וְשֶׁל דֶּלֶת – טְהוֹרָה.

של (התלוי על) דלת — טהור, כי הפעמון בטל לגבי הדלת, והדלת עצמה אינה נחשבת לכלי אלא לחלק מן הבית, ולכן דינה כמותו, שמאחר והוא מחובר בקרקע אינו מקבל טומאה וכן דין כל המחובר לו.

שֶׁל דֶּלֶת וַעֲשָׂאוֹ לַבְּהֵמָה – טְמֵאָה, שֶׁל בְּהֵמָה וַעֲשָׂאוֹ לַדֶּלֶת, אַף עַל פִּי שֶׁחִבְּרוֹ לַדֶּלֶת וּקְבָעוֹ בְּמַסְמְרִים – טָמֵא, שֶׁכָּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָתָן בְּמַחֲשָׁבָה, וְאֵין עוֹלִין מִידֵי טוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה!

ואם לקח זוג של דלת ועשאו לבהמה — טמאה , כלומר הריהו מקבל טומאה, ואילו זוג של בהמה ועשאו לדלת, אף על פי שחיברו לדלת ואף קבעו במסמרים — הריהו נשאר טמא, שדינו עדיין כזוג של בהמה, שכל הכלים יורדין לידי טומאתן להיחשב ככלים גמורים או ככלים המסוגלים לקבל טומאה במחשבה בלבד, שעל ידי החלטה להקצותם לצורך מסויים שעל ידו יקבלו טומאה הריהם מוכשרים מיד לקבל טומאה, ואין עולים מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה שעושים בגוף הכלי, אבל שינוי ייעוד בלבד אינו מועיל. ולענייננו, הלא נאמר כאן שזוג בהמה מקבל טומאה בניגוד למה ששנינו בברייתא הקודמת!

לָא קַשְׁיָא, הָא – דְּאִית לֵיהּ עִינְבָּל, הָא – דְּלֵית לֵיהּ עִינְבָּל.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] ששנינו שהזוג טמא הרי זה באופן דאית ליה [שיש לו] עינבל, ואילו הא [זה] ששנינו שהזוג טהור הרי זה באופן דלית ליה [שאין לו] עינבל.

מַה נַּפְשָׁךְ: אִי מָנָא הוּא – אַף עַל פִּי דְּלֵית לֵיהּ עִינְבָּל, אִי לָאו מָנָא הוּא – עִינְבָּל מְשַׁוֵּי לֵיהּ מָנָא?

ושואלים: מה נפשך, בכל אופן קשה הדבר, שכן אי מנא [אם הפעמון כלי] הוא, אם כן אף על פי דלית ליה [שאין לו] עינבל יקבל טומאה. ומצד אחר, אי לאו מנא [אם לא כלי] הוא — וכי העינבל משוי ליה מנא [הוא שעושה אותו כלי]?!

אִין, כִּדְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אֲמַר רַבִּי יוֹנָתָן; דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אֲמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן לְמַשְׁמִיעַ קוֹל בִּכְלִי מַתָּכוֹת שֶׁהוּא טָמֵא – שֶׁנֶּאֱמַר: “כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ״ אֲפִילּוּ דִּבּוּר יָבֹא בָּאֵשׁ.

ומשיבים: אין [כן], אכן העינבל קובע לגבי טומאת הפעמון. וכמו שר' שמואל בר נחמני אמר בשם ר' יונתן. שאמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: מנין למכשיר המשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא (מקבל טומאה) לפי שהוא נחשב לכלי — ממה שנאמר : "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נידה יתחטא, וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים" (במדבר לא, כג). ודורשים: "כל דבר" — אפילו דיבור, כלומר, כלי המשמיע קול ("דבר") יבא באש לטהרו.

בְּמַאי אוּקִימְתָּא – בִּדְלֵית לֵיהּ עִינְבָּל, אֵימָא מְצִיעֲתָא: “וְלֹא בְּזוּג שֶׁבְּצַוָּארוֹ אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּזוּג שֶׁבִּכְסוּתוֹ וְזֶה וָזֶה מְקַבְּלִין טוּמְאָה״, אִי דְּלֵית לֵיהּ עִינְבָּל – מִי מְקַבְּלִי טוּמְאָה?

ואולם עדיין יש מקום לבירור, במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת] את הברייתא — בדלית ליה [בזוג שאין לו] עינבל, אם כן אימא מציעתא [אמור את אמצעה של הברייתא] ששנינו בה: שאדם לא יוצא בזוג שבצוארו, אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו, ולענין טומאה זה וזה מקבלין טומאה. ומעתה אי דלית ליה [אם מדובר באופן שאין לו עינבל מי מקבלי האם הוא מקבל טומאה?

וּרְמִינְהוּ: הָעוֹשֶׂה זַגִּין לְמַכְתֶּשֶׁת וְלַעֲרִיסָה וּלְמִטְפְּחוֹת סְפָרִים וּלְמִטְפְּחוֹת תִּינוֹקוֹת, יֵשׁ לָהֶם עִינְבָּל – טְמֵאִין, אֵין לָהֶם עִינְבָּל – טְהוֹרִין, נִיטְּלוּ עִינְבְּלֵיהֶן – עֲדַיִן טוּמְאָתָן עֲלֵיהֶם!

ורמינהו [ומשליכים, מקשים] על כך ממה ששנינו בתוספתא: העושה זגין (פעמונים) למכתשת ולעריסה ולמטפחות ספרים שעוטפים בהם את ספרי התורה, ולמטפחות תינוקות — כל אלה אם יש להם עינבל — טמאין (מקבלים טומאה), ואם אין להם עינבל — טהורים (אינם מקבלים טומאה). ואם לאחר שנטמאו ניטלו עינבליהן — עדיין טומאתן עליהם. הרי שאף בפעמוני אדם העינבל קובע אם הפעמון נחשב לכלי!

הָנֵי מִילֵּי – בְּתִינוֹק דִּלְקָלָא עֲבִידִי לֵיהּ, אֲבָל גָּדוֹל תַּכְשִׁיט הוּא לֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ עִינְבָּל.

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בזוג של תינוק, דלקלא עבידי ליה [שלקול עושים לו את הפעמון], ואם אין הפעמון משמיע קול — אין בו שימוש ואינו בר קבלת טומאה. אבל אצל גדול הזוג עצמו תכשיט הוא ליה [לו] אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] עינבל.

אָמַר מָר: נִיטְּלוּ עִינְבְּלֵיהֶן עֲדַיִן טוּמְאָתָן עֲלֵיהֶן. לְמַאי חֲזוּ? אָמַר אַבַּיֵי: הוֹאִיל שֶׁהַהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ.

שנינו בתוספתא שאמר מר [החכם] שפעמונים שנטמאו ולאחר מכן ניטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהן. ותוהים: למאי חזו [למה ראויים הם] אחר שניטלו עינבליהם? והרי כשבורים הם ולכאורה נטהרים הם בכך! אמר אביי: הטעם לכך שטומאתם בעינה עומדת, הואיל שההדיוט יכול להחזירו לעינבל זה ולקובעו בזוג.

מְתִיב רָבָא: הַזּוּג וְהָעִינְבָּל חִבּוּר!

שלדעת אביי כל כלי שנתפרק, אם יכול כל אדם (שאינו אומן) להרכיבו מחדש אינו קרוי שבור ולא בטלה טומאתו. על הסבר זה מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו: הזוג והעינבל הם חיבור זה לזה;

וְכִי תֵּימָא: הָכִי קָאָמַר, אַף עַל גַּב דְּלָא מְחַבֵּר – כְּמַאן דִּמְחַבֵּר דָּמֵי, וְהָתַנְיָא: מִסְפּוֹרֶת שֶׁל פְּרָקִים וְאִיזְמֵל שֶׁל רְהִיטְנִי – חִבּוּר לְטוּמְאָה, וְאֵין חִבּוּר לְהַזָּאָה.

ומכאן — שאם הפרידם שוב אינם נחשבים כמחוברים! והוא מוסיף, וכי תימא, הכי קאמר [ואם תאמר כי כך אמר, נתכוון לומר]: ש"חיבור" משמעו — אף על גב דלא מחבר [אף על פי שאינו מחובר] — כמאן דמחבר דמי [כמו שמחובר הוא נחשב], ואולם הרי שנינו: מספורת (מספריים) של פרקים (שאפשר לפרק את להביה) ואיזמל של רהיטני (הסכין שבמקצוע) מהווים חיבור לטומאה כאשר הם מחוברים, ואין הם מהווים חיבור להזאה. שבזמן שמטהרים את הכלי מטומאת מת ומזים עליו מי חטאת (במדבר יט) יש להזות על כל חלק לעצמו.

וְאָמְרִינַן: מַה נַּפְשָׁךְ, אִי חִבּוּר הוּא – אֲפִלּוּ לְהַזָּאָה, וְאִי לֹא חִבּוּר הוּא – אֲפִילּוּ לְטוּמְאָה נַמִי לֹא!

ואמרינן [ואמרנו] בבירור הדבר: מה נפשך, בכל אופן שתסביר ותאמר אין זה מובן, שכן אי [אם] חיבור הוא — ייחשב אם כן חיבור אפילו להזאה, ואי [ואם] לא חיבור הוא — אפילו לטומאה נמי [גם כן] לא ייחשב כחיבור!

וְאָמַר רַבָּה: דְּבַר תּוֹרָה, בִּשְׁעַת מְלָאכָה – חִבּוּר בֵּין לְטוּמְאָה בֵּין לְהַזָּאָה, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה – אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לְטוּמְאָה וְלֹא לְהַזָּאָה. וְגָזְרוּ עַל טוּמְאָה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה, מִשּׁוּם טוּמְאָה שֶׁהִיא בִּשְׁעַת מְלָאכָה. וְעַל הַזָּאָה שֶׁהִיא בִּשְׁעַת מְלָאכָה, מִשּׁוּם הַזָּאָה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה!

ואמר רבה: דבר תורה (מיסוד ההלכה האמור בתורה), בשעת מלאכה, כששני החלקים מחוברים הרי זה נחשב כחיבור בין לטומאה בין להזאה. ושלא בשעת מלאכה — אינו נחשב כחיבור לא לטומאה ולא להזאה. ואולם גזרו חכמים להחמיר על טומאה שלא בשעת מלאכה שייחשב הכלי כמחובר משום טומאה שהיא בשעת מלאכה. וכן על הזאה שהיא בשעת מלאכה שלא תועיל לכל החלקים אם הזה על חלק אחד בלבד משום הזאה שלא בשעת מלאכה, שנחשב הכלי כמפורק. ומכל מקום למדנו שחיבור מסוג זה נחשב רק כאשר שני החלקים מחוברים בפועל, אך כשהחלקים נפרדים אפילו עשויים הם להתחבר בקלות — נחשב הכלי כשבור, ויש איפוא לדחות את הסברו של אביי.

אֶלָּא אָמַר רָבָא:

אלא אמר רבא: יש להסביר באופן אחר: