מַחֲזִירִין – אֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת. וְאַף רַבִּי אוֹשַׁעְיָא סָבַר: אַף מַחֲזִירִין – אֲפִילוּ בַּשַּׁבָּת; דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ עוֹמְדִים לְעֵילָא מֵרַבִּי חִיָּיא רַבָּה, וְהֶעֱלֵנוּ לוֹ קוּמְקְמוֹס שֶׁל חַמִּין מִדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה לִדְיוֹטָא הָעֶלְיוֹנָה, וּמָזַגְנוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס וְהֶחֱזַרְנוּהוּ לִמְקוֹמוֹ, וְלֹא אָמַר לָנוּ דָּבָר.

מחזירין, מותר לעשות זאת אפילו במשך יום השבת, ולא רק בליל שבת. ואף ר' אושעיא סבר [סבור] ש"אף מחזירין" משמעו אפילו בשבת. שאמר ר' אושעיא: פעם אחת היינו עומדים בשבת לעילא [לפני] מר' חייא רבה [הגדול] והעלנו לו קומקמוס (קומקום) של מים חמין מדיוטא [מהקומה] התחתונה לדיוטא [לקומה] העליונה, ומזגנו לו את הכוס, והחזרנוהו למקומו על גבי הכירה, ולא אמר לנו דבר, והרי שלדעתו מותר להחזיר את הקדירה לכירה אפילו בשבת.

אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי תַּדַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁעוֹדָן בְּיָדוֹ, אֲבָל הִנִּיחָן עַל גַּבֵּי קַרְקַע – אָסוּר. אָמַר רַבִּי אַמִי: רַבִּי תַּדַּאי דַּעֲבַד – לְגַרְמֵיהּ הוּא דַּעֲבַד, אֶלָּא הָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ הִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע – מוּתָּר.

אמר ר' זריקא שכך אמר ר' אבא שכך אמר ר' תדאי: לא שנו שמותר להחזיר אלא כשאותם כלים בהם התבשיל עודן בידו, אבל אם כבר הניחן לאותם כלים על גבי הקרקע הרי זה ודאי שהתחרט על שהניחן על גבי האש, ואסור לו לחזור ולהניחן על גבי הכירה. אמר ר' אמי : ר' תדאי מה דעבד [שעשה] ואמר — לגרמיה [לעצמו] הוא דעבד [הוא שעשה], ואין דבריו מחייבים כהלכה כללית. אלא הכי [כך] אמר ר' חייא שכך אמר ר' יוחנן: אפילו הניחה לאותה קדירה על גבי הקרקע — מותר להחזירה לכירה.

פְּלִיגִי בָּהּ רַב דִּימִי וְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, וְתַרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרִי. חַד אָמַר: עוֹדָן בְּיָדוֹ – מוּתָּר, עַל גַּבֵּי קַרְקַע – אָסוּר. וְחַד אָמַר: הִנִּיחָן עַל גַּבֵּי קַרְקַע – נַמִי מוּתָּר. אָמַר חִזְקִיָּה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי: הָא דְּאָמְרַתְּ עוֹדָן בְּיָדוֹ מוּתָּר – לֹא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁדַּעְתּוֹ לְהַחֲזִיר, אֲבָל אֵין דַּעְתּוֹ לְהַחֲזִיר – אָסוּר. מִכְּלָל דְּעַל גַּבֵּי קַרְקַע, אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ לְהַחֲזִיר – אָסוּר.

ומעירים כי פליגי [נחלקו] בה בבעיה זו רב דימי ורב שמואל בר יהודה, ותרוייהו משמיה [ושניהם משמו] של ר' אלעזר אמרי [אמרו]. חד [אחד מהם] אמר כי כאשר עודן בידו — מותר להחזירן על גבי הכירה, אבל כאשר כבר הניחן על גבי קרקע — אסור . וחד [אחד מהם] אמר כי כאשר הניחן על גבי קרקע נמי [גם כן] מותר. אמר חזקיה משמיה [משמו] של אביי: הא [זה] שאמרת כי כאשר עודן בידו — מותר להחזיר לכירה, לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא כשדעתו היתה מראש להחזיר לכירה, אבל כאשר אין דעתו מראש להחזיר והתחרט ורצה בכל זאת להחזיר — אסור בכגון זה להחזיר. מכלל הדברים אפשר ללמוד שאם הניחן על גבי הקרקע אף על פי שדעתו היתה להחזיר — אסור.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר חִזְקִיָּה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי: הָא דְּאָמְרַתְּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע אָסוּר – לֹא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְהַחֲזִיר, אֲבָל דַּעְתּוֹ לְהַחֲזִיר – מוּתָּר. מִכְּלָל שֶׁבְּעוֹדָן בְּיָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְהַחֲזִיר – מוּתָּר. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: תְּלָאָן בְּמַקֵּל מַהוּ? הִנִּיחָן עַל גַּבֵּי מִטָּה מַהוּ? בָּעֵי רַב אַשִׁי: פִּינָּן מִמֵּיחַם לְמֵיחַם מַהוּ? תֵּיקוּ.

איכא דאמרי [יש שאומרים] דברים אלה בגרסה שונה, שכך אמר חזקיה משמיה [משמו] של אביי : הא [זה] שאמרת שאם כבר הניחן על גבי הקרקע — אסור, לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כשאין דעתו מראש להחזיר, אבל אם היתה דעתו להחזיר — מותר. ומכלל הדברים אתה למד כי כאשר עודן בידו, אף על פי שאין דעתו להחזיר — מותר. בענין זה בעי [שאל] ר' ירמיה: במקרה שלא הניחן על גבי קרקע ולא אחזן בידו, אלא תלאן במקל מהו הדין בכגון זה? וכן במקרה שהניחן על גבי מטה מהו הדין? וכן בעי [שאל] רב אשי: אם פינה את המים ממיחם למיחם מהו הדין? לשאלות אלה לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמודנה] במקומן.

מתני׳ תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ בַּקַּשׁ וּבַגְּבָבָא לֹא יִתֵּן בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵעַל גַּבָּיו. כּוּפָּח שֶׁהִסִּיקוּהוּ בַּקַּשׁ וּבַגְּבָבָא – הֲרֵי זֶה כַּכִּירַיִים, בַּגֶּפֶת וּבָעֵצִים – הֲרֵי הוּא כַּתַּנּוּר.

ההלכות שנאמרו בדיני כירה היו מיוחדות לכירה בלבד בשל המבנה המיוחד שלה, והאופן בו היא שומרת חום. ואולם בכלי אפייה אחרים כגון תנור או כופח יש דינים אחרים. ומפרטים: תנור שהסיקוהו אפילו בקש או בגבבא — לא יתן קדירה עליו בשבת, בין מתוכו בין מעל גביו. ואילו כופח, אם הסיקוהו בקש או בגבבא — הרי זה דינו ככיריים, ומותר להניח עליו קדירה בשבת. ואם הסיקוהו בגפת או בעצים — הרי הוא כתנור, ואסור.

גמ׳ ‘תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ׳ סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר: ‘תּוֹכוֹ׳ – תּוֹכוֹ מַמָּשׁ, ‘עַל גַּבָּיו׳ – עַל גַּבָּיו מַמָּשׁ, אֲבָל לִסְמוֹךְ – שַׁפִּיר דָּמֵי. אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי: כּוּפָּח שֶׁהִסִּיקוּהוּ בַּקַּשׁ וּבַגְּבָבָא – הֲרֵי הוּא כַּכִּירַיִים, בַּגֶּפֶת וּבָעֵצִים – הֲרֵי הוּא כַּתַּנּוּר, וְאָסוּר. הָא כַּכִּירָה שָׁרֵי! בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא עַל גַּבָּיו, וּבְמַאי? אִילֵימָא כְּשֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְקָטוּם, אֶלָּא כִּירָה כִּי אֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה עַל גַּבָּיו מִי שָׁרֵי?! אֶלָּא לָאו – לִסְמוֹךְ, וְקָתָנֵי: הֲרֵי הוּא כַּתַּנּוּר, וַאֲסִיר?

על מה ששנינו במשנה כי תנור שהסיקוהו אפילו בקש או בגבבה לא יתן עליו אדם קדירה בין מתוכו בין על גביו, סבר [סבור היה] רב יוסף למימר [לומר] שמה שנאמר במשנה "תוכו" הכוונה היא — תוכו ממש, ומה שנאמר "על גביו" הכוונה — על גביו ממש, אבל לסמוך קדירה לתנור שפיר דמי [יפה הוא, מותר]. איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו במשנתנו: כופח שהסיקוהו בקש או בגבבא — הרי הוא ככיריים, בגפת או בעצים — הרי הוא כתנור, ואסור. ומעתה נדייק: הא [הרי] אם היה ככירה — שרי [היה מותר]. ואם כן נברר במאי עסקינן [במה בדיוק אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] כי אנו עוסקים בנתינה על גביו, ובמאי [ובמה, באיזה מקרה]? אילימא [אם תאמר] שמדובר כשאינו גרוף וקטום, אלא אף כירה כי [כאשר] אינה גרופה וקטומה, על גביו מי שרי [האם מותר] לתת קדירה בשבת? אלא לאו [האם לא] ודאי הכוונה היא רק לענין לסמוך על גבי הכופח קדירה, וקתני [ושנה]: הרי הוא כתנור, ומשמעו שאסיר [אסור]!

אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָכָא בְּכוּפָּח גָּרוּף וְקָטוּם, וְתַנּוּר גְּרוּפָה וּקְטוּמָה עָסְקִינַן. הֲרֵי הוּא כַּתַּנּוּר – דְּאַף עַל גַּב דְּגָרוּף וְקָטוּם, עַל גַּבָּיו אָסוּר. דְּאִי כַּכִּירָה – כִּי גְּרוּפָה וּקְטוּמָה, שַׁפִּיר דָּמֵי. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּאַבַּיֵי: תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ בַּקַּשׁ וּבַגְּבָבָא – אֵין סוֹמְכִין לוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַל גַּבָּיו, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְתוֹכוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּגֶּפֶת וּבָעֵצִים. כּוּפָּח שֶׁהִסִּיקוּהוּ בַּקַּשׁ וּבַגְּבָבָא – סוֹמְכִין לוֹ, וְאֵין נוֹתְנִין עַל גַּבָּיו. בַּגֶּפֶת וּבָעֵצִים – אֵין סוֹמְכִין לוֹ.

על דברים אלה אמר רב אדא בר אהבה: הכא [כאן] בכופח גרוף וקטום, ותנור גרופה וקטומה עסקינן [עוסקים אנו], וכך יש להבין: הרי הוא כתנור — דאף על גב [שאף על פי] שהוא גרוף וקטום מכל מקום על גביו אסור ליתן את הקדירה, דאי [שאם] היה דינו ככירה הרי כי [כאשר] היא גרופה וקטומה — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר]. ומעירים כי אכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של אביי: תנור שהסיקוהו בקש או בגבבא אין סומכין לו קדירה, ואין צריך לומר שאין נותנים על גביו, ואין צריך לומר שאין נותנים לתוכו, ואין צריך לומר שאם הוא מוסק בקש או בגבבא אסור, ודאי שאם הוא מוסק בגפת או בעצים אסור. ואילו כופח שהסיקוהו בקש או בגבבא — סומכין לו, ואולם אין נותנין על גביו. ואם הסיקוהו בגפת או בעצים — אין סומכין לו.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: הַאי כּוּפָּח הֵיכִי דָּמֵי? אִי כַּכִּירָה דָּמֵי – אֲפִילּוּ בַּגֶּפֶת וּבָעֵצִים נַמִי, אִי כַּתַּנּוּר דָּמֵי – אֲפִילּוּ בַּקַּשׁ וּבַגְּבָבָא נַמִי לָא! אֲמַר לֵיהּ: נָפֵישׁ הַבְלֵיהּ מִדְּכִירָה, וְזוּטָר הַבְלֵיהּ מִדְּתַנּוּר.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: האי [זה] הכופח היכי דמי [כיצד הוא בדיוק], למה הוא בעצם נחשב? אי [אם] ככירה דמי [הוא נחשב], אם כן, אפילו הסיקוהו בגפת או בעצים נמי [גם כן] יהא מותר, ואי [אם] כתנור דמי [הוא נחשב], אם כן אפילו בקש או בגבבא נמי [גם כן] לא! אמר ליה [לו] רב אשי: הכופח עומד מבחינה הלכתית באמצע, נפיש הבליה [מרובה הבלו, חומו] מזה של כירה ואולם זוטר הבליה [מועט הבלו] מזה של תנור.

הֵיכִי דָּמֵי כּוּפָּח, הֵיכִי דָּמֵי כִּירָה? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כּוּפָּח – מְקוֹם שְׁפִיתַת קְדֵרָה אַחַת, כִּירָה מְקוֹם שְׁפִיתַת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת. אֲמַר אַבַּיֵי, וְאִיתֵימָא רַבִּי יִרְמְיָה: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: כִּירָה שֶׁנֶּחְלְקָה – לְאוֹרְכָּהּ טְהוֹרָה, לְרָחְבָּהּ – טְמֵאָה. כּוּפָּח בֵּין לְאוֹרְכּוֹ בֵּין לְרוֹחְבּוֹ – טָהוֹר.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] כופח, היכי דמי [כיצד היא בדיוק] כירה בתורת כלים? אמר ר' יוסי בר חנינא: כופח הוא כלי קטן הדומה לכירה, ואולם יש בו חור רק כדי מקום שפיתת (הנחת) קדרה אחת. ואילו כירה היא ככופח כפול ויש בה מקום שפיתת שתי קדרות. אמר אביי: ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' ירמיה: אף אנן נמי תנינא [אנחנו שנינו גם כן] דברים אלה, ששנינו במשנה בדיני טומאה וטהרה: כירה טמאה שנחלקה לאורכה — טהורה, כיון ששוב איננה יכולה להיחשב ככלי אלא כשבר כלי, ושבר כלי אינו מיטמא. ואולם אם נחלקה הכירה לרחבה בין מקום שפיתת הקדירות — הרי היא טמאה, שנעשתה כעין שתי כירות קטנות. ואילו כופח בין שנחלק לאורכו ובין שנחלק לרוחבו — הריהו טהור, ששוב אינו בר שימוש, שכן בכל דרך שהיא אין אפשרות לשפות עליו אף קדירה אחת. והרי למדים אנו מכאן מה ההבדל בין הכופח והכירה.

מתני׳ אֵין נוֹתְנִין בֵּיצָה בְּצַד הַמֵּיחַם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל וְלֹא יַפְקִיעֶנָּה בַּסּוּדָרִין, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. וְלֹא יַטְמִינֶנָּה בַּחוֹל וּבַאֲבַק דְּרָכִים בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצָּלֶה.

על ההלכות הדנות בבישול ממש על גבי אש בשבת הוסיפו הלכות אחדות בדברים הקרובים לנושא זה. ואמרו: אין נותנין ביצה חיה (בלתי מבושלת) בצד המיחם המלא מים חמים בשביל שתתגלגל (תתבשל מעט). ואף לא יפקיענה בסודרין, כלומר, שלא יחמם אותה בתוך סודר שהתחמם קודם בשמש. ור' יוסי מתיר במקרה זה. וכמו כן לא יטמיננה בחול או באבק דרכים שנתחממו בשמש בשביל שתצלה, כי אף שאין כאן בישול באש ממש, מכל מקום הדבר דומה לבישול כזה, וגזרו חכמים שלא לעשות כן.

מַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי טִבֶּרְיָא וְהֵבִיאוּ סִילּוֹן שֶׁל צוֹנֵן לְתוֹךְ אַמָּה שֶׁל חַמִּין, אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: אִם בַּשַּׁבָּת – כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בַּשַּׁבָּת, וַאֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּבִשְׁתִיָּה. אִם בְּיוֹם טוֹב – כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּיוֹם טוֹב, וַאֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּמוּתָּרִין בִּשְׁתִיָּה.

לחיזוק הדברים מביאים מעשה שעשו אנשי העיר טבריא (טבריה) והביאו סילון (צינור) של צונן לתוך אמה (תעלה) של מים חמין מחמי טבריא, וחשבו שבאופן זה יוכלו לחמם את המים הצוננים הראויים לשתיה אף בשבת. אמרו להם חכמים: אם העבירו את המים בשבת הרי דינם כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין המים לשימוש הן ברחיצה והן בשתיה. ואם העבירו את הסילון ביום טוב — הרי דינם כחמין שהוחמו ביום טוב, ואסורין ברחיצה, ואולם מותרין בשתיה, שהרי ביום טוב מותר לבשל ולחמם מים באש ממש לצורך שתיה ואכילה.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: גִּלְגֵּל מַאי? אֲמַר רַב יוֹסֵף: גִּלְגֵּל – חַיָּיב חַטָּאת. אֲמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא:

איבעיא להו [נשאלה להם לתלמידים שאלה זו]: עבר אדם על דברי המשנה וגלגל ביצה בסודר מאי [מה דינו]? אמר רב יוסף: גלגל — חייב חטאת, שהדבר נחשב למלאכת בישול שנעשתה בשבת, והאסורה מן התורה. אמר מר בריה [בנו] של רבינא: אף אנן נמי תנינא [אנחנו שנינו גם כן] מעין דברים אלה במשנה: