שְׁמַע מִינָּהּ: מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ מוּתָּר – שָׁאנֵי הָכָא, דִּקְטָמָהּ. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? הוּבְעֲרָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּהוּבְעֲרָה – הֲדַרָא לָהּ לְמִילְּתָא קַמַּיָּיתָא, קָמַשְׁמַע לָן.

שמע מינה מצטמק ויפה לו (שיהא זה לו לתועלת וישתבח טעמו) בכל זאת מותר להשהותו כיון שכבר נתבשל כל צורכו, ואין חוששים שמא יבוא לחתות בגחלים וללבות את האש, שלא חילק ר' אושעיא בין תבשיל לתבשיל בהיתרו זה! את המסקנה הזאת דוחים: שאני הכא [שונה כאן] שקטמה לכירה זו, שכיסה את הגחלים באפר, ורק כיון שקטמה התירו להשהות כל תבשיל. ומקשים: אי הכי מאי למימרא [ואם כך מה היה טעם לומר הלכה זו]?! שהרי אם קטמה אין עוד חשש בה! ומשיבים: המקרה שקטמה ובשבת הובערה איצטריכא ליה [הוצרך לו] להדגשה יתירה, שכן מהו דתימא [שתאמר] כי כיון שהובערה הדרא לה למילתא קמייתא [חזרה לדברה, לדינה הראשון], על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שאינו כן.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קְטָמָהּ וְהוּבְעֲרָה – מַשְׁהִין עָלֶיהָ חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ כָּל צוֹרְכָּן וְתַבְשִׁיל שֶׁבִּישֵּׁל כָּל צוֹרְכּוֹ, וַאֲפִילוּ גֶּחָלִים שֶׁל רוֹתֶם. שְׁמַע מִינָּהּ: מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ מוּתָּר. שָׁאנֵי הָכָא דִּקְטָמָהּ. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? הוּבְעֲרָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ. הַיְינוּ הַךְ! גֶּחָלִים שֶׁל רוֹתֶם אִצְטְרִיכָא לֵיהּ.

אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: כירה שגרפה וקטמה מערב שבת והובערה לאחר מכן בשבת, משהין עליה חמין שכבר הוחמו כל צורכן ותבשיל שכבר בישל כל צורכו, ואפילו היו אלה גחלים של רותם שחומן רב ובעירתן ממושכת. ואם כן שמע מינה [למד ממנה] שאף באופן שמצטמק התבשיל בהיותו מונח על גבי הכירה ויפה לו — מותר. ודוחים: שאני הכא [שונה כאן] במקרה זה שקטמה ולכן הותר להשהות עליה. ושואלים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה היה טעם לאומרה]?! ומשיבים: המקרה שהובערה לאחר הקטימה אצטריכא ליה [הוצרך לו] להשמיע בו חידוש. ומקשים על הסבר זה: הלא היינו הך [זהו זה], כלומר, הרי זהה הלכה זו להלכה הקודמת, ומה ראה ר' יוחנן לחזור על דבר שנאמר כבר? ומשיבים בכל זאת יש בדבריו חידוש, כי גחלים של רותם אצטריכא ליה [הוצרכה לו להשמיע] שאף בגחלים חמות אלה מותר.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בַּגֶּפֶת וּבָעֵצִים מַשְׁהִין עָלֶיהָ חַמִּין שֶׁלֹּא הוּחַמּוּ כָּל צוֹרְכָּן וְתַבְשִׁיל שֶׁלֹּא בִּישֵּׂל כָּל צוֹרְכּוֹ, עָקַר – לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיִּגְרוֹף אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר. קָסָבַר: מַתְנִיתִין לְהַחֲזִיר תְּנַן, אֲבָל לַשְּׁהוֹת מַשְׁהִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְאֵינוֹ קָטוּם.

אמר רב ששת שכך אמר ר' יוחנן: כירה שהסיקוה לכירה בגפת או בעצים משהין עליה חמין אף שלא הוחמו עדיין כל צורכן וכן תבשיל אף שלא בישל (נתבשל) עדיין כל צורכו. ואולם אם עקר את התבשיל מהכירה — לא יחזיר אותו אליה עד שיגרוף ממנה את הגחלים מבעוד יום או עד שיתן עליה אפר. וסיבת הלכה זו כי קסבר [הוא סבור] כי מתניתין [משנתנו] לענין להחזיר תנן [שנויה], אבל לענין לשהות על גבי הכירה אם הונחה הקדירה עליה מבעוד יום — משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום.

אָמַר רָבָא: תַּרְוַויְיהוּ תְּנָנְהִי, לַשְּׁהוֹת תָּנֵינָא: אֵין נוֹתְנִין אֶת הַפַּת בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁיכָה, וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ. הָא קָרְמוּ פָּנֶיהָ – שָׁרֵי. לְהַחֲזִיר נַמִי תָּנֵינָא: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין. וְעַד כָּאן לָא קָשָׁרוּ בֵּית הִלֵּל אֶלָּא בִּגְרוּפָה וּקְטוּמָה, אֲבָל בְּשֶׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה לֹא. וְרַב שֵׁשֶׁת נַמִי – דִּיּוּקָא דְּמַתְנִיתִין קָמַשְׁמַע לָן.

אמר רבא: תרווייהו תננהי [את שניהם שני פרטי הדינים של רב ששת שנינו], ולא היה צורך להודיענו דבר המפורש כבר במשנה. את ההיתר לשהות תנינא [שנינו]: אין נותנין את הפת בתוך התנור עם חשיכה ולא מניחין חררה (עוגה שטוחה) על גבי גחלים אלא כדי שיהא זמן עד השבת שיקרמו פניה (שיעלה קרום של בצק אפוי על הלחם או החררה). ואולם הא [הרי] אם כבר קרמו פניה לפני השבת — שרי [מותר] להשהותה אף בתנור שלא נגרף ולא נקטם. וכן להחזיר נמי תנינא [גם כן שנינו] במשנתנו, שבית הלל אומרים: אף מחזירין וברור כי עד כאן לא שמענו כי קשרו [התירו] בית הלל להחזיר אלא בכירה גרופה וקטומה, אבל בשאינה גרופה וקטומה לא התירו. ואם כן לא היה צורך בדברי רב ששת! ומשיבים: רב ששת נמי דיוקא דמתניתין קא משמע לן [גם כן את הדיוק של המשנה השמיע לנו] ולא התכוין לחדש הלכות אלא להסביר שכך יש להסיק מן המשנה.

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בַּגֶּפֶת וּבָעֵצִים מַשְׁהִין עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל שֶׁבִּישֵּׁל כָּל צוֹרְכּוֹ וְחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ כָּל צוֹרְכָּן וַאֲפִילוּ מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מִדְּרַבָּנָן לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: הָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ. מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ אָסוּר!

אמר רב שמואל בר יהודה שכך אמר ר' יוחנן: כירה שהסיקוה בגפת או בעצים משהין עליה תבשיל שכבר בישל כל צורכו וכן חמין שכבר הוחמו כל צורכן מערב שבת, ואפילו היה התבשיל ממין כזה שכאשר הוא מונח זמן ממושך על גבי האש הריהו מצטמק ויפה לו, מכל מקום אין חוששים שמא יחתה בגחלים. ומסופר כי אמר ליה ההוא מדרבנן [לו אחד החכמים] לרב שמואל בר יהודה: הא [הרי] רב ושמואל דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] שכאשר התבשיל מונח על גבי כירה והריהו מצטמק ויפה לו שאסור להשהותו על גבי הכירה בשבת, וזהו אם כן היפך דבריך!

אָמַר לֵיהּ: אַטּוּ לֵית אֲנָא יָדַע דְּאָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ אָסוּר! כִּי קָאָמִינָא לָךְ – לְרַבִּי יוֹחָנָן קָאָמִינָא. אֲמַר לֵיהּ רַב עוּקְבָא מִמֵּישָׁן לְרַב אַשִׁי: אַתּוּן דִּמְקָרְבִיתּוּ לְרַב וּשְׁמוּאֵל – עֲבִידוּ כְּרַב וּשְׁמוּאֵל, אֲנַן – נַעֲבֵיד כְּרַבִּי יוֹחָנָן.

אמר ליה [לו]: רב שמואל בר יהודה: אטו לית אנא ידע [וכי אין אני יודע] שאמר רב יוסף שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל שכאשר משהים התבשיל את התבשיל זמן ממושך על גבי האש הריהו מצטמק ויפה לו — אסור להשהותו? כי קאמינא [כאשר אמרתי] לך שמותר להשהותו, הרי לשיטת ר' יוחנן קאמינא [אמרתי]. אמר ליה [לו] רב עוקבא ממישן לרב אשי: אתון דמקרביתו [אתם שהנכם קרובים] למקומם של רב ושמואל — עבידו [עשו] כשיטת רב ושמואל, אנן נעביד [אנחנו נעשה] כשיטת ר' יוחנן.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַהוּ לַשְּׁהוֹת? אָמַר לֵיהּ: הָא רַב יְהוּדָה מַשְׁהוּ לֵיהּ וְאָכֵיל. אָמַר לֵיהּ: בַּר מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, דְּכֵיוָן דִּמְסוּכָּן הוּא – אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נַמִי שָׁרֵי לְמֶעֱבַד לֵיהּ, לִי וְלָךְ מַאי? אֲמַר לֵיהּ: בְּסוּרָא מַשְׁהוּ, דְּהָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מָרֵי דְּעוֹבָדָא הֲוָה וּמַשְׁהוּ לֵיהּ וְאָכֵיל. אֲמַר רַב אַשִׁי: קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא וְשָׁהִין לֵיהּ כָּסָא דְּהַרְסְנָא וַאֲכַל וְלָא יָדַעֲנָא אִי מִשּׁוּם דְּקָסָבַר מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ מוּתָּר, אִי מִשּׁוּם דְּכֵיוָן דְּאִית בֵּיהּ מִיחָא מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ הוּא.

ולגופו של דבר אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מהו הדין לענין לשהות? אמר ליה [לו] רב יוסף: הא [הרי] רב יהודה משהו ליה ואכיל [היו משהים לו והיה אוכל], ומכאן שמותר לעשות זאת. אמר ליה [לו] אביי: בר מיניה [חוץ ממנו] מרב יהודה, אל תוכיח ממנו, שכיון שמסוכן הוא שהוא חולה וזקוק לאוכל חם — אפילו בשבת נמי שרי למעבד ליה [גם כן מותר לעשות לו] כך. ואולם לי ולך כלשאר בני אדם מאי [מה הדין]? אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: בסורא משהו [משהים], דהא [שהרי] רב נחמן בר יצחק איש סורא מרי דעובדא הוה, ומשהו ליה, ואכיל [בעל מעשים היה ומדקדק במצוות, והיו משהים לו, ואוכל]. אמר רב אשי: קאימנא קמיה [עמדתי לפניו] לפני רב הונא ושהין ליה כסא דהרסנא [וראיתי ששהו לו על גבי הקדירה בשבת דגים מטוגנים בשמן] ואכל אותם בשבת, ולא ידענא [ואיני יודע] טעמו אי [אם] משום דקסבר [שהוא סבור] כי כאשר משהים את התבשיל זמן ממושך על גבי האש והריהו מצטמק ויפה לו — מותר להשהותו, אי [אם] משום שכיון דאית ביה מיחא [שיש בו בתבשיל זה קמח] הרי מצטמק ורע לו הוא, ולדעת הכל מותר להשהות את המצטמק ורע לו.

אָמַר רַב נַחְמָן: מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ – אָסוּר, מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ – מוּתָּר. כְּלָלָא דְּמִלְּתָא: כֹּל דְּאִית בֵּיהּ מִיחָא – מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ, לְבַר מִתַּבְשִׁיל דְּלִיפְתָּא, דְּאַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ מִיחָא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ הוּא. וְהָנֵי מִילֵּי – דְּאִית בֵּיהּ בִּשְׂרָא, אֲבָל לֵית בֵּיהּ בִּשְׂרָא – מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ הוּא. וְכִי אִית בֵּיהּ בִּשְׂרָא נַמִי לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא קָבָעֵי לָהּ לְאוֹרְחִין, אֲבָל קָבָעֵי לָהּ לְאוֹרְחִין – מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ. לָפְדָא דַּיְיסָא וְתַמְרֵי – מִצְטַמֵּק וְרַע לָהֶן.

אמר רב נחמן: כאשר התבשיל המונח על גבי הכירה מצטמק ויפה לו — אסור להשהות, מצטמק ורע לו — מותר. כללא דמלתא [כללו של דבר]: כל תבשיל דאית ביה מיחא [שיש בו קמח] — הריהו מצטמק ורע לו, לבר [חוץ] מתבשיל דליפתא [של לפת] דאף על גב דאית ביה מיחא [שאף על פי שיש בו קמח] — מצטמק ויפה לו הוא. והני מילי דאית ביה בשרא [ודברים אלה אמורים דווקא באופן שיש בו בשר], אבל כאשר לית ביה בשרא [אין בו בשר] — מצטמק ורע לו הוא. וכי אית ביה בשרא נמי לא אמרן [וכאשר יש בו בשר גם כן לא אמרנו] שמצטמק ויפה לו הוא אלא כשהוא לא קבעי לה [צריך הוא אותו] לאורחין (אורחים), אבל כאשר קבעי לה [הוא צריך אותו] לאורחין — הריהו מצטמק ורע לו. שאין זה נאה לתת לפני האורחים תבשיל מצומק שאין צורתו יפה. ועוד: לפדא דייסא ותמרי [מאכל תאנים, דייסא ותמרים] ההשהייה גורמת לכך שמצטמק ורע להן.

בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא:

בעו מיניה [שאלו ממנו] מר' חייא בר אבא שאלה זו: