וְהָתַנְיָא: וּבִלְבַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח! כִּי תַּנְיָא הַהִיא – בְּחַבְלָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי.

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח ואין הגבלה לגבי אורך החבל היוצא מן היד! ומשיבים: כי תניא [כאשר נשנתה הברייתא] ההיא הרי זה בחבלא דביני ביני [בחבל שבינתיים], שהחבל בין הגמל לבין המחזיק בו לא ייגרר על גבי הקרקע, אלא יהיה מוגבה למעלה, שיראו הכל שהחבל קשור בגמל.

מתני׳ אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בַּמַּרְדַּעַת בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ, וְלֹא בַּזּוּג אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק, וְלֹא בְּסוּלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ.

במשנה זו רשימה נוספת של דברים שאסור להניח לבהמה לצאת בהם בשבת. אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מבעוד יום, ולא בזוג (פעמון) אף על פי שהוא פקוק במוך כדי למנוע מהענבל לקשקש בתוכו ולהשמיע קול, ולא בסולם (שמהותו תבואר בגמרא) שבצוארו, ולא ברצועה שברגלו. וכן

וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִים יוֹצְאִין בְּחוּטִין, וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלֵיהֶם. וְאֵין הַזְּכָרִים יוֹצְאִין בָּעֲגָלָה שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה שֶׁלָּהֶן.

אין התרנגולים יוצאין בחוטין ולא ברצועה שברגליהם ששמים להם לסימן, ואין האילים הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן, שהיו נוהגים לעשות מתחת לאליותיהם של כבשים מגודלים כעין עגלה קטנה, כדי שלא תגרר האליה על גבי הקרקע ותיפצע.

וְאֵין הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת. וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בַּגִּימוֹן, וְלֹא פָּרָה בְּעוֹר הַקוּפָּר, וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ. פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים.

ואין הרחלים יוצאות חנונות, ואין העגל יוצא בגימון, ולא פרה בעור הקופר (קיפוד), ולא ברצועה שבין קרניה. ומסופר כי פרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאה בשבת ברצועה שבין קרניה והיה זה שלא ברצון חכמים.

גמ׳ מַאי טַעְמָא – כְּדַאֲמַרַן.

שנינו במשנה שאין החמור יוצא במרדעת בשבת. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] אסור לשים אותה על גב החמור — כדאמרן [כפי שאמרנו], שיש לחשוש שמא תיפול המרדעת, ויבוא בעל החמור לטלטלה ברשות הרבים.

“וְלֹא בְּזוּג אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק״. מִשּׁוּם דְּמֶיחֱזֵי כְּמַאן דְּאָזֵיל לְחִינְגָּא.

עוד שנינו במשנה שלא יוצא החמור בזוג אף על פי שהוא פקוק. וטעם הדבר — משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא [שנראה כמי שהולך לשוק] ומקשט את חמורו בפעמונים לכבוד יום השוק.

“וְלֹא בְּסוּלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ״. אֲמַר רַב הוּנָא: בֵּי לוֹעָא. לְמַאי עָבְדִי לֵיהּ – לְהֵיכָא דְּאִית לֵיהּ מַכָּה, דְּלָא הָדַר חָיֵיךְ בֵּיהּ.

שנינו במשנה שלא יוצא החמור בשבת בסולם שבצוארו. אמר רב הונא: סולם זה הוא בי לועא [מכשיר ששמים על הלחי]. ולמאי עבדי ליה [לשם מה עושים אותו]? מה צורך באותו מכשיר? — להיכא דאית ליה [למקום שיש לו, לחמור] מכה, שלא הדר חייך ביה [יחזור החמור ויחכך אותו] ויחמיר בכך את הפציעה.

“וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ״ – דְּעָבְדִי לֵיהּ לְגִיזְרָא.

עוד שנינו במשנה שלא יוצא החמור בשבת ברצועה שברגלו. ומסבירים: רצועה זו למה היא נדרשת — דעבדו ליה לגיזרא [שעושים לו לצורך פסיעותיו], שאם רגליו עקומות מעט ופוגעות זו בזו, קושרים לו רצועה במקום המועד לפגיעה, שלא יפצע.

“וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִין יוֹצְאִין בְּחוּטִין״ – דְּעָבְדִי לֵיהּ סִימָנָא, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיחַלְּפוּ.

עוד שנינו שאין התרנגולין יוצאין בחוטין. ומה סיבת קשירת לתרנגול — דעבדי ליה סימנא כי היכי [שעושים לו בכך סימן כדי] שלא ליחלפו [יתחלפו] באחרים.

“וְלֹא בִּרְצוּעָה״ – דְּעָבְדִי לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיתְבְּרוּ מָאנֵי. “וְאֵין הַזְּכָרִים יוֹצְאִין בָּעֲגָלָה״ – כִּי הֵיכִי דְּלָא לִחַמְטָן אַלְיָיתֵיהּ.

עוד שנינו שהתרנגולים לא יוצאים בשבת ברצועה שברגליהם. וסיבת קשירת אותה רצועה — דעבדי ליה כי היכי [שעושים לו כדי] שלא ליתברו מאני [ישברו כלים], שעל ידי קשירת הרגליים זו בזו ממעטים הם בקפיצה. שנינו שאין האילים הזכרים יוצאים בעגלה שתחת האליה שלהם. ומסבירים כי מטרת אותה עגלה כי היכי [כדי] שלא לחמטן אלייתיה [יפצעו אליותיהם].

“וְאֵין הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת״. יָתֵיב רַב אַחָא בַּר עוּלָּא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: מִשָּׁעָה שֶׁגּוֹזְזִין אוֹתָהּ טוֹמְנִין לָהּ עֶזֶק בְּשֶׁמֶן, וּמַנִּיחִין לָהּ עַל פַּדַּחְתָּהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּצְטַנֵּן. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: אִם כֵּן עֲשִׂיתָהּ מָר עוּקְבָא!

שנינו במשנה שאין הרחלים יוצאות חנונות. מסופר כי יתיב [ישב] רב אחא בר עולא קמיה [לפני] רב חסדא ויתיב וקאמר [וישב ואמר] שלדעתו "חנונות" פירושו: שמשעה שגוזזין אותה טומנין לה עזק (צמר או דברים רכים אחרים) בשמן ומניחין לה לכבשה על גבי פדחתה (מצחה) כדי שלא תצטנן. אמר ליה [לו] רב חסדא: אם כן דעתך שזהו הטיפול הראוי בכל כבשה גזוזה, אם כן עשיתה והחשבת כל כבשה כראש הגולה מר עוקבא, שלכאורה רק הוא ראוי לטיפול כל כך טוב, וכי יבואו לטפל כך בכל כבשה גזוזה?

אֶלָּא יָתֵיב רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא וְיָתֵיב וְקָאָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד טוֹמְנִין לָהּ שְׁנֵי עֲזָקִין שֶׁל שֶׁמֶן, וּמַנִּיחִין לָהּ אֶחָד עַל פַּדַּחְתָּהּ וְאֶחָד עַל הָרֶחֶם כְּדֵי שֶׁתִּתְחַמֵּם. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אִם כֵּן עֲשִׂיתָהּ יַלְתָּא!

אלא יתיב [ישב] רב פפא בר שמואל קמיה [לפני] רב חסדא ויתיב וקאמר [וישב ואמר] שלדעתו "חנונות" פירושו: שבשעה שכורעת הכבשה לילד טומנין לה שני עזקין (צרורות צמר רכים) של שמן, ומניחין לה אחד על פדחתה ואחד על הרחם כדי שתתחמם. אמר לו רב נחמן: אם כן דעתך שזהו הטיפול הראוי בכל כבשה גזוזה, אם כן עשיתה והחשבת כל כבשה כילתא אשת רב נחמן שאף היא היתה מבית ראש הגולה, ובודאי אין מטפלים כך בכבשה.

אֶלָּא אֲמַר רַב הוּנָא: עֵץ אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְחָנוּן שְׁמוֹ, וּמְבִיאִין קִיסָם וּמַנִּיחִין לָהּ בְּחוֹטְמָהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְעַטֵּשׁ וְיִפְּלוּ דַּרְנֵי רֹאשָׁהּ. אִי הָכִי זְכָרִים נַמִי! כֵּיוָן דִּמְנַגְּחִי זְכָרִים בַּהֲדָדֵי, מִמֵּילָא נָפְלָן. שִׁמְעוֹן נְזִירָא אָמַר: קִיסְמָא דְּרִיתְמָא.

אלא אמר רב הונא: עץ אחד יש בכרכי הים ו"חנון" שמו, ומביאין קיסם ממנו ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש הכבשה ויפלו דרני [הקרציות] שבראשה. על כך שואלים: אם זהו פירוש "חנונות", אי הכי [אם כן] זכרים נמי [גם כן] יעשו להם טיפול זה! ומשיבים: כיון דמנגחי [שמנגחים] הזכרים בהדדי [זה את זה] ממילא נפלן [נופלות] הקרציות. שמעון נזירא אמר: "חנונות" פירושו ששמים להם קיסמא דריתמא [קיסם של רותם] בחוטמן לצורך זה.

בִּשְׁלָמָא דְּרַב הוּנָא – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ‘חֲנוּנוֹת׳, אֶלָּא לְרַבָּנַן, מַאי ‘חֲנוּנוֹת׳ – דְּעָבְדִינַן לְהוּ מִילְּתָא דִּמְרַחֲמִינַן עֲלַיְיהוּ.

ומעירים: בשלמא [נניח] להסבר של רב הונא שמשתמשים בעץ ה"חנון", היינו דקתני [זהו ששנינו] בלשון "חנונות" על שם אותו עץ, אלא לרבנן מאי [לפי הסבריהם של שאר החכמים מהו] לשון "חנונות"? ומסבירים: דעבדינן להו מילתא דמרחמינן עלייהו [שאנו עושים להן דבר שמרחמים עליהן] ו"חנונות" הריהו לשון "חנינה".

“וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בַּגִּימוֹן״. מַאי עֵגֶל בַּגִּימוֹן? אֲמַר רַב הוּנָא: בַּר נִירָא. אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי גִּימוֹן לִישְׁנָא דְּמִיכַּף – דִּכְתִיב: “הֲלָכוֹף כְּאַגְמוֹן רֹאשׁוֹ״.

שנינו במשנה שאין העגל יוצא בגימון. ושואלים: מאי [מהו] גימון זה שאמרנו שאין העגל יוצא בגימון? אמר רב הונא: גימון זה הוא בר נירא [בן עול, עול קטן] ששמים על העגל כדי להרגילו מצעירותו לשאת בעול. אמר ר' אלעזר: מאי משמע דהאי [מה המשמעות, מהיכן אתה למד] ש"גימון" לישנא דמיכף [לשון כפיפה] הוא — דכתיב [שנאמר]: "הלכף כאגמון ראשו" (ישעיהו נח, ה), ולדעתו "גימון" ו"אגמון" שורש אחד להם.

“וְלֹא פָּרָה בְּעוֹר הַקּוּפָּר״. דְּעָבְדִי לָהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִמְצִיוּהּ יָאלֵי.

עוד שנינו במשנה שלא יוצאת הפרה בעור הקופר ששמים לה בעטיניה בשבת. ומסבירים: דעבדי [שעושים] לה כי היכי [כדי] שלא למציוה יאלי [ינקו ממנה שרצים].

“וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ״. אִי לְרַב (דְּאָמַר) – בֵּין לְנוֹי בֵּין לְשַׁמֵּר אָסוּר, אִי לִשְׁמוּאֵל (דְּאָמַר) – לְנוֹי אָסוּר, לְשַׁמֵּר מוּתָּר.

עוד שנינו שלא יוצאת הפרה ברצועה שבין קרניה. ומעירים: אי [אם] לשיטת רב שאמר כפי שכבר שנינו שאף שמירה יתירה של בעל חיים יש בה משום משא, הרי בין כאשר רצועה זו נקשרה בקרני הפרה לנוי ובין כאשר נקרשה לקרניו כדי לשמר — אסור. ואי [אם] לשיטת שמואל שאמר ששמירה יתירה של בעל חיים אין בה משום משא, הרי אם כן לנוי — אסור, ולשמר — מותר.

“פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה״. וַחֲדָא פָּרָה הָוְיָא לֵיהּ? וְהָא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: תְּרֵיסָר אַלְפֵי עֶגְלֵי הֲוָה מְעַשֵּׂר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵעֶדְרֵיהּ כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא!

מסופר שפרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאת בשבת שלא ברצון חכמים ברצועה בין קרניה. ושואלים: וחדא פרה הויא ליה [וכי פרה אחת היתה לו]? והא [והרי] אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה שכך אמר רב: תריסר אלפי עגלי הוה [שנים עשר אלף עגלים היה] מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדריה [מעדרו] בכל שתא ושתא [שנה ושנה]. וכיון שאין מפרישים למעשר אלא מן העגלים הנולדים באותה שנה, בהכרח שהיה לו עדר עצום, ובודאי אי אפשר לדבר על "פרתו של ר' אלעזר בן עזריה".

תָּנָא: לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה, אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶינְתּוֹ הָיְתָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִיחָה בָּהּ – נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ.

ואכן, תנא [שנינו] בתוספתא שנו: לא שלו היתה הפרה אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה לומר לה שאסור הדבר כדעת חכמים נקראת על שמו לגנאי, כאילו היתה זו פרה שלו.

רַב וְרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַב חֲבִיבָא מַתְנוּ, בְּכוּלֵּיהּ דְּסֵדֶר מוֹעֵד, כָּל כִּי הַאי זוּגָא חֲלוּפֵי רַבִּי יוֹחָנָן וּמְעַיֵּיל רַבִּי יוֹנָתָן. כָּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לְמַחוֹת לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְלֹא מִיחָה – נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ – נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ, בְּכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ – נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.

מסופר: רב ור' חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתנו [שונים]. ומעירים מיד: בכוליה [בכל] סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי [בכל סדר מועד כל כמו זוג זה, מחליפים] בגרסה אחת את ר' יוחנן ומעייל [ומכניסים] במקומו את ר' יונתן. על כל פנים ארבעה חכמים אלה אמרו: כל מי שאפשר לו למחות לאנשי ביתו על מעשה שאינו ראוי שהם עושים ולא מיחה — הרי הוא עצמו נתפס על עוונם של אנשי ביתו. ואם יכול למחות באנשי עירו ולא מחה — הריהו נתפס על עוון אנשי עירו. ואם יכול למחות בכל העולם כולו — הריהו נתפס על עוון כל העולם כולו.

אֲמַר רַב פַּפָּא: וְהָנֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא נִתְפְּסוּ עַל כּוּלֵּי עָלְמָא. כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: “ה׳ בְּמִשְׁפָּט יָבֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו״, אִם שָׂרִים חָטְאוּ –

אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא [ואותם אנשי בית ראש הגולה נתפסים על עוונות כל העולם], לפי שכח שררתם מוטל היה כמעט על כל העולם היהודי, ובידם היה לדאוג שלא יבואו לעבור עבירה. וזהו כי הא [כמו זו] שאמר ר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם גזילת העני בבתיכם" (ישעיה ג, יד). ולכאורה אם שרים חטאו בגזל,