אַבָּא שַׁלָּחָא הֲוָה, וְאָמַר: הָבִיאוּ שְׁלָחִין וְנֵשֵׁב עֲלֵיהֶן.

אבא שלחא הוה [אבי מעבד עורות היה] ואמר פעם בשבת הביאו שלחין ונשב עליהן (ר"ח). שלדעתו אף שלחים של אומן מותרים בטלטול.

מֵיתִיבֵי: נְסָרִין שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – מְטַלְטְלִין אוֹתָן וְשֶׁל אוּמָן אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן, וְאִם חִישֵּׁב לָתֵת עֲלֵיהֶן פַּת לְאוֹרְחִין – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מְטַלְטְלִין. שָׁאנֵי נְסָרִים דְּקָפֵיד עֲלַיְיהוּ.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: נסרין של עץ של בעל הבית מטלטלין אותן בשבת, ושל אומן אין מטלטלין אותן. ואם חישב לתת עליהן פת לאורחין — בין כך ובין כך מטלטלין אותם. הרי שחומרים השייכים לאומן אין מטלטלין! ומשיבים: שאני [שונים] הנסרים דקפיד עלייהו [שהוא מקפיד עליהם] שלא יתקלקלו, מה שאין כך בעורות שאינם מתקלקלים בישיבה.

תָּא שְׁמַע: עוֹרוֹת, בֵּין עֲבוּדִין וּבֵין שֶׁאֵין עֲבוּדִין – מוּתָּר לְטַלְטְלָן בַּשַּׁבָּת, לֹא אָמְרוּ עֲבוּדִין – אֶלָּא לְעִנְיַן טוּמְאָה בִּלְבַד. מַאי לָאו: לֹא שְׁנָא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְלָא שְׁנָא שֶׁל אוּמָן! לֹא, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

ועוד תא שמע [בוא ושמע] ראייה לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת: עורות, בין שהם עבודין (מעובדים), בין שאין הם עבודין מותר לטלטלן בשבת. לא אמרו כי לעורות העבודין יש בהם דין מיוחד המבדילם מעורות שאינם מעובדים אלא לענין טומאה בלבד, שרק עור מעובד ראוי לקבל טומאה. ולענייננו מאי לאו [האם לא] נאמר כי לא שנא [אינו שונה] אם העורות של בעל הבית, ולא שנא [ואינו שונה] אם העורות של אומן? ודוחים: לא, מדובר כאן רק בעורות של בעל הבית.

אֲבָל שֶׁל אוּמָן מַאי – אֵין מְטַלְטְלִין? אִי הָכִי, הָא דְּתָנֵי: “וְלֹא אָמְרוּ עֲבוּדִין אֶלָּא לְעִנְיַן טוּמְאָה בִּלְבַד״ - לִפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידָהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּשֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֲבָל בְּשֶׁל אוּמָן – לֹא. כּוּלָּהּ בְּבַעַל הַבַּיִת קָמַיְירִי.

ומקשים: אם כן, אבל אם הם של אומן מאי [מה דינם]? אם תאמר כי אין מטלטלין אותם בשבת, אי הכי הא דתני [אם כך זה ששנינו] כי לא אמרו שיש הבדל להלכה בין עבודין לשאינם מעובדים אלא לענין טומאה בלבד, אם כן לפלוג וליתני בדידה [שיחלוק וישנה חלוקה דקה יותר בה, בתוכה]: במה דברים אמורים שאין מחלקים בין סוגי העורות — הרי זה דווקא בעורות של בעל הבית, אבל בשל אומן — לא! ומתרצים: כל הברייתא כולה בעורות של בעל הבית קמיירי [עוסקת] ולכן אין מקום לשאול מדוע אין דנים בעורות של אומן.

כְּתַנָּאֵי: עוֹרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – מְטַלְטְלִין אוֹתָן, וְשֶׁל אוּמָּן – אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – מְטַלְטְלִין אוֹתָן.

על עיקר השאלה מעירים שהיא כתנאי [כתנאים] שנחלקו בדבר זה, ששנינו בברייתא: עורות של בעל הבית מטלטלין אותן בשבת, ושל אומן אין מטלטלין אותן. ר' יוסי אומר: אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן.

הֲדוּר יָתְבִי וְקָמִיבָּעֲיָא לְהוּ: הָא דִּתְנַן “אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת״ כְּנֶגֶד מִי?

אותם חכמים שישבו ודנו בענין העורות הדור יתבי וקמיבעיא להו [חזרו וישבו ונשאלה להם] שאלה זו: הא דתנן [זו ששנינו במשנה] שמספר אבות המלאכות האסורות בשבת מן התורה הן ארבעים חסר אחת, כנגד מי? כלומר, מה מקורו של מנין זה?

אָמַר לְהוּ רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא: כְּנֶגֶד עֲבוֹדוֹת הַמִּשְׁכָּן. אָמַר לְהוּ רַבִּי יוֹנָתָן בְּרַבִּי אֶלְעָזָר, כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן לָקוֹנְיָא: כְּנֶגֶד ‘מְלָאכָה׳ ‘מְלַאכְתּוֹ׳ וּ׳מְלֶאכֶת׳ שֶׁבַּתּוֹרָה – אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת.

אמר להו [להם] ר' חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן. שכל אותן העבודות שהיו במשכן הרי הן חשובות ונמנו כאבות מלאכות לדיני שבת. ומלאכות אחרות, אף שהן חשובות, כיון שלא היו במשכן — אינן נמנות בין אבות המלאכות. אמר להו [להם] ר' יונתן בר' אלעזר, כך אמר ר' שמעון בר' יוסי בן לקוניא: מספר זה של ארבעים חסר אחת הוא כנגד מספר הפעמים שהמילים "מלאכה" "מלאכתו" ו"מלאכת" כתובים בתורה, שמניינם בסך הכל בתורה ארבעים חסר אחת.

בָּעֵי רַב יוֹסֵף: “וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ״ מִמִּנְיָנָא הוּא, אוֹ לֹא? אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְלֵיתֵי סֵפֶר תּוֹרָה וְלִימְנִי! מִי לֹא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא זָזוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁהֵבִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה וּמְנָאוּם.

בעי [שאל] רב יוסף: האם הלשון "מלאכתו" הכתוב ביוסף "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית" (בראשית לט, יא) ממנינא [ממנין] שלושים ותשע הפעמים הוא, או לא? אמר ליה [לו] אביי: וליתי [ושיביאו] ספר תורה ולימני [וימנו], ואפשר לבדוק מיד אם בלא פסוק זה יש שלושים ותשע לשונות "מלאכה". מי [האם] לא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שבמקרה של ספק כזה לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום!

אָמַר לֵיהּ: כִּי קָא מְסַפְּקָא לִי – מִשּׁוּם דִּכְתִיב: “וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם״ מִמִּנְיָנָא הוּא, וְהָא – כְּמַאן דְּאָמַר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס,

אמר ליה [לו] : אין אני יכול לקבוע את הדבר על סמך מנין בלבד, משום שיש עוד פעם אחת לשון "מלאכה" שאין משמעותה ברורה בעיני, כי קא מספקא לי [כאשר מסופק אני] הרי זה משום דכתיב [שנאמר]: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות לה ז), והשאלה היא האם ממנינא [ממנין] שלושים ותשע לשונות ה"מלאכה" הוא או לא? ומהות השאלה היא: האם לשון "המלאכה" הראשונה ("והמלאכה היתה דים") נחשב במשמעות של מלאכה ממש, והא [ופסוק זה] בענין יוסף הריהו כמאן דאמר [כשיטת מי שאומר] ש"לעשות מלאכתו" כאן היא בלשון נקיה, וכוונתה לעשות צרכיו עמה בתשמיש נכנס.

אוֹ דִּילְמָא: “וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ״ מִמִּנְיָנָא הוּא, וְהַאי “וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם״ – הָכִי קָאָמַר: דִּשְׁלִים לֵיהּ עֲבִידְתָּא? תֵּיקוּ.

או דילמא [שמא] "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" ממנינא [מן המנין] הוא, שכוונתו למלאכה ממש, והאי [פסוק זה] "והמלאכה היתה דים" הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבינו]: דשלים ליה עבידתא [שהושלמה לה מלאכת ההכנה, הבאת הנדבות], ואין משמעו מלאכה ממש. בסיכומו של דבר לא נמצא פתרון לבעיה זו, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר: “כְּנֶגֶד עֲבוֹדוֹת הַמִּשְׁכָּן״, דְּתַנְיָא: אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל מְלָאכָה שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהּ הָיְתָה בַּמִּשְׁכָּן, הֵם זָרְעוּ – וְאַתֶּם לֹא תִּזְרְעוּ, הֵם קָצְרוּ – וְאַתֶּם לֹא תִּקְצְרוּ,

ולגופם של דברים: תניא כמאן דאמר [שנויה ברייתא כדעת מי שאמר] ששלושים ותשע מלאכות שבת הרי הן כנגד עבודות המשכן. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין חייבין בשבת אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן. הם זרעו כדי לגדל צמחים מהם הפיקו צבע כהכנה לבנין המשכן, ואתם לא תזרעו בשבת. הם קצרו לצורך המשכן, ואתם לא תקצרו בשבת.

הֵם הֶעֱלוּ אֶת הַקְּרָשִׁים מִקַּרְקַע לָעֲגָלָה – וְאַתֶּם לֹא תַּכְנִיסוּ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד. הֵם הוֹרִידוּ אֶת הַקְּרָשִׁים מֵעֲגָלָה לַקַּרְקַע – וְאַתֶּם לֹא תּוֹצִיאוּ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הֵם הוֹצִיאוּ מֵעֲגָלָה לַעֲגָלָה – וְאַתֶּם לֹא תּוֹצִיאוּ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד.

הם העלו את הקרשים מקרקע המדבר שהיא רשות הרבים לעגלה שהיא רשות היחיד, ואתם לא תכניסו בשבת מרשות הרבים לרשות היחיד. הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע, ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים. הם הוציאו קרשים וחפצים אחרים והעבירום מעגלה לעגלה, כלומר, מרשות היחיד לרשות היחיד, ואתם לא תוציאו בשבת מרשות היחיד לרשות היחיד.

מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, מַאי קָא עָבֵיד אַבַּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְהוּ, וְאִיתֵימָא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים.

על המשפט האחרון תוהים: מרשות היחיד לרשות היחיד, מאי קעביד [מה הוא עושה] שיהא בכך איסור? ומשיבים, אביי ורבא דאמרי תרוויהו [שאמרו שניהם], ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב אדא בר אהבה: שיש להבין שהיה זה טלטול מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שהרי בית שתי העגלות היה המדבר שהוא רשות הרבים.

“בְּגִיזֵּי צֶמֶר וְאֵין מְטַלְטְלִין״. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא טָמַן בָּהֶן, אֲבָל טָמַן בָּהֶן – מְטַלְטְלִין אוֹתָן.

שנינו במשנה שטומנים בגיזי צמר ואולם אין מטלטלין אותם. אמר רבא, יש להבין את המשנה כך: הדין שאין מטלטלים בגיזי צמר הוא הוראה כללית בדיני מוקצה, ולא שנו הלכה זו אלא באופן שלא טמן את התבשיל בהן, אבל אם טמן בהן את התבשיל — מטלטלין אותן, כיון שבאותו זמן שטמן גילה דעתו שרצונו להשתמש בהם בשבת.

אֵיתִיבֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנַן בַּר יוֹמֵיהּ לְרָבָא: “טוֹמְנִין בְּגִיזֵּי צֶמֶר וְאֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה?

איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה [הקשה לו אחד החכמים בן יומו שהיה זה יומו הראשון בבית המדרש] לרבא ממה ששנינו במשנתנו: טומנין בגיזי צמר ואולם אין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה? —