“נָזִיר חוֹפֵף וּמְפַסְפֵּס, אֲבָל לֹא סוֹרֵק״.

נזיר שאסור לו לגלח שערותיו חופף אותן בימות החול בחול ונתר ומפספס (מפריד בין השערות הדבוקות), אבל לא סורק, כי המסרק ודאי ישיר שערות. הרי שר' שמעון מתיר לחוף את הראש אף במקום שיש איסור בהורדת השערות, כיון שלדעתו אין לחשוש בכך להשרת השיער!

אֶלָּא: הָא וְהָא – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּתְרֵי תַנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. הַאי תַּנָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: גָּרֵיר, וְהַאי תַּנָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לָא גָּרֵיר.

אלא יש לומר כי הא והא [זו וזו], שתי הברייתות החלוקות בענין רחיצה כשיטת ר' יהודה היא, ותרי תנאי אליבא [ושני תנאים על פי שיטת] ר' יהודה. האי תנא אליבא [תנא זה ההולך בשיטת] ר' יהודה סבר גריר [סבור הוא כי הנתר משיר] ולכן אסר לחפוף בו את השיער, והאי תנא אליבא [תנא זה ההולך בשיטת] ר' יהודה ומתיר, סבר לא גריר [סבור שאין הנתר משיר].

בְּמַאי אוֹקִימְתָא – כְּרַבִּי יְהוּדָה, אֵימָא סֵיפָא: “אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו מוּתָּר״ הָא מְעַבַּר שֵׂיעָר!

ומקשים: במאי אוקימתא [במה, כשיטת מי העמדת את הברייתא] — כשיטת ר' יהודה, אם כן אימא סיפא [אמור את סופה של אותה ברייתא] ששנינו בה: אבל את פניו ידיו ורגליו מותר לרחוץ בחול ונתר. ולכאורה מדוע יהא מותר, הא מעבר שיער [הרי בכך משיר הוא את השערות]!

אִיבָּעֵית אֵימָא: בְּקָטָן, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּאִשָּׁה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּסָרִיס.

ומתרצים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שההיתר לרחוץ פניו ידיו ורגליו הוא בקטן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שהמדובר באשה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי המדובר בסריס, שכל אלה אין להם שערות בפניהם ידיהם ורגליהם ואין לחשוש להשרתן.

אָמַר רַב יְהוּדָה: עֲפַר לְבִינְתָא שְׁרִי. אֲמַר רַב יוֹסֵף: כּוּסְפָּא דְּיַסְמִין שְׁרִי. אָמַר רָבָא: עֲפַר פִּלְפְּלֵי שְׁרִי. אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: בְּרָדָא שְׁרִי.

אגב בעיות אלה של רחיצה אמר רב יהודה: עפר לבינתא [לבונה שחוקה] (רה"נ) שרי [מותר] לרחוץ בו בשבת, שאינו משיר את השיער. ואמר רב יוסף: הכוספא הנשארת לאחר סחיטת השמן הריחני מן היסמין שרי [מותר] לרחוץ בה. ואמר רבא: עפר (אבקת) פלפלי שרי [פלפלים מותר] לרחוץ בה. ואמר רב ששת: ברדא שרי [מותר] לרחוץ בה בשבת.

מַאי בְּרָדָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּילְתָּא אָהָלָא, וְתִילְתָּא אָסָא, וְתִילְתָּא סִיגָלֵי. אֲמַר רַב נְחֶמְיָה בַּר יוֹסֵף: כָּל הֵיכָא דְּלֵיכָּא רוּבָּא אָהָלָא – שַׁפִּיר דָּמֵי.

ושואלים: מאי [מהו] ברדא זו? אמר רב יוסף: תילתא אהלא ותילתא אסא ותילתא סיגלי [שליש אהל, ושליש הדס, ושליש סיגלים]. אמר רב נחמיה בר יוסף: כל היכא דליכא רובא אהלא [בכל מקום שאין רוב אהל] — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר], ואפילו היה האהל יתר על שליש, כי רק חומר חריף זה יש בו כדי להשיר את השיער, ולא כן בשאר המרכיבים.

בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מַהוּ לִפְצוֹעַ זֵיתִים בַּשַּׁבָּת? אֲמַר לְהוּ: וְכִי בַּחוֹל מִי הִתִּירוּ? קָסָבַר: מִשּׁוּם הֶפְסֵד אוֹכָלִין.

בעו מיניה [שאלו אותו] בני הישיבה את רב ששת שאלה זו: מהו הדין לענין ההיתר לפצוע זיתים על סלע בשבת כדי לרחוץ בשמן היוצא מהם (גאונים) בשבת? אמר להו [להם] וכי לפוצעם בימות החול מי [האם] התירו? קסבר [סבור הוא] שיש בכך צד איסור משום הפסד אוכלין, שעל ידי הפציעה מתקלקלים הזיתים, ואפילו בחול אסור להשחית דבר מאכל.

לֵימָא פְּלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹשֶׂה אָדָם כָּל צוֹרְכּוֹ בְּפַת! אָמְרִי: פַּת – לָא מְאִיסָא, הָנֵי – מְאִיסִי.

ומעירים: לימא פליגא [האם נאמר כי חלוקה] הלכה זו על שיטת שמואל? שאמר שמואל: עושה אדם כל צורכו בפת ואין חושש שמא תתקלקל אגב כך! ומשיבים: אין זו סתירה הכרחית כי פת לא מאיסא [אינה נמאסת], הני מאיסי [ואלה הזיתים, נמאסים] ומתקלקלים.

אַמֵימָר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אַשִׁי הֲווּ יָתְבִי, אַיְיתוּ לְקַמַּיְיהוּ בְּרָדָא. אַמֵימָר וְרַב אַשִׁי – מָשׁוּ, מָר זוּטְרָא – לָא מְשָׁא. אֲמַרוּ לֵיהּ: לָא סָבַר לָהּ מָר לְהָא דַּאֲמַר רַב שֵׁשֶׁת “בְּרָדָא שָׁרֵי״? אֲמַר לְהוּ רַב מָרְדְּכַי: בַּר מִינֵּיהּ דְּמָר, דַּאֲפִילּוּ בַּחוֹל נַמִי לָא סְבִירָא לֵיהּ.

מסופר: אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי, אייתו לקמייהו [היו יושבים בשבת והביאו לפניהם] ברדא לרחוץ. אמימר ורב אשי משו [רחצו], ואילו מר זוטרא לא משא [רחץ]. אמרו ליה [לו]: וכי לא סבר לה מר להא [אין אדוני סובר להלכה זו] שאמר רב ששת כי ברדא שרי [מותר] לרחוץ בו בשבת?! אמר להו [להם] רב מרדכי שהיה אף הוא שם: בר מיניה דמר [חוץ ממנו, מאדוני], כלומר, אין ללמוד ממר זוטרא, שכן אפילו בחול נמי לא סבירא ליה [גם כן אינו סבור] שמותר להשתמש בברדא.

סָבַר לָהּ כִּי הָא דְּתַנְיָא: “מְגָרֵר אָדָם גִּלְדֵי צוֹאָה וְגִלְדֵי מַכָּה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ בִּשְׁבִיל צַעֲרוֹ, אִם בִּשְׁבִיל לְיַפּוֹת – אָסוּר״.

כי סבר לה [סבור הוא] כי הא דתניא [כברייתא זו ששנינו]: מגרר אדם גלדי (קרומים יבשים) צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו שלא יכאיבו לו, ואם בשביל ליפות עצמו על ידי שמסיר הלכלוך — אסור. שלדעת החכם בברייתא זו אסור כלל לגבר ליפות עצמו משום חשש "ולא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה) שאסור לגבר להתקשט בבגדי נשים, או כדרך הנשים.

וְאִינְהוּ כְּמַאן סַבְרוּהּ – כִּי הָא דְּתַנְיָא: “רוֹחֵץ אָדָם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּכָל יוֹם בִּשְׁבִיל קוֹנוֹ״, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ״.

ומעירים: ואינהו כמאן סברוה [והם החכמים שהתירו כמי סברו]? — כי הא דתניא [כמו ברייתא זו ששנינו]: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל כבוד קונו, משום שנאמר: "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז, ד), כלומר, שכל דבר נאה שישנו בעולם הוא שבח לשם ה', שברא בריות נאות, וראוי לאדם ליפות עצמו לשבחו של הבורא.

“רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: קוּפָּה מַטָּה עַל צִדָּה וְנוֹטֵל, שֶׁמָּא יִטּוֹל וכו׳״. אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַשִׁי (אָמַר רַב): הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם נִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָּא – שֶׁאָסוּר לְהַחֲזִיר.

שנינו במשנה שר' אלעזר בן עזריה אומר שקופה המלאה בגיזי צמר (שהם מוקצה) שטמן בתוכה קדירת תבשיל, כשרוצה ליטול את הקדירה מתוכה בשבת הריהו מטה לאותה קופה על צדה ונוטל את הקדירה, שמא יטול את הקדירה מן הקופה ואינו יכול להחזיר, כי גיזי הצמר יפלו לחלל בו היתה מונחת הקדירה ויסתמוהו, וחכמים מתירים. אמר ר' אבא שכך אמר ר' חייא בר אשי שכך אמר רב: הכל מודים, אף חכמים, שאם נתקלקלה הגומא שהיתה בה הקדירה בקופה — שאסור להחזיר את הקדירה לאותה קופה.

תְּנַן: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּלֹא נִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָּא – שַׁפִּיר קָא אָמְרִי רַבָּנַן! אֶלָּא לָאו – אַף עַל פִּי דְּנִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָּא!

ומקשים: הרי תנן [שנינו במשנה], וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר. ונברר את הדבר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] במקרה שלא נתקלקלה הגומא — שפיר קא אמרי רבנן [יפה אומרים חכמים] שמותר להחזיר, ומדוע יאסור ר' אלעזר בן עזריה במקום זה שברור היתרו. אלא לאו [האם לא] מדובר כאן אף על פי שנתקלקלה הגומא ויש איפוא מחלוקת בדבר.

לֹא, לְעוֹלָם – דְּלֹא נִתְקַלְקְלָה, וְהָכָא בְּחוֹשְׁשִׁין קָמִיפַּלְגִי; מָר סָבַר: חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָּא, וּמַר סָבַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין.

ודוחים: לא, לעולם מדובר באופן שלא נתקלקלה, והכא [וכאן] בשאלה האם חוששין לקלקול קמיפלגי [נחלקו]. מר סבר [חכם זה, ר' אלעזר בן עזריה, סבור] כי חוששין שמא נתקלקלה הגומא ולכן אין מחזירים, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור] כי אין חוששין שמא נתקלקלה הגומה. בקשר לנושא זה של הכנסת חפץ בתוך מוקצה נאמרו הלכות אחדות.

אָמַר רַב הוּנָא: הַאי סְלִיקוּסְתָּא, דַּצָּהּ שְׁלַפָהּ וַהֲדַר דַּצָּהּ – שַׁרְיָא, וְאִי לָאו – אֲסִיר.

אמר רב הונא: האי סליקוסתא [ענף נרקיס] שנהוג היה להכניסו לנוי ולריח בעציץ בתוך הבית, ולהעמידו בעפר לח, אם בערב שבת דצה [נעצה] בעפר ואחר כך שלפה, והדר דצה [וחזר ונעצה] — שריא [מותרת] לשולפה שוב בשבת, כי על ידי הנעיצה והשליפה כבר הרחיב את החור שהיא מצויה בו, ואין לחשוש שבשבת יזיז את העפר ממקומו. ואי לאו [ואם לא] עשה כן מערב שבת אסיר [אסור] לשולפה שוב בשבת.

אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי סַכִּינָא דְּבֵינֵי אוּרְבֵּי, דַּצָּהּ שְׁלַפָהּ וַהֲדַר דַּצָּהּ – שְׁרִי, וְאִי לָאו – אֲסִיר.

אמר שמואל: האי סכינא דביני אורבי [סכין זו שמניחה בין הלבנים] אם דצה [נעצה] בין הלבנים בערב שבת ואחר כך שלפה, והדר דצה [וחזר ונעצה] — שרי [מותר] לשולפה בשבת מבין הלבנים. ואי לאו [ואם לא] עשה כן מערב שבת אסיר [אסור] לשולפה שוב בשבת.

מָר זוּטְרָא וְאִיתֵימָא רַב אַשִׁי אֲמַר: בְּגוֹרְדִיתָא דְּקָנֵי שַׁפִּיר דָּמֵי.

מר זוטרא ואיתימא [ויש אומרים] שרב אשי הוא שאמר זאת: בגורדיתא דקני [בקנים המפרידים בבית] (גאונים) שפיר דמי [יפה הדבר, מותר] לנעוץ סכין ביניהם בשבת, ואין לחשוש שמא יבואו לחתוך.

אָמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרָבָא, מְתִיב רַב קְטִינָא תְּיוּבְתָּא: הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם הָיָה מִקְצָת עָלָיו מְגוּלִּים – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ

אמר ליה [לו] רב מרדכי לרבא: מתיב [מקשה] רב קטינא תיובתא [קושיא חמורה] על שיטת רב הונא ושמואל האומרים שאם לא נעץ את ענף הנרקיס או הסכין בשבת ושלפו וחחר ונעצו אינו יכול לשולפו בשבת ממה ששנינו במשנה: הטומן לפת וצנונות בעפר שתחת הגפן כדי לשומרם, אם היה מקצת עליו של הטמון מגולים ויש לו אפשרות לאחוז בהם לכשירצה לשולפם — אינו חושש