פַּצְעִילֵי תְּמָרָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַהוּ? אַָמַר לוֹ: אֵין מוּקְצֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא גְּרוֹגָרוֹת וְצִימּוּקִין בִּלְבַד.

פצעילי תמרה (תמרי בוסר שמניחים להם להבשיל בסלים, וכל עוד לא הבשילו קשה לאוכלם), לשיטת ר' שמעון מהו דינם לענין טלטול בשבת? האם יחשוב אותם כמוקצה? אמר ליה [לו] רבי: אין איסור מוקצה לר' שמעון אלא בגרוגרות וצימוקין בלבד.

וְרַבִּי לֵית לֵיהּ מוּקְצֶה?! וְהָתְנַן: אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיָּיתוֹת. וְתַנְיָא: אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת – כֹּל שֶׁיּוֹצְאוֹת בַּפֶּסַח וְנִכְנָסוֹת בָּרְבִיעָה. בַּיָּיתוֹת – כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם, וּבָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם. רַבִּי אוֹמֵר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ בַּיָּיתוֹת הֵן, וְאֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת – כֹּל שֶׁרוֹעוֹת בַּאֲפָר וְאֵין נִכְנָסוֹת לַיִשּׁוּב לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.

על עצם הענין שואלים: וכי רבי לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את איסור מוקצה? והתנן [והרי שנינו במשנה] שביום טוב אין משקין את הבהמות מים לפני השחיטה, כדי שיהיה נוח להפשיטן מעורן, ואף אין שוחטין את הבהמות המדבריות, שהן הבהמות הרועות בשדה במשך כל הזמן, כי מאחר שאין אנשים מטפלים בהן כרגיל נחשבות הן למוקצה, ואין להשתמש בהן. אבל משקין ושוחטין את הבייתות (בהמות הבית). ותניא [ובענין זה שנוייה ברייתא]: אלו הן הבהמות המדבריות? — כל שיוצאות מן הרפתות בפסח ונכנסות לרפתות עם הרביעה (עונת הגשמים). ובייתות הן כל אותן בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום העיר, ובאות ולנות בתוך התחום. ואילו רבי אומר: אלו ואלו בייתות הן. ואלו הן מדבריות שנאסרו משום מוקצה: כל שרועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, והן אלה האסורות בהשקייה ובשחיטה ביום טוב.

אִיבָּעֵית אֵימָא: הָנֵי נַמִי כִּגְרוֹגְרוֹת וְצִימּוּקִין דָּמְיָין. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לִדְבָרָיו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן קָאָמַר לֵיהּ, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

הרי שרבי סבור שיש אף בבהמות משום איסור מוקצה! לסתירה זו ניתנים תירוצים אחדים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי הני נמי [אלה המדבריות הרועות באפר בכל ימות השנה גם כן] כגרוגרות וצימוקין דמיין [הן נחשבות] ואף ר' שמעון יודה בכך. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר לסתירה: שמה שענה רבי לבנו — לדבריו, על פי שיטתו של ר' שמעון קאמר ליה [אמר לו], וליה לא סבירא ליה [ואולם לו, הוא עצמו, רבי, אינו סבור כך].

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי – לֵית לִי מוּקְצֶה כְּלָל, לְדִידְכוּ – אוֹדוּ לִי מִיהַת, דְּהֵיכָא דְּיוֹצְאוֹת בַּפֶּסַח וְנִכְנָסוֹת בָּרְבִיעָה, דְּבַיָּיתוֹת נִינְהוּ. וְרַבָּנַן אֲמַרוּ לֵיהּ: לָא, מִדְבָּרִיּוֹת נִינְהוּ.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: שבאותה ברייתא לדבריהם דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם], וכך יש להבין את דבריו: לדידי לית [לשיטתי אני אין] לי, איני סובר איסור מוקצה כלל, ואולם לדידכו אודו לי מיהת דהיכא [לשיטתכם הודו לי לפחות שבמקום] שיוצאות הבהמות מהרפתות בפסח ונכנסות בחזרה אליהן ברביעה שבייתות נינהו [הן]. ורבנן [וחכמים] מה הם ענו לו? — הם אמרו ליה [לו]: לא, אלה מדבריות נינהו [הן].

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמְרוּ “הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן״. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָא בְּעָא מִינֵּיהּ הַהוּא סָבָא קְרוּיָא, וְאָמְרִי לָהּ סְרוּיָא, מֵרַבִּי יוֹחָנָן: קִינָה שֶׁל תַּרְנְגוֹלֶת מַהוּ לְטַלְטוּלֵי בַּשַּׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ: כְּלוּם עָשׂוּי אֶלָּא לְתַרְנְגוֹלִין? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאִית בֵּיהּ אֶפְרוֹחַ מֵת.

על עיקרה של המחלוקת בדיני מוקצה אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: אמרו הלכה כר' שמעון שאינו מקבל את איסור מוקצה. ומקשים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והא בעא מיניה ההוא סבא [והרי שאל ממנו זקן אחד] מקרויא ואמרי לה [ויש אומרים] שמ סרויא את ר' יוחנן: קינה (לול) של תרנגולת מהו דינה לענין ההיתר לטלטולי [לטלטלה] בשבת? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: כלום עשוי הלול אלא לתרנגולין שיהיו בו, וכיון שאינו מיועד לצורך אדם הריהו אסור בטלטול, הרי שסבר כר' יהודה בענין מוקצה! ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, וכגון דאית ביה [שיש בו בלול] אפרוח מת, ומשום האפרוח שהוא מוקצה אסור לטלטל את הלול.

הָנִיחָא לְמָר בַּר אַמֵימָר מִשְּׁמֵיהּ (דְּרַב) דַּאָמַר: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁאֲסוּרִין, אֶלָּא לְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דַּאֲמַר: חָלוּק הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן [אֲפִילוּ] בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ, שֶׁהֵן מוּתָּרִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּדְאִית בֵּיהּ בֵּיצָה.

וממשיכים לשאול: הניחא [זה נוח, מובן] לשיטת מר בר אמימר משמיה [משמו] של רב שאמר : מודה היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו בשבת שהם אסורין כמוקצה בשבת. ואולם לשיטת מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא שאמר : חלוק היה ר' שמעון אפילו בענין בעלי חיים שמתו ואמר שהן מותרין ואינם אסורים כמוקצה, לשיטה זו מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בדאית ביה [בשיש בו, בלול] ביצה שנולדה בו ביום,

וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: מַאן דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה – אִית לֵיהּ נוֹלָד, דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה – לֵית לֵיהּ נוֹלָד! דְּאִית בֵּיהּ בֵּיצַת אֶפְרוֹחַ.

והביצה, כיון שנולדה בשבת ולא העלה איש על דעתו להכינה מאתמול, אסורה בשימוש משום מוקצה. ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב נחמן: מאן דאית ליה [מי שיש לו, מקבל] את דין מוקצה — אית ליה [יש לו] גם איסור בדבר נולד, וזה דלית ליה [שאין לו] דין מוקצה — לית ליה [אין לו] גם דין נולד, ואין דינו שונה משאר מוקצה! ומשיבים: מדובר כאן באופן דאית ביה [שיש בו, בלול] ביצת אפרוח, שיש בביצה כבר אפרוח,

כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר רַב יוֹסֵף: הַיְינוּ דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמְרוּ “הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן״. ‘אָמְרוּ׳ – וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

וביצה כזו, כיון שאינה ראויה לאכילה לא לאדם ולא לבעלי חיים, אף ר' שמעון מודה שאסורה בטלטול. דברים אלה נאמרו על מנת להסביר שיתכן שר' יוחנן סבור כר' שמעון, ואולם כי אתא [כאשר בא], רב יצחק בר' יוסף מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: הלכה כר' יהודה שיש איסור מוקצה. ור' יהושע בן לוי אמר: הלכה כר' שמעון שאין איסור מוקצה. אמר רב יוסף: היינו [זהו] שאמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: אמרו הלכה כר' שמעון. והכוונה היא שהוא זה שאמר שאמרו, ואולם ליה לא סבירא ליה [לו, הוא עצמו אינו סבור כך].

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן כְּרַבִּי יְהוּדָה? הָא רַבִּי אַבָּא וְרַבִּי אַסִי אִיקְלְעוּ לְבֵי רַבִּי אַבָּא דְּמִן חֵיפָא, וְנָפַל מְנַרְתָּא עַל גְּלִימֵיהּ דְּרַבִּי אַסִי וְלֹא טִילְטְלָהּ. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּרַבִּי אַסִי תַּלְמִידֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה?

אמר ליה [לו] אביי לר' יוסף: ואת לא תסברא [וכי אתה עצמך אינך סבור] כי ר' יוחנן סבור ופוסק כר' יהודה גם לפני שבא רב יצחק וסיפר את הדברים בשמו, הא [והרי] ר' אבא ור' אסי איקלעו לבי [הזדמנו לבית] ר' אבא שמן העיר חיפא, ונפל מנרתא על גלימיה [ונפלה מנורה על גלימתו] של ר' אסי ולא טילטלה. ומעתה, מאי טעמא [מה טעם] לא טילטלה? לאו [האם לא] משום שר' אסי תלמידיה [תלמידו] של ר' יוחנן הוה [היה], ור' יוחנן כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], דאית ליה [שיש לו, שמקבל] את איסור מוקצה, ואם כן מסיפור זה אפשר ללמוד שר' יוחנן סבור כר' יהודה!

אָמַר לֵיהּ: מְנַרְתָּא קָאָמְרַתְּ? מְנַרְתָּא שָׁאנֵי. דְּאָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר רַבִּי אַסִי: הוֹרָה רֵישׁ לָקִישׁ בְּצִידָן: מְנוֹרָה הַנִּיטֶלֶת בְּיָדוֹ אַחַת – מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ, בִּשְׁתֵּי יָדָיו – אָסוּר לְטַלְטְלָהּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא בְּנֵר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲבָל מְנוֹרָה, בֵּין נִיטְּלָה בְּיָדוֹ אַחַת בֵּין נִיטְּלָה בִּשְׁתֵּי יָדָיו – אָסוּר לְטַלְטְלָהּ.

אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: בענין מנרתא קאמרת [מנורה אומר אתה] להביא הוכחה? מנרתא שאני [מנורה שונה] כי בדין זה יש הלכה מיוחדת, שאמר ר' אחא בר' חנינא שכך אמר ר' אסי: הורה ריש לקיש בצידן: מנורה הניטלת בידו האחת — מותר לטלטלה בשבת, ואולם אם כבידה היא עד שצריך לטלטלה בשתי ידיו — אסור לטלטלה. ור' יוחנן אמר: אנו אין לנו היתר טלטול אלא בנר וכשיטת ר' שמעון. אבל מנורה, בין ניטלה בידו האחת בין ניטלה בשתי ידיו — אסור לטלטלה.

וְטַעְמָא מַאי? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: הוֹאִיל וְאָדָם קוֹבֵעַ לָהּ מָקוֹם. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וַהֲרֵי כִּילַּת חֲתָנִים, דְּאָדָם קוֹבֵעַ לוֹ מָקוֹם, וְאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: כִּילַּת חֲתָנִים

ושואלים: וטעמא מאי [ומה טעם] יהא איסור מיוחד במנורה? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הואיל ואדם קובע לה בדרך כלל מפני גודלה ושימושה מקום קבוע ומסויים, הרי זה כאילו היתה חלק בנוי מן הבית, שבהעברתו הריהו כהורסו. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: והרי כילת חתנים שאדם קובע לו מקום, ובכל זאת אמר שמואל משום (בשם) ר' חייא: כילת חתנים