טְהוֹרוֹת.

הריהן טהורות, שרק כלי אדם מקבלים טומאה.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק (נַפָּחָא): בְּבָאִין מִנּוֹי אָדָם לְנוֹי בְּהֵמָה.

אמר ר' יצחק נפחא: המדובר הוא בבאין מנוי אדם לנוי בהמה, שתכשיטים אלה היו שייכים בשעתם לאדם, ואחר כך צירפם לרצועת בהמה, וטומאתם שהיתה בהם קודם, עדיין לא בטלה.

וְרַב יוֹסֵף אָמַר: הוֹאִיל וְאָדָם מוֹשֵׁךְ בָּהֶם אֶת הַבְּהֵמָה. מִי לֹא תַּנְיָא: מַקֵּל שֶׁל בְּהֵמָה שֶׁל מַתֶּכֶת מְקַבֵּל טוּמְאָה, מַה טַּעַם – הוֹאִיל וְאָדָם רוֹדָה בָּהֶן. הָכָא נַמִי: הוֹאִיל וְאָדָם מוֹשֵׁךְ בָּהֶן.

רב יוסף אמר תירוץ איחר: טבעות הבהמה טמאות הואיל ואדם מושך בהם את הבהמה, ואם כן כלי שימושו של אדם הן. מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא] כעין זה: מקל של בהמה שבו רודים בבהמה לכוונה בדרך, אם הוא של מתכת הריהו מקבל טומאה. מה טעם מקבלות הן טומאה אף שהן כלי בהמה? — הואיל ואדם רודה בהן ולכן המקל הוא לצורך האדם, ונטמא. הכא נמי [כך גם כאן] בענין הטבעות, הואיל ואדם מושך בהן, הריהן נעשות ככלי אדם.

“וְטוֹבְלָן בִּמְקוֹמָן״. וְהָאִיכָּא חֲצִיצָה!

שנינו במשנה שאת הטבעות שנטמאו טובלן במקומן בצוארה של הבהמה. ומקשים: והאיכא [והרי יש] חציצה, שהטבעת בדרך כלל צמודה היטב לשיר, ואין מקום למים לחדור, ובמקרה כזה אין הטבילה מועילה כי דרוש שהמים יוכלו להקיף את הדבר הנטבל מכל צדדיו!

אָמַר רַבִּי אַמִי: בְּשֶׁרִיתְּכָן.

אמר ר' אמי: המדובר הוא בשריתכן, שהיכה בהן בפטיש והרחיב בכך את הרווח בין הטבעות המרכיבות את השיר, שיוכלו המים להיכנס.

לֵימָא רַבִּי אַמִי כְּרַב יוֹסֵף סְבִירָא לֵיהּ, דְּאִי כְּרַבִּי יִצְחָק (נַפָּחָא), דְּאָמַר: “בְּבָאִין מִנּוֹי אָדָם לְנוֹי בְּהֵמָה״ כֵּיוָן דְּרִיתְּכָן – עֲבַד בְּהוּ מַעֲשֶׂה וּפָרְחָה לָהּ טוּמְאָה מִינַּיְיהוּ!

ומעירים: לימא [האם נאמר] כי ר' אמי כרב יוסף סבירא ליה [סבור הוא] דאי [שאם] תאמר שמבין הוא את המשנה כר' יצחק, שאמר שמדובר כאן בבאין מנוי אדם לנוי בהמה ולכן שייכת בהן טומאה, והרי כיון שריתכן הלא בכך עבד בהו [עשה בהן] מעשה ובכך פרחה לה הטומאה מינייהו [מהן].

דִּתְנַן: כָּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָתָן בְּמַחֲשָׁבָה, וְאֵין עוֹלִין מִטּוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה!

דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, שאף שכלל הוא שכלי בלתי גמור אינו ראוי לקבל טומאה, אם חשב האומן שלא לעבדו יותר — מיד נעשה הוא ככלי גמור, ומקבל טומאה, ואולם אין הכלים עולין מטומאתן (נטהרים) אלא בשינוי מעשה, שאם שבר את הכלי הטמא — שוב אינו טמא. ומכל מקום למדנו כי שינוי מעשה ודאי משנה את מהותו של הכלי מבחינת הטומאה, וריתוך הטבעת הלא הוא שינוי מעשה, הצריך לטהרה מטומאה שקיבלה בעבר!

סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: מַעֲשֶׂה לְתַקֵּן – לָאו מַעֲשֶׂה הוּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא אָמַר שִׁינּוּי מַעֲשֶׂה לְתַקֵּן אֶלָּא לְקַלְקֵל.

ודוחים: יתכן שסבר לה [סבור הוא] ר' אמי בענין זה כר' יהודה, שאמר שמעשה שנעשה בכלי במטרה לתקן ולשפר אותו לאו [לא] מעשה הוא לענין זה שיהא הכלי המתוקן נטהר מטומאתו. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שר' יהודה אומר: לא אמר החכם ששינוי מעשה בכלי נחשב כביטולו ובכך טהרתו כאשר שינוי זה הוא לתקן, אלא רק כאשר אותו שינוי נעשה בכוונה כדי לקלקל אותו, וכמו שבירתו.

בְּמַתְנִיתָא תָּנֵי: בִּמְחוּלָּלִין.

במתניתא תני [בברייתא שנה החכם] שמשנתנו עוסקת במחוללין, שהיה מלכתחילה חלל בין הטבעות המרכיבות את השיר, והמים נכנסים לתוכן ברווח.

שָׁאַל תַּלְמִיד אֶחָד מִגָּלִיל הָעֶלְיוֹן אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: שָׁמַעְתִּי שֶׁחוֹלְקִין בֵּין טַבַּעַת לְטַבַּעַת, אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא לֹא שָׁמַעְתְּ אֶלָּא לְעִנְיַן שַׁבָּת, דְּאִי לְעִנְיַן טוּמְאָה – דָּא וְדָא חֲדָא הִיא.

בתוספתא שנינו: שאל תלמיד אחד מגליל העליון את ר' אליעזר: שמעתי שחולקין לענין הלכה בין טבעת לטבעת, לפי סוגה של כל טבעת, אבל לא ידע במה המדובר. אמר לו ר' אליעזר: שמא לא שמעת שיש חילוק כזה אלא לענין שבת, ששם מחלקים בין טבעת העשויה לנוי, שמותר לטלטלה בשבת, וטבעות אחרות האסורות בטלטול. דאי [שאם] תחשוב ששמעת כן לענין טומאה, אין הדבר יכול להיות, שכן דא ודא חדא [זו וזו אחת] היא, ואין חילוק בהלכות טומאה.

וּלְעִנְיַן טוּמְאָה דָּא וְדָא אַחַת הִיא?! וְהָתְנַן: טַבַּעַת אָדָם – טְמֵאָה, וְטַבַּעַת בְּהֵמָה וְכֵלִים וּשְׁאָר כָּל הַטַּבָּעוֹת – טְהוֹרוֹת. כִּי קָאָמַר לֵיהּ אִיהוּ – נַמִי דְּאָדָם קָאָמַר לֵיהּ.

ומקשים: ולענין טומאה דא ודא [זו וזו] אחת היא? והתנן [והרי שנינו במשנה] במפורש: טבעת אדם טמאה וטבעת בהמה וטבעת כלים ושאר כל הטבעות טהורות, והרי שיש חילוק לענין הלכות טומאה בין סוגי הטבעות! ומתרצים: כי קאמר ליה איהו, נמי [כאשר אמר לו הוא, אותו תלמיד, גם כן] בטבעת של אדם קאמר ליה [אמר לו], ובטבעת אדם אין לחלק.

וּדְאָדָם דָּא וְדָא אַחַת הִיא? וְהָתַנְיָא: טַבַּעַת שֶׁהִתְקִינָהּ לַחֲגוֹר בָּהּ מָתְנָיו וּלְקַשֵּׁר בָּהּ בֵּין כְּתֵפָיו – טְהוֹרָה. וְלֹא אָמְרוּ טְמֵאָה – אֶלָּא שֶׁל אֶצְבַּע בִּלְבַד! כִּי קָאָמַר לֵיהּ אִיהוּ – נַמִי דְּאֶצְבַּע קָאָמַר לֵיהּ.

ועוד תוהים: והאם בטבעות של אדם דא ודא [זו וזו] אחת היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: טבעת שהתקינה בראשה של חגורה לחגור בה את מתניו, וכן אם עשאה כדי לקשר בה בין כתפיו — טהורה מלקבל טומאה, ולא אמרו על טבעת אדם שהיא טמאה אלא בטבעת של אצבע בלבד, והרי שאף בטבעות אדם יש חילוק! ומתרצים: כי קאמר ליה איהו, נמי [כאשר אמר לו הוא, אותו תלמיד, גם כן] בטבעת של אצבע קאמר ליה [אמר לו], ולא דיברו בטבעות אחרות ובין טבעות האצבע למיניהן אין אכן חילוק.

וּדְאֶצְבַּע דָּא וְדָא אַחַת הִיא? וְהָתְנַן: טַבַּעַת שֶׁל מַתֶּכֶת וְחוֹתָמָהּ שֶׁל אַלְמוֹג – טְמֵאָה, הִיא שֶׁל אַלְמוֹג וְחוֹתָמָהּ שֶׁל מַתֶּכֶת – טְהוֹרָה! כִּי קָאָמַר לֵיהּ אִיהוּ נַמִי כּוּלָּהּ שֶׁל מַתֶּכֶת קָאָמַר לֵיהּ.

ועוד מקשים: ובטבעת של אצבע עצמה דא ודא [זו וזו] אחת היא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג — טמאה, כי הולכים אחר עיקרה של הטבעת, ובתור כלי מתכת מקבלת היא טומאה. אבל אם היתה הטבעת כולה של אלמוג וחותמה של מתכת — טהורה, והרי שיש חילוק בענין טומאה אף בטבעות של אצבע! ומתרצים: כי קאמר ליה איהו, נמי [כאשר אמר לו הוא, אותו תלמיד, גם כן] בטבעת ש כולה של מתכת קאמר ליה [אמר לו], ובענין זה אין לחלק בהלכות טומאה.

וְעוֹד שָׁאַל: שָׁמַעְתִּי שֶׁחוֹלְקִין בֵּין מַחַט לְמַחַט. אָמַר לֵיהּ: שֶׁמָּא לֹא שָׁמַעְתָּ אֶלָּא לְעִנְיַן שַׁבָּת, דְּאִי לְעִנְיַן טוּמְאָה – דָּא וְדָא אַחַת הִיא.

ועוד שאל אותו תלמיד: שמעתי שחולקין להלכה בין מחט למחט. אמר ליה [לו] ר' אליעזר: שמא לא שמעת שיש חילוק כזה אלא לענין שבת, דאי [שאם] לענין טומאה הלא דא ודא [זו וזו] אחת היא.

וּלְעִנְיַן טוּמְאָה דָּא וְדָא אַחַת הִיא? וְהָתְנַן: מַחַט שֶׁנִּיטַּל חוֹרָהּ אוֹ עוּקְצָהּ – טְהוֹרָה! כִּי קָאָמַר לֵיהּ – בִּשְׁלֵימָה.

על כך שואלים: ולענין טומאה דא ודא [זו וזו] אחת היא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מחט שניטל חורה או עוקצה (חודה) — טהורה, כי אינה ראויה לשמש עוד למלאכתה, הרי שיש חילוק בין מחט שלמה לשבורה! ומתרצים: כי קאמר ליה [כאשר אמר לו] שיש חילוק בין מחט למחט היה זה במחט שלימה, ובשלימה אין חילוק בין המחטים.

וּבִשְׁלֵימָה דָּא וְדָא אַחַת הִיא?! וְהָתְנַן: מַחַט שֶׁהֶעֶלְתָה חֲלוּדָּה, אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּפִירָה – טְהוֹרָה, וְאִם לָאו – טְמֵאָה, וְאָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: וְהוּא שֶׁרִישּׁוּמָהּ נִיכָּר! כִּי קָאָמַר לֵיהּ – בְּשִׁיפָא קָאָמַר לֵיהּ.

ועוד שואלים: והאם במחט שלימה תמיד דא ודא [זו וזו] אחת היא? והתנן [והרי שנינו במשנה] מחט שהעלתה חלודה, אם חלודה זו רבה עד שיש בשימוש בה קושי לתפור והוא מעכב את התפירה — טהורה, ואם לאו [לא] — טמאה. ואמרי דבי [ואמרו בני בית המדרש] של ר' ינאי: והוא שרישומה של החלודה ניכר בתפירה. ולא עד שממש אי אפשר לתחוב את המחט בבד. ומכל מקום למדים אנו שאף במחט שלימה יש חילוק! ומתרצים: כי קאמר ליה [כאשר אמר לו] אותו תלמיד הרי בשיפא קאמר ליה [במחט משוייפת וחלקה אמר לו], ובחלודה לא דיבר.

וּבְשִׁיפָא דָּא וְדָא אַחַת הִיא? וְהָתַנְיָא: מַחַט, בֵּין נְקוּבָה בֵּין אֵינָה נְקוּבָה – מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ בַּשַּׁבָּת, וְלָא אָמְרִינַן “נְקוּבָה״ – אֶלָּא לְעִנְיַן טוּמְאָה בִּלְבַד!

ועוד מקשים: ובשיפא דא ודא [והאם במחט משוייפת וחלקה זו וזו] אחת היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מחט בין שהיא נקובה (שיש בה נקב להשחלת חוט), בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] שיש הבדל בין הנקובה לשאינה נקובה אלא לענין טומאה בלבד, והרי שיש הבדל בין מחט למחט לדיני טומאה!

הָא תִּרְגְּמָא אַבַּיֵי אַלִּיבָּא דְּרָבָא – בְּגָלְמֵי.

ומשיבים: הא תרגמה [הרי כבר הסבירה] אביי אליבא [על פי שיטת] רבא שהמדובר הוא בגלמי [במחט גולמית], במחט שלא עובדה עדיין, וצריכים עוד לעשות בה נקב, שיש הבדל בין מחט נקובה שהינה כבר כלי מושלם ואין הבדל לענין טומאה, לבין מחט שאינה נקובה שאינה עדיין בגדר כלי.

מתני׳ חֲמוֹר יוֹצֵא בַּמַּרְדַּעַת בִּזְמַן שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בּוֹ. זְכָרִים יוֹצְאִין לְבוּבִין. רְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת, כְּבוּלוֹת, וּכְבוּנוֹת. הָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוֹרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בְּכוּלָּן, חוּץ מִן הָרְחֵלִין הַכְּבוּנוֹת.

חמור יוצא במרדעת (כעין אוכף העשוי לחמם את גופו של החמור) בזמן שהיא קשורה בו ואין לחשוש לנפילתה. זכרים (אילים) יוצאים לבובין, והרחלות יוצאות שחוזות, כבולות וכבונות. וכל המונחים הללו נידונים ומתבארים אחר כך בגמרא. העזים יוצאות צרורות, שקושרים את עטיניהן. ר' יוסי אוסר בכולן, חוץ מן הרחלים הכבונות ואת כל השאר חושב הוא כמשאוי.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת לְיַבֵּשׁ, אֲבָל לֹא לֵחָלֵב.

ר' יהודה אומר: עזים יוצאות צרורות ליבש, כלומר, כאשר קושרים את עטיניהם כדי שתפסיק העז לתת חלב (בדרך כלל לפני לידתה), שאז קושרים קשר יציב וקבוע, אבל לא יוצאות העיזים כשהן צרורות בשבת אם המטרה היא לצורך החלב שישתמר.