אֵינוֹ נוֹטֵל וּמַחֲזִיר.

אינו נוטל ומחזיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נְעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה הֲרֵי הִיא כְּזֶּבֶל.

ר' יהודה אומר: נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל ואין טומנים בה.

מַנִּיחִין מֵיחַם עַל גַּבֵּי מֵיחַם וּקְדֵרָה עַל גַּבֵּי קְדֵרָה, אֲבָל לֹא קְדֵרָה עַל גַּבֵּי מֵיחַם וּמֵיחַם עַל גַּבֵּי קְדֵרָה. וְטָח אֶת פִּיהָ בְּבָצֵק, וְלֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ – אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ מְשׁוּמָּרִים.

מניחין מיחם על גבי מיחם וקדרה על גבי קדרה כי המיחם התחתון לא יוכל להרתיח את העליון, אבל לא מניחים קדרה על גבי מיחם, ולא מיחם על גבי קדרה, שבכגון זה יש חשש שיתחמם הכלי עליון. וטח (סותם בטיח) אדם את פיה של הקדירה לסתום את נקביה בבצק, וכל אלו לא בשביל שיחמו המים, אלא בשביל שיהיו משומרים בדרגת החום כשהיו, שלא יצטננו ממה שהיו.

וּכְשֵׁם שֶׁאֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין – כָּךְ אֵין טוֹמְנִין אֶת הַצּוֹנֵן. רַבִּי הִתִּיר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן,

וכשם שאין טומנין את החמין כך אין טומנין את הצונן. רבי התיר להטמין את הצונן.

וְאֵין מְרַזְּקִין לֹא אֶת הַשֶּׁלֶג וְלֹא אֶת הַבָּרָד בַּשַּׁבָּת בִּשְׁבִיל שֶׁיָּזוּבוּ מֵימָיו. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַכּוֹס אוֹ לְתוֹךְ הַקְּעָרָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הדרן עלך במה טומנין

ואין מרזקין (מרסקים, שוברים) לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו ויוכלו לשתותם, כי יש בכך משום יצירת דבר חדש — מים משלג, בשבת. אבל נותן הוא את הקרח או את הברד לתוך הכוס או לתוך הקערה והקרח נמס מאליו ואינו חושש.

מתני׳ בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה וּבַמֶּה אֵינָהּ יוֹצְאָה? יוֹצֵא הַגַּמָּל בְּאַפְסָר, וְנָאקָה בַּחֲטָם, וְלוּבְדְּקִים בִּפְרוּמְבִּיָּא, וְסוּס בַּשֵּׁיר,

וְכָל בַּעֲלֵי הַשֵּׁיר יוֹצְאִין בַּשֵּׁיר וְנִמְשָׁכִין בַּשֵּׁיר.

בפרטי דיני ההוצאה בשבת אמרו חכמים: במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה? — יוצא הגמל באפסר והנאקה בחטם ולובדקים יוצאים בפרומביא, וכל אלה יבוארו עוד להלן בדברי הגמרא. וסוס יוצא בשבת בשיר (צמיד סביב לצוארו).

וּמַזִּין עֲלֵיהֶן וְטוֹבְלָן בִּמְקוֹמָן.

ובכלל, כל בעלי השיר, אותם בעלי החיים שרגילים להוציא אותם בצמיד סביב לצוארם בחול, יוצאים בשיר בשבת, ומותר לקשור חבל שיהיו אף נמשכין בשיר. וכשנטמאים אלה

גמ׳ מַאי “נָאקָה בַּחֲטָם״? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: נָאקָתָא חִיוַּרְתֵי בִּזְמָמָא דְּפַרְזְלָא. “וְלוּבְדְּקִים בִּפְרוּמְבִּיָּא״. אָמַר רַב הוּנָא: חֲמָרָא לוּבָא בְּפַגֵּי דְּפַרְזְלָא.

מזין עליהן מי חטאת כדי לטהרם, וכן טובלן כשהם במקומן שמזה על השיר ומטביל את בעל החיים כאשר השיר בצוארו, ואינו צריך להסירו.

לֵוִי שְׁדַר זוּזֵי לְבֵי חוֹזַאי לְמִיזְבַּן לֵיהּ חֲמָרָא לוּבָא. צָרוּ שְׁדַרוּ לֵיהּ שַׂעֲרֵי, לְמֵימַר: דְּנִיגְרֵי דַּחֲמָרָא – שַׂעֲרֵי.

מילים אחדות שבמשנה לא היו מובנות לחכמי התלמוד ושאלו: מאי [מה פירוש] "נאקה בחטם"? אמר רבה בר בר חנה: נאקתא חיורתי בזממא דפרזלא [נקבת גמל לבנה (גאונים) בחח ברזל שמכניסים בחוטמה]. וכדי לבאר את פירוש המילים "ולובדקים בפרומביא" אמר רב הונא: חמרא לובא בפגי דפרזלא [חמור לובי ברסן של ברזל].

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחֲלִיפִין לִפְנֵי רַבִּי שֶׁל זוֹ בָּזוֹ מַהוּ?

אגב הזכרת החמור הלובי, מסופר: לוי שדר זוזי [שלח זוזי, כסף] לבי חוזאי למיזבן ליה חמרא לובא [לקנות לו חמור לובי] שהוא משובח ביותר. צרו שדרו ליה שערי [צררו לו את הכסף ושלחו עמו שעורים], ועשו כן כדי למימר דניגרי דחמרא שערי [לומר לו על ידי כך שפסיעות החמור תלויות בשעורים שאוכל], שאם ישפר את מזונו של החמור — יהיה משובח כחמור לובי.

נָאקָה בָּאַפְסָר לָא תִּיבָּעֵי לָךְ, כֵּיוָן דְּלָא מִינְטְרָא בֵּיהּ – מַשְּׂאוֹי הוּא. כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – גָּמָל בַּחֲטָם מַאי? כֵּיוָן דְּסַגִּי לֵיהּ בָּאַפְסָר – מַשְּׂאוֹי הוּא, אוֹ דִּילְמָא נְטִירוּתָא יְתֵירְתָא לָא אָמְרִינָן מַשְּׂאוֹי הוּא?

אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מחליפין היו בני הישיבה את הפרטים הכתובים במשנה לפני רבי, ושואלים: של זו בזו, כלומר, נאקה באפסר וגמל בחטם, מהו הדין בכגון זה, האם מאחר ומניח את הריתמה של בעל חיים אחד על האחר האם בכך הוא נחשב כמשא ואין הוא יוצא בו, או לא?

אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, כָּךְ אָמַר אַבָּא: אַרְבַּע בְּהֵמוֹת יוֹצְאוֹת בָּאַפְסָר: הַסּוּס וְהַפֶּרֶד וְהַגָּמָל וְהַחֲמוֹר. לְמַעוּטֵי מַאי, לָאו לְמַעוּטֵי גָּמָל בַּחֲטָם? לָא, לְמַעוּטֵי נָאקָה בָּאַפְסָר.

ומסבירים: נאקה היוצאת באפסר לא תיבעי[תישאל]לך, כי כיון דלא מינטרא ביה[שאינה נשמרת בו] — משאוי[משא]הוא, שהרי לצורך הנאקה אין האפסר מספיק, ואם כן הוא משא ללא תועלת. כי תיבעי[כאשר תישאל]לך הרי זה בגמל היוצא בחטם מאי[מה] דינו? וצדדי השאלה: האם כיון דסגי ליה[שדי לו] לגמל באפסר בלבד — הרי החטם משאוי[למשא]הוא נחשב, או דילמא נטירותא יתירתא לא אמרינן משאוי[שמא בשמירה יתירה איננו אומרים של משא]הוא נחשב?

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: לוּבְדְּקִים וְגָמָל יוֹצְאִין בָּאַפְסָר. כְּתַנָּאֵי: אֵין חַיָּה יוֹצְאָה בַּסּוּגַר, חֲנַנְיָה אוֹמֵר: יוֹצְאָה בַּסּוּגַר, וּבְכָל דָּבָר הַמִּשְׁתַּמֵר.

אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי: כך אמר אבא ר' יוסי: ארבע בהמות יוצאות באפסר, הסוס והפרד והגמל והחמור. ומעתה יש להבין למעוטי מאי [למעט את מה] בא מנין זה שארבע ולא עוד, לאו למעוטי [האם לא למעט] את הגמל שלא יצא בחטם אלא באפסר בלבד, ואם כן יהא לנו לכאורה פתרון לשאלה! ודוחים: לא , מנין זה בא למעוטי [למעט] נאקה שאינה יוצאת באפסר.

בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּחַיָּה גְּדוֹלָה – מִי סַגִּי לָהּ סוּגַר, וְאֶלָּא בְּחַיָּה קְטַנָּה – מִי לָא סַגִּי לָהּ סוּגַר?

במתניתא תנא [בברייתא שנינו] לובדקים וגמל יוצאים באפסר. לגופו של ענין אומרים כי השאלה שנשאלה בדבר שמירה יתירה הרי היא כתנאי [כתנאים, שנחלקו בדבר]. ששנינו בברייתא: אין חיה יוצאה בסוגר, חנניה אומר: יוצאה בסוגר ובכל דבר המשתמר.

אֶלָּא לָאו – חָתוּל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כֵּיוָן דְּסַגִּי לָהּ בְּמִיתְנָא בְּעָלְמָא – מַשְּׂאוֹי הוּא, וַחֲנַנְיָה סָבַר: כָּל נְטִירוּתָא יְתֵירְתָא – לָא אָמְרִינַן מַשְּׂאוֹי הוּא. אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה.

וכדי להבין את הדבר תוהים: במאי עסקינן[במה עוסקים אנחנו] כאן? אילימא[אם תאמר] כי עוסקים אנו בחיה גדולה — מי סגי[האם מספיק]לה בסוגר? ומאחר שאין הסוגר מספיק לה — אסור לשים עליה אותו בשבת, שהרי הוא כמשא! ואלא תאמר שהמדובר בחיה קטנה, מי[האם]לא סגי[מספיק]לה סוגר? ומדוע יבואו אם כן חכמים לאסור?

לֵוִי בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בַּר חִיָּיא, וְרָבָה בַּר רַב הוּנָא הֲווּ קָאָזְלִי בְּאוֹרְחָא. קְדַמֵיהּ חֲמָרָא דְּלֵוִי לַחֲמָרָא דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, חֲלַשׁ דַּעֲתֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. אֲמַר: אֵימָא לֵיהּ מִילְּתָא כִּי הֵיכִי

אלא לאו [האם לא] תאמר כי בחתול איכא בינייהו [הוא שיש ביניהם מחלוקת], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] כי כיון דסגי [שמספףיק] לה לחתול במיתנא בעלמא [בחבל קטן בלבד] הרי הסוגר משאוי [משא] הוא על החתול. וחנניה סבר [סבור] כי כל נטירותא יתירתא [שמירה יתירה] לא אמרינן משאוי [אין אנו אומרים שמשא] הוא. ואם כן נחלקו תנאים בשאלה אם שמירה יתירה לבהמה נחשבת כמשאוי עליה, אם לא. אמר רב הונא בר חייא שכך אמר שמואל: הלכה כחנניה שאין דבר שהוא שמירה יתירה נחשב כמשא