הָכָא בְּקָטְלָא עָסְקִינַן, דְּאִשָּׁה חוֹנֶקֶת אֶת עַצְמָהּ, דְּנִיחָא לָהּ שֶׁתֵּרָאֶה כְּבַעֲלַת בָּשָׂר.

הכא [כאן] במין חבק מיוחד הקרוי קטלא עסקינן [עוסקים אנו], שהיא רצועה רחבה ומקושטת התלויה בצואר, ושממנה יוצא כעין סינור קטן על החזה, ובקטלא זו אשה חונקת את עצמה כי הרצועה רחבה והידוקה אינו מכאיב. והטעם לקשירה זו — משום דניחא [שנוח] לה שתראה כבעלת בשר, כאשר הבשר בולט מצדי הקטלא, שנחשב אז לנוי לאשה כשהיא בעלת בשר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל שֵׂעָר אֵין חוֹצְצִין מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן.

באותה משנה במסכת מקוואות שנינו שר' יהודה אומר שחוטים של צמר ושל שער אין חוצצין בטבילה, מפני שהמים באין בהן.

אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּחוּטֵי שֵׂעָר.

אמר רב יוסף שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בחוטי שער, אף כי אין הלכה כמותו בחוטי צמר.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: “הֲלָכָה״ – מִכְּלָל דִּפְלִיגִי?

אמר ליה [לו] אביי: אחר שאומר אתה כי הלכה כדבריו, מכלל הדברים אתה למד דפליגי [שנחלקו] חכמים בענין חוטי שיער. ואולם במשנה לא נזכרה כלל דעה שחוטי שיער יש בהם משום חציצה!

וְכִי תֵּימָא – אִי לָאו דְּשָׁמְעִינַן מִתַּנָּא קַמָּא דְּאַיְירִי בְּחוּטֵי שֵׂעָר, אִיהוּ נַמִי לֹא הֲוָה מַיְירִי; וְדִילְמָא “כְּשֵׁם״ קָאָמַר לְהוּ; כִּי הֵיכִי דְּמוֹדִיתוּ לִי בְּחוּטֵי שֵׂעָר – אוֹדוּ לִי נַמִי בְּחוּטֵי צֶמֶר!

וכי תימא [ואם תאמר] כי אי לאו דשמעינן [שאם לא היינו שומעים, לא היתה ידועה] דעת ה תנא קמא [הראשון] דאיירי [שעוסק, דן] בענין חוטי שער, איהו נמי [הוא ר' יהודה, גם כן] לא הוה מיירי [היה דן] בהם, ולכן יש מקום להניח כי דעת התנא קמא היתה לאסור בחוטי שיער, ובא ר' יהודה לחלוק עליו. ואולם הדברים ניתנים להתפרש גם אחרת: ודילמא [ושמא] בדרך "כשם" קאמר להו [אמר להם], כלומר, כי היכי דמודיתו [כשם שאתם מודים] לי בחוטי שער שאינם חוצצים, אודו [הודו] לי נמי [גם כן] בחוטי צמר, והזכרת חוטי שיער לא לציין ולהבליט מחלוקת באה, אלא להיפך, להסתמך על הלכה מוסמכת, ואכן

אִיתְּמַר, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בְּחוּטֵי שֵׂעָר.

איתמר [נאמר] שאמר רב נחמן שכך אמר שמואל: מודים חכמים לר' יהודה בחוטי שער.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: חוּטֵי צֶמֶר – חוֹצְצִין, חוּטֵי שֵׂעָר – אֵין חוֹצְצִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל שֵׂעָר אֵין חוֹצְצִין

וכן תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: חוטי צמר חוצצין, חוטי שער אין חוצצין. ר' יהודה אומר: של צמר ושל שער אין חוצצים.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַתְנִיתִין נַמִי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: “יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּחוּטֵי שֵׂעָר בֵּין מִשֶּׁלָּהּ בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶרְתָּהּ״. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי יְהוּדָה – אֲפִילּוּ חוּטֵי צֶמֶר נַמִי, אֶלָּא לָאו – רַבָּנַן הִיא, וּשְׁמַע מִינָּהּ: בְּחוּטֵי שֵׂעָר לָא פְּלִיגִי, שְׁמַע מִינָּהּ.

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מובנת כך בדרך דיוק], דקתני [ששנינו] במשנה אחרת בפרקנו: יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה. ולכאורה משנה זו מני [של מי היא]? אילימא [אם תאמר] שדעת ר' יהודה היא — אפילו חוטי צמר נמי [גם כן] צריך היה להתיר! אלא לאו רבנן [האם לא תאמר כי שיטת חכמים] היא, ושמע מינה [ולמד ממנה] כי בחוטי שער לא פליגי [אינם חלוקים]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה].

“לֹא בַּטּוֹטֶפֶת״. מַאי טוֹטֶפֶת? אָמַר רַב יוֹסֵף: חוּמְרְתָא דִּקְטִיפָתָא.

בין תכשיטי הנשים ששנינו במשנה שלא תצא האשה בהם נאמר כי לא תצא האשה בתכשיט הקרוי "טוטפת". ושואלים: מאי [מה היא] "טוטפת" זו? אמר רב יוסף: חומרתא דקטיפתא [צרור בשמים] כנגד עין הרע.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: תֶּהֱוִי כְּקָמֵיעַ מוּמְחֶה וְתִשְׁתְּרִי!

אמר ליה [לו] אביי: ותהוי [ותהא] עטיפה זו כקמיע מומחה, כלומר, קמיע שנבדקה והוכחה יעילותה, ותשתרי [ותותר], שהרי קמיע כזה מותר לטלטלו בשבת!

אֶלָּא אָמַר רַב יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי: אַפּוּזַיְינוּ. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: “יוֹצְאָה אִשָּׁה בִּסְבָכָה הַמּוּזְהֶבֶת, וּבַטּוֹטֶפֶת וּבַסַּרְבִיטִין הַקְּבוּעִין בָּהּ״.

אלא אמר רב יהודה משמיה [משמו] של אביי: הטוטפת היא אפוזיינו, שהוא תכשיט שעונדים על המצח. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: יוצאה אשה בסבכה המוזהבת שהיא שמה כעין רשת על גבי שערותיה כדי להחזיקן, ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה בסבכה, כי ודאי לא תסיר האשה את כל כיסוי ראשה להראות לחברתה את תכשיטיה.

אֵיזוֹ טוֹטֶפֶת וְאֵיזוֹ סַרְבִיטִין? אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: טוֹטֶפֶת – הַמּוּקֶּפֶת לָהּ מֵאֹזֶן לְאֹזֶן, סַרְבִיטִין – הַמַּגִּיעִין לָהּ עַד לְחָיֶיהָ.

ואמרו: איזו טוטפת ואיזו סרביטין? אמר ר' אבהו: טוטפת היא זו המונחת על המצח ומוקפת לה מאזן לאזן. סרביטין הם אלה שמוסיפים בהם והמגיעין לה עד לחייה.

אָמַר רַב הוּנָא: עֲנִיּוֹת עוֹשִׂין אוֹתָן שֶׁל מִינֵי צִבְעוֹנִין, עֲשִׁירוֹת עוֹשִׂין אוֹתָן שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב.

אמר רב הונא: תכשיטים אלה עניות עושין אותן של מיני צבעונין, ואילו עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב.

וְלֹא בַּכָּבוּל. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: כָּבוּל זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ; אִי כַּבְלָא דְּעַבְדָּא תְּנַן – אֲבָל כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר שַׁפִּיר דָּמֵי, אוֹ דִּילְמָא: כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר תְּנַן, וְכָל שֶׁכֵּן כַּבְלָא דְּעַבְדָּא.

שנינו במשנה כי לא תצא האשה בשבת בכבול. אמר ר' ינאי: כבול זה איני יודע מהו, אי כבלא דעבדא תנן [אם חותמת של עבד שנינו במשנתנו], שהיו העבדים נוהגים להלך וחותם על בגדיהם כדי שידעו שעבדים הם, וכבול זה הוא שנאסר. אבל מין הכבול במשמעות האחרת, שהוא כיפה של צמר ששמה אשה על שערותיה שפיר דמי [יפה הדבר, מותר]. או דילמא [שמא]: כיפה של צמר תנן [שנינו במשנתנו] שאסורה, וכל שכן כבלא דעבדא [כבל של עבד].

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר תְּנַן. וְתַנְיָא נַמִי הָכִי: יוֹצְאָה אִשָּׁה בַּכָּבוּל וּבָאִיסְטְמָא לֶחָצֵר, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בַּכָּבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים. כְּלָל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כֹּל שֶׁהוּא לְמַטָּה מִן הַשְּׂבָכָה – יוֹצְאִין בּוֹ, כֹּל שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשְּׂבָכָה – אֵין יוֹצְאִין בּוֹ.

אמר ר' אבהו: מסתברא כמאן דאמר [מסתבר לומר כדעת מי שאומר] שכיפה של צמר תנן [מסתבר כמי שאמר כיפה של צמר שנינו]. ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך]: יוצאה אשה בכבול ובאיסטמא לחצר בשבת, ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בכבול שאמרנו, אין ההיתר מוגבל רק לרשות היחיד, אלא אף לרשות הרבים. כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל דבר שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו בשבת לרשות הרבים, שודאי לא תגלה אשה את הסבכה כדי להראות תכשיט הנתון מתחתיה ברשות הרבים, כל שהוא למעלה מן השבכה כעין כובע וכיוצא בו — אין יוצאין בו. ומהקשר ומסמיכות ההלכה העוסקת בכבול לדברי ר' שמעון בן אלעזר למדים שכבול היא כיפה של צמר הנמצאת תחת הסבכה.

מַאי אִיסְטְמָא? אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ: בֵּיזְיוּנֵי. מַאי בֵּיזְיוּנֵי? אָמַר אַבַּיֵי אָמַר רַב: כַּלְיָא פָּרוּחֵי.

כיון שהוזכרה "איסטמא" בברייתא, שואלים: מאי [מהי] איסטמא זו? אמר ר' אבהו: איסטמא היא הדבר הנקרא בארמית "ביזיוני". ואולם הסבר זה של ר' אבהו שהיה בניב הארמי של ארץ ישראל לא הובן בבבל, ושאלו שם: מאי [מהו] ביזיוני זה? אמר אביי שכך אמר רב: הכוונה היא למה שקרוי בבבל "כליא פרוחי",

תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּאִיסְטְמָא: אֵין בָּהּ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְאֵינָהּ מִטַּמְּאָה בִּנְגָעִים, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים.

שהוא מעין סרט או כובע קטן שאוספים וקושרים בו אותן שערות היוצאות מתחת לסבכה. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא, שלושה דברים נאמרו באיסטמא: אין בה משום כלאים (כלאי בגדים, שעטנז) , כיון שאיננה ארוגה אלא היא עשוייה מלבד קשה, ובכגון זה אין כלאיים נוהגים. ואינה מטמאה בנגעים כי בצרעת הבגד נטמאים רק בגדים ארוגים, ואין יוצאים בה לרשות הרבים בשבת.

מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרוּ: אַף

משום (בשם) ר' שמעון אמרו: אף