כִּי הַאי תַּנָּא.

כי האי תנא [כמו תנא זה] ששנינו דבריו בברייתא, כשקורא לאלה שעברו על תקנת חכמים: "עוברי עבירה".

“אַמְבַּטְיָאוֹת שֶׁל כְּרַכִּים מְטַיֵּיל בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ״. אָמַר רָבָא: דַּוְקָא כְּרַכִּין, אֲבָל דִּכְפָרִים – לֹא. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּזוּטְרִין, נָפֵישׁ הַבְלַיְיהוּ.

בתוספתא שנינו שאמבטיאות של כרכים מטייל בהן ואינו חושש אף אם בתוך כך הוא מזיע. אמר רבא: זהו דוקא באמבטיאות של כרכין, אבל של כפרים — לא. מאי טעמא[מה טעם ההבדל] — כיון דזוטרין נפיש הבלייהו[שקטנים הם מרובה הבלם], ואף בדרך הילוך בלבד אפשר להגיע בהם לידי זיעה.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִתְחַמֵּם אָדָם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה וְיוֹצֵא וּמִשְׁתַּטֵּף בְּצוֹנֵן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁתַּטֵּף בְּצוֹנֵן וְיִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְשִׁיר מַיִם שֶׁעָלָיו. תָּנוּ רַבָּנַן: מֵיחֵם אָדָם אֲלוּנְטִית וּמַנִּיחָהּ עַל בְּנֵי מֵעַיִם בַּשַּׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא קוּמְקוּמוֹס שֶׁל מַיִם חַמִּין וְיַנִּיחֶנּוּ עַל בְּנֵי מֵעַיִם בַּשַּׁבָּת, וְדָבָר זֶה אֲפִילוּ בַּחוֹל אָסוּר מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

תנו רבנן [שנו חכמים] מתחמם אדם כנגד המדורה בשבת, ויוצא ממקומו, ומשתטף אחר כך בצונן. ובלבד שלא ישתטף בצונן תחילה ויתחמם אחר כך כנגד המדורה. וטעם האיסור: מפני שמפשיר (מחמם עד כדי פושרים) את המים שעליו. ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: מיחם אדם החש במיעיו אלונטית [מגבת] ומניחה על בני מעים שלו אף בשבת, ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין ויניחנו על בני מעים בשבת שמא ישפכו המים ויבוא לסוחטם (תוספות) ויעשה דבר האסור בשבת. ודבר זה אפילו בחול אסור, מפני חשש הסכנה, שאם המים חמים ביותר עשויים הם לגרום כוויה לכשישפכו עליו.

תָּנוּ רַבָּנַן: מֵבִיא אָדָם קִיתּוֹן מַיִם וּמַנִּיחוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁתָּפִיג צִינָּתָן. רָבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבִיאָה אִשָּׁה פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן וּמַנִּיחָתוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּבְשַׁל אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּפְשַׁר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִשָּׁה סָכָה יָדָהּ שֶׁמֶן וּמְחַמַּמְתָּהּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, וְסָכָה לִבְנָהּ קָטָן, וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת.

מעין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מביא אדם קיתון (ספל קטן) מלא מים ומניחו כנגד המדורה בשבת. לא בשביל שיחמו המים, שהרי אסור לבשל בשבת, אלא בשביל שתפיג צינתן, שמותר לגרום למים שלא יהיה קרים כל כך בשבת. ר' יהודה אומר: מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה. לא בשביל שיבשל (יתבשל) השמן, אלא בשביל שיפשר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אשה סכה ידה בשמן ומחממתה אחר כך כנגד המדורה, וסכה אחר כך בשמן מחומם זה לבנה הקטן, ואינה חוששת משום בישול בשבת.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שֶׁמֶן מַה הוּא לְתַנָּא קַמָּא? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ לְהֶתֵּירָא, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר לְאִיסּוּרָא. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ לְהֶתֵּירָא: שֶׁמֶן אַף עַל פִּי שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ – מוּתָּר, קָסָבַר תַּנָּא קַמָּא: שֶׁמֶן אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל. וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה לְמֵימַר: שֶׁמֶן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וְהֶפְשֵׁרוֹ לֹא זֶה הוּא בִּשּׁוּלוֹ. וַאֲתָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר: שֶׁמֶן – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וְהֶפְשֵׁרוֹ זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ.

איבעיא להו [נשאלה להם, לבני הישיבה] שאלה זו: חימום שמן בדרך זו בשבת מה הוא דינו לתנא קמא [הראשון] המתיר במים, האם גם בו התיר? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שדעת התנא הראשון להתירא [להתיר] בשמן, רב נחמן בר יצחק אמר שדעת התנא הראשון לאיסורא [לאסור]. ולהבנת הדברים מסבירים: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שדעת התנא הראשון להתירא [להתיר]. מסבירים את המשנה כך: שמן אף על פי שהתחמם עד כדי שהיד סולדת בו (שהיד נרתעת ממנו מפני חומו) — מותר. וטעמו של דבר, כי סבר [סבור] התנא קמא [הראשון] ששמן אין בו משום בשול, שכדי לבשל שמן עד כדי רתיחה יש צורך בחום גבוה מאד, וחימום בלבד אין בו משום בישול. ואתא [ובא] ר' יהודה למימר [לומר] ששמן יש בו משום בשול, ואולם הפשרו לא זה הוא בשולו. ועל כן מותר להניח פך שמן כנגד המדורה כדי להפשירו, אף שאסור לחממו לכדי בישול. ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל למימר [לומר] ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. והתיר רק במקרה המיוחד שהאשה סכה ידה בשמן, ומחממתה וסכה בו את בנה.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר לְאִיסּוּרָא: שֶׁמֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ – אָסוּר, קָסָבַר: שֶׁמֶן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וְהֶפְשֵׁרוֹ זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ. וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה לְמֵימַר: הֶפְשֵׁרוֹ לֹא זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ. וַאֲתָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר: שֶׁמֶן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וְהֶפְשֵׁרוֹ זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כִּלְאַחַר יָד.

ואילו רב נחמן בר יצחק אמר: שדעת התנא הראשון היא לאיסורא [לאיסור], והוא מפרש את המחלוקת בצורה הבאה: לדעת התנא הראשון שמן אף על פי שאין היד סולדת בו, שעדיין ניתן לגעת בו על אף חומו — אסור לחממו יותר. קסבר [סבור] ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. ואתא [ובא] ר' יהודה להקל ולמימר [לומר] שהפשרו לא זהו בשולו. ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל לחלוק על ר' יהודה ולמימר [לומר] ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. על כך מקשים: הרי לדרך הסברה זו דעת רבן שמעון בן גמליאל היינו [זוהי] בדיוק דעת התנא קמא [הראשון], ומה ההבדל ביניהם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה אם עושים זאת כלאחר יד ולא בדרך הרגילה, שלדעת תנא קמא אסור לחמם את השמן בכל צורה, ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל מותר להפשירו על ידי שינוי.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֶחָד שֶׁמֶן וְאֶחָד מַיִם, יָד סוֹלֶדֶת בּוֹ – אָסוּר, אֵין יָד סוֹלֶדֶת בּוֹ – מוּתָּר. וְהֵיכִי דָּמֵי יָד סוֹלֶדֶת בּוֹ? אָמַר רַחֲבָא: כֹּל שֶׁכְּרֵיסוֹ שֶׁל תִּינוֹק נִכְוֵית.

להלכה אמר רב יהודה אמר שמואל: אחד שמן ואחד מים אם מחמם אותם עד שתהא יד סולדת בו — אסור. ולחממו באופן שאין יד סולדת בו — מותר. ושואלים: והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק] יד סולדת בו? שהרי אין כל הידים שוות ברגישותן לחום. אמר החכם רחבא: כל שכריסו של תינוק נכוית בו הוא שנקרא "יד סולדת בו".

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי אַחַר רַבִּי לְבֵית הַמֶּרְחָץ וּבִקַּשְׁתִּי לְהַנִּיחַ לוֹ פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן בָּאַמְבַּטֵי, וְאָמַר לִי: טוֹל בִּכְלִי שֵׁנִי וָתֵן. שְׁמַע מִינָּהּ תְּלָת, שְׁמַע מִינָּהּ: שֶׁמֶן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וּשְׁמַע מִינָּהּ: כְּלִי שֵׁנִי אֵינוֹ מְבַשֵּׁל, וּשְׁמַע מִינָּהּ: הֶפְשֵׁרוֹ זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ.

מענין זה אמר רב יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ בשבת לשמשו, ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי כדי שיתחמם השמן מעט לצורך סיכה. ואמר לי: טול מן המים שבמרחץ בכלי שני ותן בו את השמן. ומעירים: שמע מינה תלת [למד ממנה, מהערתו זו של רבי, שלוש הלכות]. שמע מינה [למד ממנה] כי שמן יש בו משום בשול, שמשום כך אסר להניחו באמבטי. ושמע מינה [ולמד ממנה] שכלי שני בכל מקרה אינו חם ואינו מבשל. ושמע מינה [ולמד ממנה] כי בשמן הפשרו — זהו בשולו.

הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּכָל מָקוֹם מוּתָּר לְהַרְהֵר – חוּץ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ וּבֵית הַכִּסֵּא! וְכִי תֵּימָא בִּלְשׁוֹן חוֹל אָמַר לֵיהּ, וְהָאָמַר אַבַּיֵי: דְּבָרִים שֶׁל חוֹל – מוּתָּר לְאוֹמְרָן בִּלְשׁוֹן קוֹדֶשׁ, שֶׁל קוֹדֶשׁ – אָסוּר לְאוֹמְרָן בִּלְשׁוֹן חוֹל! אַפְרוּשֵׁי מֵאִיסּוּרָא שָׁאנֵי.

על סיפור זה תוהים: היכי עביד הכי [איך עשה רבי כך] להורות לתלמידו הלכה בהיותו בבית המרחץ, והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ובית הכסא! וכי תימא [ואם תאמר] כי בלשון חול אמר ליה [לו], והאמר [והרי אמר] אביי: דברים של חול מותר לאומרן אף בבית המרחץ בלשון קודש, ודברים של קודש אסור לאומרן במרחץ אפילו בלשון חול! ומשיבים: אפרושי מאיסורא שאני [להפריש מאיסור דינו שונה], ומותר.

תֵּדַע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר שֶׁנִּכְנַס אַחֲרָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ, וּבִקֵּשׁ לְהָדִיחַ קַרְקַע. וְאָמַר לוֹ: אֵין מְדִיחִין. לָסוּךְ לוֹ קַרְקַע, אָמַר לוֹ: אֵין סָכִין. אַלְמָא: אַפְרוּשֵׁי מֵאִיסּוּרָא – שָׁאנֵי, הָכָא נַמִי: לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִיסּוּרָא שָׁאנֵי.

תדע שכן הוא, שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ בשבת ובקש להדיח את הקרקע לנקותה. ואמר לו ר' מאיר: אין מדיחין את הקרקע בשבת. ביקש התלמיד לסוך לו את קרקע בשמן. אמר לו: אין סכין. אלמא [מכאן] כי אפרושי מאיסורא שאני [להפריש מאיסור שונה], הכא נמי לאפרושי מאיסורא שאני [כאן גם כן, במקרה של רבי להפריש מאיסור שונה], ומותר.

אָמַר רָבִינָא: שְׁמַע מִינָּהּ, הַמְבַשֵּׁל בְּחַמֵּי טִבֶּרְיָא בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב. דְּהָא מַעֲשֶׂה דְּרַבִּי לְאַחַר גְּזֵירָה הֲוָה, וַאֲמַר לֵיהּ: טוֹל בִּכְלִי שֵׁנִי וָתֵן. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: הַמְבַשֵּׁל בְּחַמֵּי טִבֶּרְיָא בַּשַּׁבָּת – פָּטוּר! מַאי ‘חַיָּיב׳ נַמִי דְּקָאָמַר – מַכַּת מַרְדּוּת.

אמר רבינא: שמע מינה [למד ממנה] כי המבשל בחמי טבריה בשבת — חייב. דהא [שהרי] מעשה שהיה ברבי לאחר גזירה הוה [היה], ואמר ליה [לו] לתלמידו: טול מים חמים בכלי שני ותן בו את השמן. והרי שאם היה מבשל במים החמים עצמם היה בכך איסור מדין תורה. ומאחר שמעשה רבי היה לאחר שגזרו שלא לרחוץ בשבת בחמין, מוכרחים לומר שרחיצה זו באמבטי היתה בחמי טבריה. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב חסדא כי המבשל בחמי טבריה בשבת — פטור! ומשיבים: אין כאן סתירה, אלא מאי [מה] משמעות "חייב" נמי דקאמר [גם כן שאמר רבינא] — לא שיהא חייב סקילה או קרבן חטאת על בישול בחמי טבריה כעובר על דברי תורה, אלא מכת מרדות, שמלקים כל העובר על דברי חכמים במזיד.

אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֲנָא חֲזִיתֵיהּ לְרַבִּי אַבָּהוּ דְּשָׁט בָּאַמְבַּטֵי, וְלָא יָדַעֲנָא אִי עֲקַר אִי לָא עֲקַר. פְּשִׁיטָא דְּלָא עֲקַר. דְּתַנְיָא: לֹא יָשׁוּט אָדָם בִּבְרֵיכָה מְלֵאָה מַיִם, וַאֲפִילוּ עוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר! לָא קַשְׁיָא, הָא

אמר ר' זירא: אנא חזיתיה [אני ראיתיו] את ר' אבהו ששט באמבטי בשבת, ולא ידענא [ידעתי] אי [אם] עקר רגליו ושחה ממש במים, אי [אם] לא עקר. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שלא עקר רגליו, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: לא ישוט אדם בשבת בבריכה מלאה מים, ואפילו עומדת הבריכה בחצר שאין מקום לחשוש לאיסור, בכל זאת אסרו חכמים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] שאסרו לשוט בשבת בבריכה הרי זה בבריכה