עַבְדֶּךָ וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל הַמֶּלֶךְ גַּם אֶת הַכֹּל יִקַּח אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ״. אָמַר לוֹ: אֲנִי אָמַרְתִּי מָתַי תָּבֹא בְּשָׁלוֹם, וְאַתָּה עוֹשֶׂה לִי כָּךְ – לֹא עָלֶיךָ יֵשׁ לִי תַּרְעוֹמוֹת אֶלָּא עַל מִי שֶׁהֱבִיאֲךָ בְּשָׁלוֹם.

עבדך. וירגל בעבדך אל אדני המלך ואדני המלך כמלאך האלהים ועשה הטוב בעיניך" (שמואל ב' כו–כח). "ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה. ויאמר מפיבשת אל המלך גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדני המלך בשלום אל ביתו" (שמואל ב' ל–לא) ומתפרש שאמר לו מפיבושת: אני אמרתי "מתי תבא בשלום" ואתה עושה לי כך? לא עליך יש לי תרעומות אלא על מי שהביאך בשלום.

הַיְינוּ דִּכְתִיב: “וּבֶן יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל״, וְכִי מְרִיב בַּעַל שְׁמוֹ! וַהֲלֹא מְפִיבֹשֶׁת שְׁמוֹ! אֶלָּא: מִתּוֹךְ שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה עִם בְּעָלָיו, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: נַצָּא בַּר נַצָּא! נַצָּא – הָא דַּאֲמַרַן, בַּר נַצָּא – דִּכְתִיב: “וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל״ אָמַר רַבִּי מָנִי: עַל עִסְקֵי נַחַל.

והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "ובן יהונתן מריב בעל" (דברי הימים א' ח, לד), ותמוה הדבר, שכן וכי "מריב בעל" שמו? והלא מפיבשת שמו! אלא מתוך שעשה מריבה עם בעליו הקדוש ברוך הוא, ובא בתרעומת מדוע ניצל דוד המלך, נקרא בכנוי זה. יצתה (יצאה) בת קול ואמרה לו: נצא בר נצא [מתקוטט בן מתקוטט]. ומסבירים: "נצא" [מתקוטט] — הא דאמרן [זה שאמרנו] שבא בתרעומת בענין דוד. "בר נצא" [בן מתקוטט] — דכתיב [שכן נאמר]: "ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל" (שמואל א' טו, ה), ואמר ר' מני: שעשה מריבה עם הקדוש ברוך הוא על עסקי נחל, שאמר: אם על אדם אחד שנהרג עורפים את העגלה בנחל (ראה דברים כא, א-ט) מדוע יש להרוג את כל העמלקים הללו?

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבֹשֶׁת: “אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה״ יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמְּלוּכָה.

ולענייננו אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת: אתה וציבא תחלקו את השדה, יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִילְמָלֵי לֹא קִיבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרַע לֹא נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ.

ואמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע בענין מפיבושת לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה בשל ירבעם, ולא גלינו מארצנו.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כֹּל הָאוֹמֵר שְׁלֹמֹה חָטָא – אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה׳ אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו״, כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו הוּא דְּלָא הֲוָה – מֶיחֱטָא נַמִי לֹא חָטָא.

אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל האומר ששלמה המלך חטא אינו אלא טועה, שנאמר: "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו כלבב דויד אביו" (מלכים א' יא, ד). ויש להבין: כלבב דוד אביו הוא שלא הוה [היה], ואולם מיחטא נמי [לחטוא גם כן] לא חטא.

אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: “וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ״ – הַהִיא כְּרַבִּי נָתָן. דְּרַבִּי נָתָן רָמֵי, כְּתִיב: “וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ״, וְהָכְתִיב: “כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו״ – כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו הוּא דְּלָא הֲוָה – מֶיחֱטָא נַמִי לֹא חָטָא! הָכִי קָאָמַר: “וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ – וְלֹא הָלַךְ.

אלא מה (כיצד) אני מקיים את דברי הכתוב "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים" (מלכים א' יא, ד) — יש להבין כי ההיא שאמרנו מפורשת כדברי ר' נתן. שר' נתן רמי [השליך, הראה סתירה] בדברי הכתובים. שבמצד אחד כתיב [נאמר] "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו", והכתיב [ומצד אחר הרי נאמר]: "כלבב דויד אביו" ומשמע: כלבב דוד אביו הוא שלא הוה [היה], ואולם מיחטא נמי [לחטוא גם כן] לא חטא! אלא יש לומר כי הכי קאמר [כך אמר]: "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים", ואולם הוא לא הלך.

וְהָכְתִיב: “אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב״ שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָּנָה.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב בהר אשר על פני ירושלים ולמולך שקוץ בני עמון" (מלכים א' יד, ז), והרי שכן הלך אחר עבודה זרה! ומתרצים: שבקש לבנות ולא בנה.

אֶלָּא מֵעַתָּה “אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה׳״ שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָּנָה?! אֶלָּא – דְּבָנָה, הָכָא נַמִי – דְּבָנָה!

ומקשים: אם כך מבינים אנו צורה זו של לשון עתיד, אלא מעתה וכי תפרש את דברי הכתוב "אז יבנה יהושע מזבח לה' אלהי ישראל בהר עיבל" (יהושע ח, ל) וכי תפרש שבקש לבנות ולא בנה?! אלא ודאי מדובר שבנה, ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] בשלמה, הכוונה ש

אֶלָּא, כִּדְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: “וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמִּשְׁחָה אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וגו׳״.

בנה! אלא יש להבין זאת כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: את הכתוב ביאשיהו "ואת הבמות אשר על פני ירושל ם אשר מימין להר המשחה אשר בנה שלמה מלך ישראל לעשתרת שקץ צדונים ולכמוש שקוץ מואב ולמלכום תועבת בני עמון טימא המלך

אֶפְשָׁר בָּא אָסָא וְלֹא בִּיעֲרָם, יְהוֹשָׁפָט וְלֹא בִּיעֲרָם, עַד שֶׁבָּא יֹאשִׁיָּה וּבִיעֲרָם?! וַהֲלֹא כָּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָסָא וִיהוֹשָׁפָט בִּיעֲרוּם! אֶלָּא: מַקִּישׁ רִאשׁוֹנִים לְאַחֲרוֹנִים, מָה אַחֲרוֹנִים לֹא עָשׂוּ – וְתָלָה בָּהֶן לִשְׁבָח, אַף רִאשׁוֹנִים לֹא עָשׂוּ – וְתָלָה בָּהֶן לִגְנַאי.

"(מלכים ב' כג, יג). שיש לתמוה: וכי אפשר שבא המלך הצדיק אסא ולא ביערם, וכן בא המלך יהושפט ולא ביערם, עד שבא יאשיה וביערם? והלא כל עבודה זרה שבארץ ישראל אסא ויהושפט ביערום! אלא מקיש [משווה] ראשונים לאחרונים, מה אחרונים, כלומר, יאשיהו, לא עשו ביעור זה, ונעשה עוד קודם לכן, ואף על פי כן תלה בהן הכתוב לשבח כאילו ביער יאשיהו בתוך שאר עבודה זרה גם במות אלה, אף ראשונים, שלמה, לא עשו את הבמות, ואף על פי כן תלה בהן הכתוב לגנאי כאילו בנה.

וְהָכְתִיב: “וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה׳״ – אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְמַחוֹת בְּנָשָׁיו, וְלֹא מִיחָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ חָטָא.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "ויעש שלמה הרע בעיני ה' "(מלכים א, יא, ו)! אלא מפני שהיה לו למחות בנשיו ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא בעצמו.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: נוֹחַ לוֹ לְאוֹתוֹ צַדִּיק שֶׁיְּהֵא שַׁמָּשׁ לְדָבָר אַחֵר וְאַל יִכָּתֵב בּוֹ “וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה׳״.

אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: נוח היה לו לאותו צדיק שלמה, שיהא שמש ועובד עבודה קשה לדבר אחר (עבודה זרה) ואל יכתב בו "ויעש הרע בעיני ה' ", אף שלא עשה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה הִכְנִיסָה לוֹ אֶלֶף מִינֵי זֶמֶר, וְאָמְרָה לוֹ: כָּךְ עוֹשִׂין לַעֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית, וְכָךְ עוֹשִׂים לַעֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית, וְלֹא מִיחָה בָּהּ.

אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: חטא שלמה היה שבשעה שנשא שלמה את בת פרעה, הכניסה לו אלף מיני זמר, ואמרה לו: כך עושים לעבודה זרה פלונית, וכך עושים לעבודה זרה פלונית, ולא מיחה בה על דיבורים אלה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם, וְעָלָה בּוֹ שִׂירְטוֹן, וְעָלָיו נִבְנָה כְּרַךְ גָּדוֹל [שֶׁל רוֹמִי].

ואמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ואחר זמן עלה ונדבק בו, בקנה, שירטון והצטברה אדמה משנה לשנה, ועל מקום זה נבנה כרך גדול של רומי שהיא המכשיר להעניש בסוף דורות את ישראל.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהִכְנִיס יָרָבְעָם שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב אֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶחָד בְּדָן נִבְנָה צְרִיף אֶחָד, וְזֶהוּ אִיטַלִיָּאה שֶׁל יָוָן.

במתניתא תנא [בברייתא שנו]: אותו היום שהכניס ירבעם שני עגלי זהב, אחד בבית אל ואחד בדן, נבנה צריף (סוכה קלועה) אחד, שהיה הבית הראשון באותו מקום, וזהו ראשית איטליאה (איטליה) של יון.

אֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אֲמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כֹּל הָאוֹמֵר יֹאשִׁיָּהוּ חָטָא – אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה׳ וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ דָּוִד אָבִיו״, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: “וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב וגו׳״

ואמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל האומר שיאשיהו חטא — אינו אלא טועה, שנאמר: "ויעש הישר בעיני ה' וילך בכל דרך דוד אביו ולא סר ימין ושמאל" (מלכים ב' כב, ב). אלא מה אני מקיים בדברי הכתוב "וכמהו לא היה לפניו מלך אשר שבאל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמוהו" (מלכים ב' כג, כה), שלכאורה אפשר להבין מכאן שבימיו הראשונים היה חוטא, אלא שאחר כך שב אל ה' — לא תשובה על חטאים ממש עשה, אלא

שֶׁכָּל דִּין שֶׁדָּן מִבֶּן שְׁמֹנֶה עַד שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה הֶחֱזִירָן לָהֶן. שֶׁמָּא תֹּאמַר: נָטַל מִזֶּה וְנָתַן לָזֶה – תַּלְמוּד לוֹמַר: “בְּכָל מְאֹדוֹ״ – שֶׁנָּתַן לָהֶם מִשֶּׁלּוֹ.

שכל דין דין שהיה בו הוא הדיין שדן מאז היה בן שמנה שנים כשעלה למלוכה, עד בן שמנה עשרה החזירן להן לאותם שחייב בדין, שחשש שמא בשנות ילדותו לא דן כהלכה. ושמא תאמר כי נטל מזה שזיכהו אז ונתן לזה שחייבו — תלמוד לומר ששב "ובכל מאדו" שמובנו בכל ממונו, וכוונתו: שנתן להם משלו.

וּפְלִיגָא דְּרַב, דְּאָמַר רַב: אֵין לְךָ גָּדוֹל בְּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה יוֹתֵר מִיֹּאשִׁיָּהוּ בְּדוֹרוֹ, וְאֶחָד בְּדוֹרֵנוּ. וּמַנּוּ – אַבָּא אֲבוּהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, וְאָמְרִי לָהּ: אַחָא אַחוּהּ דְּאַבָּא אֲבוּהּ דְּרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא. דְּאָמַר מָר: רַבִּי אַבָּא וְאַחָא אַחֵי הָווּ.

ופליגא [וחלוקה] אימרה זו על דעת רב, שאמר רב: אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשיהו בדורו ואחד בדורנו. ושואלים: ומנו [ומי הוא] אחד זה בדורו של רב? ומשיבים: הוא אבא אבוה [אביו] של ר' ירמיה בר אבא. ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה אחא אחוה [אחיו] של אבא אבוה [אביו] של רב ירמיה בר אבא. שאמר מר [החכם]: ר' אבא ואחא אחי הוו [אחים היו].

אָמַר רַב יוֹסֵף: וְעוֹד אֶחָד בְּדוֹרֵנוּ. וּמַנּוּ – עוֹקְבָן בַּר נְחֶמְיָה רֵישׁ גָּלוּתָא, וְהַיְינוּ נָתָן דְּצוּצִיתָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲוָה יָתֵיבְנָא בְּפִירְקָא, וַהֲוָה קָא מְנַמְנֵם, וַחֲזַאי בְּחֶילְמָא דְּקָא פָּשַׁט יְדֵיהּ וְקִבְּלֵיהּ. הדרן עלך במה בהמה

אמר רב יוסף: ועוד אחד בעל תשובה גדול יש בדורנו. ומנו [ומי הוא]? — עוקבן בר נחמיה ריש גלותא [ראש הגולה]. והיינו [וזהו] המכונה "נתן דצוציתא". אמר רב יוסף: הוה יתיבנא בפירקא, והוה קא [הייתי יושב בדרשת הרגל, והייתי] מנמנם, וחזאי בחילמא דקא פשט [וראיתי בחלומי שפשט המלאך] ידיה וקבליה