דְּאִיכָּא דְּבַשׁ, בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים דְּלֵיכָּא דְּבַשׁ – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְאוֹתָן שְׁתֵּי חַלּוֹת. וְהָא מוּקְצוֹת נִינְהוּ! דְּחָשֵׁיב עֲלַיְיהוּ. הָא לָא חָשֵׁיב עֲלַיְיהוּ מַאי – אָסוּר?

דאיכא [שכן בימות החמה יש] דבש בכוורת, ואולם ביחס לימות הגשמים דליכא [שאין] דבש בכוורת, מאי איכא למימר [מה יש לומר] כדי להתיר, לדעת ר' יצחק, את כיסוי הכוורת? ומשיבים: לא נצרכא הלכה זו אלא כדי להתיר לאותן שתי חלות דבש אותן משאירים בתוך הכוורת אף בימות הגשמים כדי שיתפרנסו מהן הדבורים, ולצורך דבש זה מותר לכסות את הכוורת. ומקשים: והא [והרי] מוקצות נינהו [הן] החלות הללו, שהרי הן מיועדות עבור הדבורים בלבד! ומשיבים: מדובר באופן דחשיב עלייהו [שחשב עליהן] עוד מלפני שבת והכינן לצורך אכילתו. ושואלים: הא [הרי] אם כן נבין כי אם לא חשיב עלייהו [חשב עליהן] מאי מה] יהא הדין בכגון זה — אסור יהיה לכסות את הכוורת,

אִי הָכִי, הָא דְּתָנֵי: “וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לָצוּד״ לִפְלוֹג וְלִתְנֵי בְּדִידָהּ, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁחִישֵּׁב עֲלֵיהֶן, אֲבָל לֹא חִישֵּׁב עֲלֵיהֶן – אָסוּר! הָא קָמַשְׁמַע לָן: אַף עַל פִּי שֶׁחִישֵּׁב עֲלֵיהֶן – וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לָצוּד.

אי הכי, הא דתני [זה ששנה] התנא באותה ברייתא "ובלבד שלא יתכוין לצוד", לפלוג ולתני בדידה [שיחלק וישנה באותה הלכה עצמה], ובאופן זה: במה דברים אמורים שמותר לכסות את הכוורת — כשחישב עליהן, אבל לא חישב עליהן — אסור! ומשיבים: הא קא משמע לן [זה השמיע לנו], חידוש נוסף בדברים שאף על פי שחישב עליהן, מכל מקום התירו לו ובלבד שלא יתכוין לצוד.

מַנִּי? אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן– לֵית לֵיהּ מוּקְצֶה, אִי רַבִּי יְהוּדָה – כִּי לֹא מִתְכַּוֵּין מַאי הָוֵי? הָא דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר! לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה, מַאי “וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לָצוּד״ – שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה כִּמְצוּדָה, דְּלִישְׁבּוֹק לְהוּ רַוְוחָא כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיתְצְדוּ מִמֵּילָא.

לגופו של דבר שואלים: מני [ברייתא זו דעת מי היא]? אי [אם] כשיטת ר' שמעון — הרי לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את איסור מוקצה, ואין אם כן מקום לחלק בין כוורת לכוורת. אי [אם] כשיטת ר' יהודה כי [כאשר] הוא לא מתכוין מאי הוי [מה יש]? הא [הרי] ר' יהודה אינו מחלק, ולשיטתו אף מלאכה בדבר שאין מתכוין — אסור! ומשיבים: לעולם יש לפרש שברייתא זו כר' יהודה. אלא מאי [מה, כיצד יש לפרש] "ובלבד שלא יתכוין לצוד" — שלא יעשנה את המחצלת כמצודה, אלא דלישבוק להו רווחא כי היכי דלא ליתצדו ממילא [שישאיר להם רווח כדי שלא ייצודו מעצמם].

רַב אַשִׁי אָמַר: מִי קָתָנֵי ‘בִּימוֹת הַחַמָּה׳ וּ׳בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים׳? ‘בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים׳ קָתָנֵי – בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי, דְּאִיכָּא חַמָּה (וְאִיכָּא צִינָּה) וְאִיכָּא גְּשָׁמִים, וְאִיכָּא דְּבַשׁ.

רב אשי אמר אפשר לתרץ באופן אחר: מי קתני [האם שנה] "בימות החמה ו"בימות הגשמים"? למעשה נאמר שם רק "בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים", ויש אפשרות לפרש זאת ביומי ניסן [בימי] וביומי [ובימי] תשרי, דאיכא [שיש חמה ואיכא ויש] צינה ואיכא [ויש] גשמים ואיכא [ויש] דבש בכוורות.

אָמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: פּוֹקוּ וְאִמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק: כְּבָר תַּרְגְּמָא רַב הוּנָא לִשְׁמַעְתֵּיךְ בְּבָבֶל. דְּאָמַר רַב הוּנָא: עוֹשִׂין מְחִיצָּה לַמֵּת בִּשְׁבִיל חַי, וְאֵין עוֹשִׂין מְחִיצָּה לַמֵּת בִּשְׁבִיל מֵת.

אמר להו [להם] רב ששת לחכמים: פוקו [צאו] ואמרו ליה [לו] לר' יצחק בארץ ישראל: כבר תרגמא [פירש] רב הונא לשמעתיך [להלכה זו שלך] בבבל, שאין אתה מחדש דבר בתוספת הכלל שקבעת שכלי אינו ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל. שאמר רב הונא: עושין מחיצה למת בשביל חי, ואין עושין מחיצה למת בשביל מת. כלומר, שלצורך המת אסור לטלטל דברים, כיון שהמת עצמו אסור בטלטול בשבת.

מַאי הִיא? דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, וְכֵן תְּנָא שֵׁילָא מָרִי: מֵת הַמּוּטָּל בַּחַמָּה בָּאִים שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִין בְּצִדּוֹ, חַם לָהֶם מִלְּמַטָּה – זֶה מֵבִיא מִטָּה וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ, וְזֶה מֵבִיא מִטָּה וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ. חַם לָהֶם מִלְּמַעְלָה – מְבִיאִים מַחֲצֶלֶת וּפוֹרְסִין עֲלֵיהֶן. זֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמַט וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְזֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמַט וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְנִמְצֵאת מְחִיצָּה עֲשׂוּיָה מֵאֵלֶיהָ.

ושואלים: מאי היא [מה היא דרך שימושה של הלכה זו]? — שאמר רב שמואל בר יהודה, וכן תנא [שנה] שילא מרי בברייתא: מת המוטל בחמה וחוששים שמא יסריח, באים שני בני אדם ויושבין בצדו. לאחר זמן, כאשר חם להם מלמטה, זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה, משני צידי המת, שהרי לצורך עצמם מותר לטלטל מיטות. חם להם מלמעלה, מביאים מחצלת ופורסין עליהן, על ראשם. אחר כך זה זוקף מטתו שתשאר המחצלת מונחת עליה ונשמט והולך לו, וזה, השני זוקף מטתו ונשמט והולך לו, ונמצאת מחיצה על המת עשויה כאילו מאליה בלא שיעשו אותה בגלוי לצורך המת. ומכאן למדנו שלא התירו לטלטל מחצלת כדי לכסות את המת לצורך עצמו, אלא בעקיפין, ולצורך החיים.

אִיתְּמַר, מֵת הַמּוּטָּל בַּחַמָּה, רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הוֹפְכוֹ מִמִּטָּה לְמִטָּה. רַב חֲנִינָא בַּר שְׁלָמִיָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: מַנִּיחַ עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק וּמְטַלְטְלוֹ. הֵיכָא דְּאִיכָּא כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּשָׁרֵי, כִּי פְּלִיגִי – דְּלֵית לֵיהּ. מָר סָבַר: טִלְטוּל מִן הַצַּד – שְׁמֵיהּ טִלְטוּל, וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ טִלְטוּל.

אגב הזכרת הלכות הקשורות במת בשבת, מביאים את זה שאיתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים מה עושים במת המוטל בחמה. רב יהודה אמר בשם שמואל: הופכו ממטה למטה עד שיגיע בדרך זו לצל. ורב חנינא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב אמר: מניח עליו ככר לחם או תינוק ומטלטלו, שנעשה המת כאילו בסיס לדבר המותר בטלטול בשבת, ונושאים אותו אגב הדבר המותר. ומוסיפים: היכא דאיכא [היכן שיש] ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חלוקים שמותר] להשתמש בדרך זו לטלטל את המת. כי פליגי דלית ליה [כאשר נחלקו הרי זה במקרה שאין לו ככר או תינוק]. מר סבר [חכם זה רב סבור] כי טלטול מן הצד, שאינו נעשה כדרכו אלא כבדרך אגב, ובאופן שונה מן המקובל, שמיה [שמו, נחשב] טלטול, ולכן לדעתו אין לטלטלו בדרך העברה ממיטה למיטה. ומר סבר [וחכם זה, שמואל סבור] כי טלטול מן הצד לא שמיה [אין שמו], טלטול, ולכן לדעתו מותר לטלטל את המת כבדרך אגב ממיטה למיטה.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: אֵין מַצִּילִין אֶת הַמֵּת מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ: שָׁמַעְתִּי שֶׁמַּצִּילִין אֶת הַמֵּת מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִיכָּא כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק – מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? אִי דְּלֵיכָּא – מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ? אֶלָּא לָאו בְּטִלְטוּל מִן הַצַּד פְּלִיגִי: דְּמָר סָבַר: טִלְטוּל מִן הַצַּד – שְׁמֵיהּ טִלְטוּל. וּמָר סָבַר לָא שְׁמֵיהּ טִלְטוּל. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – טִלְטוּל מִן הַצַּד שְׁמֵיהּ טִלְטוּל, וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ: דְּמִתּוֹךְ שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מֵתוֹ,

על מחלוקת זו של רב ושמואל מעירים: לימא כתנאי [האם לומר שמחלוקת זו היא כמחלוקת תנאים] במקום אחר? שבתוספתא נחלקו בדבר. שאמרו חכמים: אין מצילין את המת מפני הדליקה בשבת. אמר ר' יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. ומבררים את הדבר: היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר], אי דאיכא [אם מדובר באופן שיש] ככר או תינוק, מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שאסר להוציאו מפני הדליקה? אי דליכא [אם מדובר באופן שאין] ככר או תינוק, אם כן מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה בן לקיש המתיר? אלא לאו [האם לא] שבטלטול מן הצד פליגי [חלוקים הם], דמר סבר [שחכם זה חכמים סבור] שטלטול מן הצד שמיה [שמו, נחשב] טלטול, ולכן אסר להוציא את המת אף בדרך זו. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה בן לקיש סבור] כי לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] טלטול, ולכן לדעתו מותר להוציא את המת בדרך זו. ואם כן הרי שכבר נחלקו תנאים במחלוקת אמוראים זו! ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] טלטול מן הצד שמיה [שמו, נחשב] טלטול, ואולם היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' יהודה בן לקיש: שמתוך שאדם בהול על מתו וחושש מאד לכבוד המת