מֵיתִיבֵי; אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי מָה קָנַסְתָּ מִיתָה עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן? אָמַר לָהֶם: מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִיו וְעָבַר עָלֶיהָ. אֲמַר לֵיהּ: וַהֲלֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁקִּיְּמוּ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וָמֵתוּ! אֲמַר לֵיהּ: “מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וגו׳״!

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון? אמר להם: מצוה קלה צויתיו ועבר עליה. אמרו לו: והלא משה ואהרן שקיימו את כל התורה כולה, ומתו! אמר להם הקדוש ברוך הוא כלשון הכתוב: "הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח כטוב כחוטא הנשבע כאשר שבועה ירא" (קהלת ט, ב), והרי שהמוות אינו קשור במעשיו של אדם, אלא נגזר על הכל בשווה!

הוּא דְּאָמַר – כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּחֶטְאָם מֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי״ הָא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי – עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנְכֶם לִיפָּטֵר מִן הָעוֹלָם.

ומשיבים: רב אמי הוא שאומר דבריו אלה כי האי תנא [כתנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ, יב). הא [הרי] אם כן האמנתם בי — עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם, הרי שאף מות משה ואהרן תלוי בחטאם.

מֵיתִיבֵי: אַרְבָּעָה מֵתוּ בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ, וְאֵלּוּ הֵן: בִּנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב, וְעַמְרָם אֲבִי מֹשֶׁה, וְיִשַׁי אֲבִי דָּוִד, וְכִלְאָב בֶּן דָּוִד. וְכוּלְהוּ גְּמָרָא, לְבַר מִיִּשַׁי אֲבִי דָּוִד דִּמְפָרֵשׁ בֵּהּ קְרָא, דִּכְתִיב: “וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלוֹם תַּחַת יוֹאָב (שַׂר) הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶּן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַיִל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב״

ועוד מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: ארבעה אנשים מתו בעטיו (בגללו) של נחש. כלומר, לא משום חטאיהם, אלא מפני שנגזר מאז מעשה הנחש על בני אדם שימותו, והם עצמם נקיים היו מכל חטא. ואלו הם: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד. וכולהו גמרא, לבר [וכולם למדנו ממסורת], מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא [שמפורש בו הכתוב] בדרך הדרש, דכתיב [שנאמר]: "ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב שר הצבא ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב" (שמואל ב' יז, כה).

וְכִי בַּת נָחָשׁ הֲוָאי? וַהֲלֹא בַּת יִשַׁי הֲוָאי! דִּכְתִיב: “וְאַחְיוֹתֵיהֶן צְרוּיָה וַאֲבִיגָיִל״! אֶלָּא: בַּת מִי שֶׁמֵּת בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ.

ושואלים: וכי אביגיל בת נחש הואי [היתה]? והלא בת ישי הואי, דכתיב [שכן נאמר]: "ואישי הוליד את בכורו את אליאב ואבינדב השניח ושמעא השלישי. נתנאל הרביעי רדי החמישי. אוצם השישי דוד השביעי. ואחיתיהם צרויה ואביגיל ובני צרויה אבשי ויואב ועשה־אל שלושה. ואביגיל ילדה את עמשא ואבי עמשא יתר הישמעאלי" (דברי הימים א' ב, יג–יז), ואם כן היתה אביגיל בת ישי. אלא נקרא נחש כדי לומר שמת בעטיו של נחש.

מַנִּי? אִילֵימָא תַּנָּא דְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – וְהָא אִיכָּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶלָּא לָאו: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, וּשְׁמַע מִינָּהּ: יֵשׁ מִיתָה בְּלֹא חֵטְא, וְיֵשׁ יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן, וּתְיוּבְתָּא דְּרַב אַמִי – תְּיוּבְתָּא.

ועכשיו באים לברר: מני [של מי היא] ברייתא זו המספרת על הארבעה שמתו בלא חטא ? אילימא [אם תאמר] שזהו התנא שמספר מה אמרו מלאכי השרת, והא איכא [והרי יש] לדעתו גם משה ואהרן שאף הם מתו שלא בעוונם! אלא לאו [האם לא] ברייתא זו כר' שמעון בן אלעזר היא, הסבור שמשה ואהרן אף הם חטאו. ושמע מינה [ולמד ממנה] כי בעיקרו של דבר אף הוא מסכים שיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון. ואם כן תיובתא [קושיה חמורה] היא על רב אמי, ואכן לפי זה נשאר הדבר ב תיובתא [קושיה חמורה] ואין לה תשובה.

אֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אֲמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כֹּל הָאוֹמֵר “רְאוּבֵן חָטָא״ – אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר״ מְלַמֵּד שֶׁכּוּלָּן שְׁקוּלִים כְּאַחַת. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: “וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו״ – מְלַמֵּד שֶׁבִּלְבֵּל מַצָּעוֹ שֶׁל אָבִיו, וּמַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ שָׁכַב עִמָּה.

וכיון שהוזכרו בדרך אגב חטאי אבות האומה, באים לברר דברים אחדים בנושא זה. אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל האומר שראובן חטא בבלהה אינו אלא טועה, וכפי שנאמר: "ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר" (בראשית לה, כב), ואמרו חכמים כי מה שנאמר "ויהיו בני יעקב שנים עשר" מלמד שכולן שקולים כאחת בצדקתם, והאם כן הרי שאף ראובן לא חטא. אלא מה אני מקיים (כיצד אני מבין) את דברי הכתוב "וישכב את בלהה פילגש אביו" — מלמד שבלבל (הפך) מצעו של אביו, שהתרעם על שהיה באוהלה של בלהה, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מוּצָל אוֹתוֹ צַדִּיק מֵאוֹתוֹ עָוֹן, וְלֹא בָּא מַעֲשֶׂה זֶה לְיָדוֹ. אֶפְשָׁר עָתִיד זַרְעוֹ לַעֲמֹוד עַל הַר עֵיבָל וְלוֹמַר: “אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו״ וְיָבֹא חֵטְא זֶה לְיָדוֹ? אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: “וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו״ – עֶלְבּוֹן אִמּוֹ תָּבַע. אָמַר: אִם אֲחוֹת אִמִּי הָיְתָה צָרָה לְאִמִּי, שִׁפְחַת אֲחוֹת אִמִּי תְּהֵא צָרָה לְאִמִּי?! עָמַד וּבִלְבֵּל אֶת מַצָּעָהּ.

וכן תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עון, ולא בא מעשה זה לידו, שכן וכי אפשר שעתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר "ארור שכב עם אשת אביו כי גילה כנף אביו ואמר כל העם אמן" (דברים כז, כ), ויבא חטא זה לידו? וכי אפשר לתאר שיקללו בני השבט את אביהם? אלא מה (כיצד) אני מקיים את דברי הכתוב "וישכב את בלהה פילגש אביו" — יש להבין זאת שעלבון אמו תבע. אמר: אם אחות אמי רחל היתה צרה לאמי, האם גם שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? על כן עמד ובלבל את מצעה, כדי שיהא יעקב באוהל לאה.

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: שְׁתֵּי מַצָּעוֹת בִּלְבֵּל, אַחַת שֶׁל שְׁכִינָה וְאַחַת שֶׁל אָבִיו. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: “אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה״ (אַל תִּקְרִי יְצוּעִי אֶלָּא יְצוּעַיי).

אחרים אומרים: שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו, והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה" (בראשית מט, ד), אל תקרי "יצועי" אלא "יצועיי" כי "משכבי אביך" כוונתן הן למיטתו של אביו והן להשראת השכינה המצויה באוהלי הצדיקים.

כְּתַנָּאֵי, “פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר״ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: פַּזְתָּה חַבְתָּה זַלְתָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: פָּסַעְתָּה עַל דָּת, חָטָאתָ, זָנִיתָ. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: פִּילַּלְתָּה, חַלְתָּה, זָרְחָה תְּפִלָּתְךָ.

ומעירים כי גופו של ענין הרי הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו בדבר זה במקום אחר. ששנינו שנחלקו חכמים בפירוש המלים "פחז כמים אל תותר", ובמיוחד בפרוש בדרך ראשי תיבות את המלה "פחז". ר' אליעזר אומר כי מלה זו היא ראשי התיבות של המילים "פזתה" (מלשון פזיזות), "חבתה" (התחייבת), "זלתה" (עשית מעשה זלזול, קלון). ר' יהושע אומר, ראשי תיבות אלה הם: "פסעתה על דת", "חטאת", "זנית". רבן גמליאל אומר ש"פחז" מתייחס לתשובתו של ראובן: "פיללתה" (התפללת להנצל מן החטא), "חלתה" (רעדת מלחטוא), "זרחה תפלתך".

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עֲדַיִן צְרִיכִין אָנוּ לַמּוֹדָעִי; רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: הֲפוֹךְ אֶת הַתֵּיבָה וְדוֹרְשָׁהּ: זִעְזַעְתָּה, הִרְתַּעְתָּה, פָּרְחָה חֵטְא מִמְּךָ. רָבָא אָמַר, וְאָמְרִי לָהּ רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: זָכַרְתָּ עוֹנְשׁוֹ שֶׁל דָּבָר, חָלִיתָ עַצְמְךָ חוֹלִי גָּדוֹל, פֵּירַשְׁתָּ מִלַּחֲטוֹא.

אמר רבן גמליאל: עדיין צריכין אנו בהבנת מדרש זה למודעי. שר' אלעזר המודעי אומר: הפוך את התיבה (המלה) ודורשה: זעזעתה, הרתעתה (שדורש ה' במקום ח' במלת "פחז" כמקובל), וכל כדי שלא תחטא ואכן "פרחה חטא ממך". ואם כן הרי שרבן גמליאל ור' אלעזר המודעי סבורים שלא חטא ראובן. רבא אמר, ואמרי לה [ויש אומרים] את השמועה הזאת משמו של ר' ירמיה בר אבא, בראשי תיבות אחרים: "זכרת עונשו של דבר", "חלית עצמך חולי גדול" כדי להימנע מן החטא, "פירשת מלחטוא".

רְאוּבֵן בְּנֵי עֵלִי בְּנֵי שְׁמוּאֵל דָּוִד וּשְׁלֹמֹה וְיוֹאָשׁ סִימָן.

המילים ראובן, בני עלי, בני שמואל, דוד, ושלמה, ויואש הם סימן לדיונים הבאים בשאלה אם אמנם חטאו גדולי הדור.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָאוֹמֵר בְּנֵי עֵלִי חָטְאוּ – אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי (עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים) חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה׳״.

אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל האומר שבני עלי חטאו אינו אלא טועה, שנאמר: "ושם שני בני עלי (עם ארון ברית האלהים) חפני ופנחס כהנים לה' "(שמואל א' א, ג).

סָבַר לָהּ כְּרַב, דְּאָמַר רַב: פִּנְחָס לֹא חָטָא. מַקִּישׁ חָפְנִי לְפִנְחָס, מַה פִּנְחָס לֹא חָטָא – אַף חָפְנִי לֹא חָטָא. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: “אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן אֶת הַנָּשִׁים״ מִתּוֹךְ שֶׁשִּׁהוּ אֶת קִינֵּיהֶן, שֶׁלֹּא הָלְכוּ אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן – מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב כְּאִילּוּ שְׁכָבוּם.

ומעירים כי ר' יונתן סבר לה [סבור הוא] כרב, שאמר רב: פנחס לא חטא. ומנין לו דבר זה? — הוא מקיש (משוה) את חפני לפנחס: מה פנחס לא חטא — אף חפני לא חטא. אלא מה אני מקיים את דברי הכתוב "ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבן את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד" (שמואל א' ב, כב) — יש להסביר זאת שמתוך ששהו בני עלי את הקרבת קיניהן של הנשים שילדו והביאום כחלק מסדר טהרתן, שכן יולדת עניה צריכה להביא לטהרתה שני תורים או בני יונה לקרבן, והם הנקראים "קן", ומאחר שלא הזדרזו בני עלי בהקרבה גרמו שלא הלכו הנשים אצל בעליהן ובשל כך מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום, אבל חטאם היה רק ברשלנות ובחוסר תשומת לב.

גּוּפָא, אָמַר רַב: פִּנְחָס לֹא חָטָא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִי כָבוֹד בֶּן פִּנְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן ה׳ וגו׳״ אֶפְשָׁר חֵטְא בָּא לְיָדוֹ, וְהַכָּתוּב מְיַיחֲסוֹ?

גופא [לגוף הדבר] הרי הזכרנו מקודם שאמר רב שפנחס לא חטא. וראייה לדבריו — ממה שנאמר: "ואחיה בן אחיטוב אחי איכבוד בן פנחס בן עלי כהן ה' בשילה נושא אפוד והעם לא ידע כי הלך יונתן" (שמואל א' יד, ג), ולכאורה האם אפשר שחטא בא לידו של פנחס והכתוב מייחסו ומונה את דורות הכהנים שאחריו?

וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “יַכְרֵת ה׳ לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה׳ צְבָאוֹת״, אִם יִשְׂרָאֵל הוּא – לֹא יִהְיֶה לוֹ ‘עֵר׳ בַּחֲכָמִים וְלֹא ‘עוֹנֶה׳ בַּתַּלְמִידִים, וְאִם כֹּהֵן הוּא – לֹא יִהְיֶה לוֹ בֵּן מַגִּישׁ מִנְחָה. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ – פִּנְחָס לֹא חָטָא.

והלא כבר נאמר לגבי החוטאים בזנות "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער וענה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות" (מלאכי ב, יב), ודרשו: אם ישראל הוא החוטא — לא יהיה לו בצאצאיו אדם ער ומבין בין החכמים, ואף לא מבניו שיוכל להיות עונה לשאלות בין התלמידים שלפניהם. ואם כהן הוא — לא יהיה לו בן מגיש מנחה, ומאחר שבכל זאת היו לפנחס בנים ובני בנים ששמשו ככהנים, שמע מינה [למד ממנה] שפנחס לא חטא.

אֶלָּא הָא כְּתִיב ‘אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן׳! ‘יִשְׁכְּבֵן׳ כְּתִיב.

ומקשים: אלא הא כתיב [הרי נאמר] "אשר ישכבן" ומשמע ששניהם עשו זאת! ומתרצים: במקרא כתוב הדבר בכתיב חסר, ויש אפשרות לומר כי "ישכבן" כתיב [כתוב]

וְהָכְתִיב: “אַל בָּנָי כִּי לֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה״! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ‘בְּנִי׳ כְּתִיב.

בלשון יחיד, ולא חטאו שניהם. ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] שאמר עלי: "אל בני כי לוא טובה השמעה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה'" (שמואל א' ב, כד), ואם כן הפנייה כאן היא לשני הבנים! אמר רב נחמן בר יצחק: גם כאן יתכן לומר כי "בני" כתיב [נאמר], שאפשר לקרוא זאת בלשון יחיד.

וְהָכְתִיב: ‘מַעֲבִרִים׳! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: ‘מַעֲבִירָם׳ כְּתִיב.

ומקשים: והלא כתוב "מעברים" והוא נדרש כאן שכוונתו: גורמים לעבור עבירה, וכתוב על שניהם בלשון רבים! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: "מעבירם" כתיב [נאמר], בכתיב חסר, שאפשר להבינו כלשון יחיד.

וְהָכְתִיב: ‘בְּנֵי בְלִיָּעַל׳! מִתּוֹךְ שֶׁהָיָה לוֹ לְפִנְחָס לְמַחוֹת לְחָפְנִי וְלֹא מִיחָה – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ חָטָא.

ובכל זאת מקשים: והכתיב [והרי נאמר] "ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה' " (שמואל א' ב, יב)! ומשיבים: מתוך שהיה לו לפנחס למחות לחפני על מעשיו ולא מיחה, מעלה עליו הכתוב כאילו גם הוא חטא.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כֹּל הָאוֹמֵר

אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל האומר