מַה בֵּין זוֹ לִמְגוּפַת חָבִית? אָמַר לֵיהּ רָבָא: זֶה – חִיבּוּר, וְזֶה – אֵינוֹ חִיבּוּר.

מה בין זו למגופת חבית שהתירו לפתוח את מגופת החבית כדי לתת יין לאורחים, והרי אף כאן בפתיחת המגופה הריהו כאילו יוצר את הכלי. אמר ליה [לו] רבא: אין לדמות את הדברים, כי זה מיפתח החלוק הוא חיבור, שהוא חלק מאריגתו של הבד, וזה, מגופת החבית, אינו חיבור, כי אף שמדביקים בטיט את מגופת החבית אל החבית, מכל מקום הריהי חלק נפרד, וכשפותחים אותה אין בכך משום יצירת כלי.

רָמֵי לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא, תְּנַן: שְׁלָל שֶׁל כּוֹבְסִין, וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל מַפְתְּחוֹת, וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָּפוּר בְּכִלְאַיִם – חִיבּוּר לְטוּמְאָה עַד שֶׁיַּתְחִיל לְהַתִּיר. אַלְמָא: שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה – נַמִי חִיבּוּר.

רמי ליה [השליך, הקשה לו, הראה סתירה בין הדברים] ר' ירמיה לר' זירא: תנן [שנינו במשנה]: שלל של כובסין (בגדים שהכובס מחבר אותם חיבור עראי זה לזה כדי שלא יאבדו), ושלשלת של מפתחות, והבגד שהוא תפור בחוטי כלאים, כגון בגד צמר התפור בחוטי פשתן שצריך להתירו, אף על פי שכל אלה אינם עתידים להתקיים, שכולם עשויים להתירם לאחר זמן, מכל מקום לפי שעה מהווים הם עדיין יחידה אחת שהיא חיבור לטומאה, שאם נגעה טומאה באחד — גם האחרים נטמאים, עד שיתחיל להתיר ויתברר שאין רצונו בחיבור זה. אלמא [מכאן] אתה למד כי אף שלא בשעת עשיית אותה מלאכה מסויימת לצורכה נוצר החיבור נמי [גם כן] נחשב הוא לחיבור.

וּרְמִינְהוּ: מַקֵּל שֶּׁעָשָׂה יַד לַקּוּרְדּוֹם – חִיבּוּר לְטוּמְאָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה, בִּשְׁעַת מְלָאכָה – אִין, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה – לָא!

ורמינהו [ואנו משליכים, מקשים] על כך ממה ששנינו במשנה אחרת: מקל שעשה אותו יד לקורדום — הרי זה חיבור לטומאה, שאם נטמא הקרדום — נטמא גם המקל, וכן להיפך, בשעת מלאכה שעושה בקרדום. ומכאן אפשר להסיק: שדווקא בשעת מלאכה — אין [כן], שלא בשעת מלאכה — לא!

אָמַר לֵיהּ: הָתָם, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה – אָדָם עָשׂוּי לְזוֹרְקוֹ לְבֵין הָעֵצִים, הָכָא – שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה נַמִי נִיחָא לֵיהּ, דְּאִי מִיטַּנְפוּ – הֲדַר מְחַוַּור לְהוּ.

אמר ליה [לו] : התם [שם, בקרדום] שלא בשעת מלאכה אין אדם מקפיד על חיבור זה, ואותו מקל אדם עשוי לזורקו אחר המלאכה לבין העצים של הסקה, ואילו הכא [כאן] בדברים שנמנו במשנה הראשונה שלא בשעת מלאכה נמי ניחא ליה [גם כן נוח לו] שישארו מחוברים, דאי מיטנפו הדר מחוור להו [שאם נתלכלכו כשהם יחד יחזור ויכבס אותם], שיותר קל לכבס אריג אחד גדול מכמה פיסות אריג קטנות.

בְּסוּרָא מַתְנוּ לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְאָמְרִי לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַאן תְּנָא הָא מִלְּתָא דְּאַמוּר רַבָּנַן: “כֹּל הַמְחוּבָּר לוֹ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ״?

בסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה [היו שונים הלכה זו, שתיאמר מיד, משמו] של רב חסדא, ואילו בפומבדיתא מתנו משמיה [היו שונים אותה משמו] של רב כהנא, ואמרי לה משמיה [ויש אומרים שהיו שונים אותה משמו] של רבא. מאן תנא הא מלתא דאמור רבנן [מי שנה, מיהו התנא שהגה אותו דבר שאומרים חכמים בכלל] כי כל המחובר לו לדבר הרי הוא כמוהו?

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רַבִּי מֵאִיר הִיא, דִּתְנַן: בֵּית הַפַּךְ וּבֵית הַתַּבְלִין וּבֵית הַנֵּר שֶׁבַּכִּירָה – מִטַּמְּאִין בְּמַגָּע וְאֵין מִטַּמְּאִין בָּאֲוִיר. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.

אמר רב יהודה אמר רב: הלכה זו שיטת ר' מאיר היא. דתנן [שכן שנינו במשנה] בית הפך ששמים בו שמן, ובית התבלין ובית הנר שכולם הם חללים קטנים בצידיה של הכירה, אם נטמאו דפנות הכירה במגע שרץ הרי אף הם מטמאין באותו מגע. ואולם אין הם מטמאין באויר, שאם היה שרץ טמא בחלל הכירה, אף שהכירה עצמה נטמאה, אין בית הפך ובית התבלין נטמאים, אלו דברי ר' מאיר. ור' שמעון מטהר אותם אף מגע השרץ בכירה.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן – קָסָבַר: לָאו כְּכִירָה דָּמוּ, אֶלָּא לְרַבִּי מֵאִיר, אִי כְּכִירָה דָּמוּ – אֲפִילּוּ בָּאֲוִיר נַמִי לִיטְמוּ, אִי לַאו כְּכִירָה דָּמוּ – אֲפִילּוּ בְּמַגָּע נַמִי לָא לִיטְמוּ!

ומעתה דנים בנושא. בשלמא [נניח] לשיטת ר' שמעון הרי קסבר [הוא סבור] כי חללים אלה לאו [לא] ככירה עצמה דמו [הם נחשבים] ומשום כך לדעתו אינם נטמאים כשהיא נטמאת. אלא לשיטת ר' מאיר, אי [אם] לדעתו ככירה עצמה דמו [הם נחשבים] — אפילו אם היה השרץ באויר הכירה נמי ליטמו [גם כן יטמאו], ואי לאו ככירה עצמה דמו [הם נחשבים] — אפילו במגע נמי [גם כן] שלא ליטמו [יטמאו]!

לְעוֹלָם לָאו כְּכִירָה דָּמוּ, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בְּהוּ. אִי גְּזַרוּ בְּהוּ – אֲפִילּוּ בָּאֲוִיר נַמִי לִיטְמוּ!

ומשיבים: לעולם לאו [לא] ככירה עצמה דמו [הם נחשבים] ורבנן הוא דגזרו בהו [ואולם חכמים הם שגזרו בהם טומאה] בשל היותם סמוכים לכירה. על כך מקשים: אי [אם] גזרו בהו [בהם] חכמים טומאה, אם כן אפילו כאשר השרץ נמצא באויר הכירה נמי ליטמו [גם כן ייטמאו]!

עֲבַדוּ בְּהוּ רַבָּנַן הֶיכֵּרָא, כִּי הֵיכִי דְּלָא אָתֵי לְמִשְׂרַף עֲלֵיהּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים.

ומשיבים: עבדו בהו רבנן היכרא, כי היכי [עשו בהם חכמים היכר, כדי] שלא אתי למשרף עליה [יבואו לשרוף עליהם] תרומה וקדשים. כי איסור חמור הוא לאבד תרומה או קדשים. אף כי אמנם תרומה הטמאה מן התורה מצווים לשורפה, אך דברים הטמאים רק מדברי חכמים, כיון שמן התורה הם כשרים — אסור לאבדם. וכיון שיש לחשוש שיבואו לשורפם תקנו חכמים לעשות היכר והבדל בטומאה זו, כדי שידעו הכל שהיא מדברי חכמים בלבד, ולא ישרפו תרומה וקדשים בשל טומאה זו.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַסְפּוֹרֶת שֶׁל פְּרָקִים וְאִיזְמֵל שֶׁל רְהִיטְנִי – חִיבּוּר לְטוּמְאָה וְאֵין חִיבּוּר לְהַזָּאָה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מספורת (מספריים) של פרקים, שכל אחד מחלקי המספריים עשוי להתפרק, ואיזמל של רהיטני (הלהב שבמקצוע) הם חיבור זה לזה לענין קבלת טומאה, שאם נטמא חלק אחד נטמא גם חבירו, ואולם אין הם חיבור להזאה, שכאשר מזים מי חטאת על הכלים כדי לטהרם מטומאת מת (ראה במדבר יט, יז–יט) אין בהזאה על אחד מהם כדי לטהר את כולם, ויש להזות על כל חלק לחוד.

מַה נַּפְשָׁךְ? אִי חִיבּוּר הוּא – אֲפִילּוּ לְהַזָּאָה נַמִי, אִי לָאו חִיבּוּר הוּא – אֲפִילּוּ לְטוּמְאָה נַמִי לָֹא! אָמַר רָבָא: דְּבַר תּוֹרָה, בִּשְׁעַת מְלָאכָה – חִיבּוּר בֵּין לְטוּמְאָה בֵּין לְהַזָּאָה, וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה – אֵינוֹ חִיבּוּר לֹא לְטוּמְאָה וְלֹא לְהַזָּאָה.

על כך תוהים: ממה נפשך, אי [אם] חיבור הוא — אפילו להזאה נמי [גם כן] ייחשב חיבור, ואי לאו [אם לא] חיבור הוא — אפילו לטומאה נמי [גם כן] לא ייחשב הדבר כחיבור! אמר רבא: דבר תורה שבשעת מלאכה החלקים הללו מהווים חיבור גמור, בין לטומאה בין להזאה. ושלא בשעת מלאכה, אפילו נמצאים החלקים יחד, כיון שהם עשויים להתפרק ורגילים לפרקם אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה.