִי בִּנְהַרְדְּעָא: כְּלִילָא שְׁרִי, נְפֵיק עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע כְּלִילֵי מִכּוּלָּהּ נְהַרְדְּעָא. דְּרַשׁ רַבָּה בַּר אֲבוּהּ בִּמְחוֹזָא כְּלִילָא שְׁרִי, וּנְפַקוּ תְּמָנֵי סְרֵי כְּלִילֵי מֵחֲדָא מָבוֹאָה.

"(איוב כב, כח), וכיון שיצא הדבר מפי צדיק לא יתכן שלא יתקיימו דבריו שישב ר' חנינא בראש. ואנו חוזרים לענין "כלילא". כאשר דרש לוי בנהרדעא שהתכשיט כלילא שרי [מותר] לצאת בו בשבת, נפיק עשרין [יצאו עשרים] וארבע כלילי מכולא [נשים לבושות בתכשיט כלילא מכל] נהרדעא. ואילו כאשר דרש רבה בר אבוה במחוזא כי כלילא שרי [מותר] נפקו תמני סרי כלילי מחדא מבואה [שמונה עשרה נשים לבושות בתכשיט כלילא ממבוא אחד], שהעיר מחוזא היתה עיר מסחר עשירה, ונשים רבות היו בה בעלות תכשיטים יקרים.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב שְׁמוּאֵל: קַמְרָא שְׁרִי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּאַרוֹקְתָא, וְאָמַר רַב סָפְרָא – מִידֵּי דַּהֲוָה אַטַּלִּית מוּזְהֶבֶת.

אמר רב יהודה אמר רב שמואל: קמרא שרי [חגורה מוזהבת יקרה מותרת] לצאת בה בשבת. איכא דאמרי דארוקתא [יש אומרים שהמדובר הוא בקמרא העשוי אריג ומשובץ בזהב], ואמר רב ספרא: מידי דהוה [כשם שהוא הדין] בטלית מוזהבת שמותר לצאת בה בשבת.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּאַנִיסְכָא, וְאָמַר רַב סָפְרָא: מִידֵּי דַּהֲוָה אָאַבְנֵט שֶׁל מְלָכִים.

ואיכא דאמרי דאניסכא [ויש אומרים שהמדובר בקמרא העשויה ממתכת], ואמר רב ספרא: מידי דהוה [כשם שהוא הדין] באבנט של מלכים שעשוי כולו זהב.

אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: קַמְרָא עִילָּוֵי הֶמְיָינָא מַאי? אָמַר לֵיהּ: תְּרֵי הֶמְיָינֵי קָאָמְרַתְּ!

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: קמרא עילוי המיינא מאי [על גבי אבנט מהו] דינו, המותר לצאת בו בשבת? אמר ליה תרי המייני קאמרת [שתי חגורות אמרת], וודאי אין דרכו של אדם לצאת בשתי חגורות, ואחת מהן אם כן משא הוא.

אֲמַר רַב אַשִׁי: הַאי רַסוּקָא, אִי אִית לֵיהּ מַפְרַחַיְיתָא – שְׁרִי, וְאִי לָא – אֲסִיר.

אמר רב אשי: האי רסוקא (מעין גלימה קצרה), אי אית ליה מפרחייתא [אם יש לה רצועות קצרות לקושרה] — שרי [מותר] לצאת בה, ואי [ואם] לא — אסיר [אסור].

“וְלֹא בְּקַטְלָא״. מַאי קַטְלָא? מַנְקְטָא פָּארֵי. “נְזָמִים״ – נִזְמֵי הָאַף.

עוד שנינו במשנה שלא תצא האשה בשבת בקטלא. ומסבירים: מאי [מהי] קטלא זו — מנקטא פארי [כעין סינור קטן התלוי על הצואר]. ונזמים ששנינו במשנה שלא תצא האשה בהם בשבת, מסבירים כי הם נזמי האף, ולא נזמי אוזניים.

“וְלֹא בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם״ הָא יֵשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם – חַיֶּיבֶת, אַלְמָא: לָאו תַּכְשִׁיט הוּא.

שנינו במשנה שלא תצא האשה בשבת בטבעת שאין עליה חותם. ומנסים להסיק מכאן: הא[הרי] כאשר יש עליה חותם — הריהי חייבת חטאת. שאינה נפטרת מקרבן אלא כאשר היא יוצאת בטבעת שאין עליה חותם והיא כתכשיט, אבל טבעת שיש עליה חותם, ומשמשת בעיקר לגברים לחתום בה על מסמכים שונים נחשבת לאשה בשבת כמשאוי. אלמא לאו[מכאן שטבעת זו לא]תכשיט הוא.

וּרְמִינְהוּ: תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים טְמֵאִים, וְאֵלּוּ הֵן תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים: קַטְלָאוֹת, נְזָמִים, וְטַבָּעוֹת. וְטַבַּעַת בֵּין שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם בֵּין שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם. וְנִזְמֵי הָאַף.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו במסכת כלים: תכשיטי נשים טמאים (בני קבלת טומאה). ואלו הן תכשיטי נשים: קטלאות, נזמים וטבעות, וטבעת בין שיש עליה חותם ובין שאין עליה חותם, ונזמי האף. והרי שאף טבעת שיש עליה חותם נחשבת כתכשיט נשים!

וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: לֹא קַשְׁיָא; הָא – רַבִּי נְחֶמְיָה, הָא – רַבָּנַן.

אמר ר' זירא: לא קשיא [אין זה קשה], אלא הא [זה] שאמרנו בהבנת דברי המשנה שיש לחלק בין טבעת בעלת חותם לזו שאינה בעלת חותם שיטת ר' נחמיה היא, ואילו הא [זו] המשנה במסכת כלים שאינה מחלקת בין הטבעות שיטת רבנן [חכמים] היא.

דְּתַנְיָא: הִיא שֶׁל מַתֶּכֶת וְחוֹתָמָהּ שֶׁל אַלְמוֹג – טְמֵאָה, הִיא שֶׁל אַלְמוֹג וְחוֹתָמָהּ שֶׁל מַתֶּכֶת – טְהוֹרָה, וְרַבִּי נְחֶמְיָה מְטַמֵּא. שֶׁהָיָה רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: בְּטַבַּעַת – הַלֵּךְ אַחַר חוֹתָמָהּ, בְּעוֹל – הַלֵּךְ אַחַר סִמְלוֹנָיו,

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם היתה היא, הטבעת, של מתכת וחותמה של אלמוג — טמאה (מקבלת טומאה). משום שעיקר החפץ הוא גוף הטבעת, והוא עשוי מתכת המקבלת טומאה. ואולם, אם היא של אלמוג וחותמה של מתכת — טהורה (אינה מקבלת טומאה). ואילו ר' נחמיה מטמא, שהיה ר' נחמיה אומר: בטבעת הלך (לך) אחר חותמה, ואם החותם עשוי מחומר המקבל טומאה — טמא, ואם מחומר שאינו מקבל טומאה — טהור. וכן בעול הלך אחר סמלוניו, שהם כעין מסמרים ששמים בו להדקו ולפי החומר שממנו עשויים הסמלונים דנים אם העול כולו טמא.