לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ – לְגִיטֵּי נָשִׁים. הדרן עלך במה מדליקין

למאי נפקא מינה [ומה יצא ממנה] משינוי השם הלכה למעשה — הרי זה לענין גיטי נשים, שבגיטין יש להקפיד במיוחד שלא לשנות את שם המקום בו נכתב הגט. וראוי אם כן לדעת ששמה של בבל נשתנה בדורות מאוחרים.

מתני׳ כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בַּקַּשׁ וּבַגְּבָבָא – נוֹתְנִים עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל. בַּגֶּפֶת וּבָעֵצִים – לֹא יִתֵּן עַד שֶׁיִּגְרוֹף, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חַמִּין אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף מַחֲזִירִין.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: הַאי ‘לֹא יִתֵּן׳ – לֹא יַחֲזִיר הוּא, אֲבָל לַשְּׁהוֹת – מַשְׁהִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְאֵינוֹ קָטוּם, וּמַנִּי – חֲנַנְיָה הִיא. דְּתַנְיָא, חֲנַנְיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי – מוּתָּר לַשְּׁהוֹתוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְאֵינוֹ קָטוּם; אוֹ דִּילְמָא: לַשְּׁהוֹת תְּנַן, וְאִי גָּרוּף וְקָטוּם – אִין, אִי לָא – לָא, וְכָל שֶׁכֵּן לְהַחֲזִיר.

כירה שהסיקוה מערב שבת בקש, או בגבבא (שיירים הנאספים בשדה), שהם דברים הנשרפים מהר — נותנים עליה קדירת תבשיל בשבת, שהרי ודאי כבתה האש בכירה זו עוד מבעוד יום. אבל אם הסיקו את הכירה בגפת (הכוספה, החומר הנשאר משומשומים, זיתים וכיוצא בזה, לאחר שסחטו מהם את השמן) או בעצים — לא יתן עליהם קדירה עד שיגרוף את הגחלים מן הכירה מבעוד יום, או עד שיתן את האפר ויכסה בו את הגחלים, שלא תתלבה האש בשבת. בית שמאי אומרים: אף אחר שגרפוה מן הגחלים מותר להניח עליה רק חמין (מים חמים), שאינם צריכים בישול נוסף ודי להם בחומם, אבל לא תבשיל, שמאחר ובו בדרך כלל נוח לבעל הבית בבישול נוסף, יש לחשוש שמא יבוא ללבות את האש באמצעות חתיית הגחלים. ובית הלל אומרים: חמין וגם תבשיל. בית שמאי אומרים: נוטלין את הקדירה מכירה זו בשבת, אבל לא מחזירין אותה ביום השבת אל הכירה. ובית הלל אומרים: אף מחזירין.

תָּא שְׁמַע, מִדְּקָתָנֵי תְּרֵי בָּבֵי בְּמַתְנִיתִין: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לַשְּׁהוֹת תְּנַן – הָכִי קָתָנֵי: כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בַּקַּשׁ וּבַגְּבָבָא – מַשְׁהִין עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל, בַּגֶּפֶת וּבָעֵצִים – לֹא יַשְׁהֶא עַד שֶׁיִּגְרוֹף אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר, וּמָה הֵן מַשְׁהִין? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל. וְכִי הֵיכִי דִּפְלִיגִי בְּלַשְּׁהוֹת – פְּלִיגִי נַמִי בִּלְהַחֲזִיר, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו בפירוש המשנה: האי [ביטוי זה] "לא יתן" הכתוב במשנה, האם משמעות לא יחזיר את הקדירה שהורידו אותה מעל האש ורוצים להחזירה בשבת הוא, אבל לשהות (להשהות) קדירה מערב שבת אף ביום השבת — משהין, אף על פי שכירה זו אינו גרוף מגחלים ואינו קטום (שלא שמו עליה אפר = קטמא בארמית). ולפי זה מני [של מי היא, משנה זו] — כשיטת חנניה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], חנניה אומר: כל מאכל שהוא מבושל כבר בעיקרו כמאכל בן דרוסאי שלא היה מבשל מאכליו אלא במדה ההכרחית — מותר לשהותו על גבי כירה בשבת, אף על פי שכירה זו אינו גרוף ואינו קטום. או דילמא [שמא] מה ששנינו במשנה "לא יתן" — שלא לשהות על האש מערב שבת תנן [שנינו], ואי [ואם] הכירה גרוף וקטום — אין [כן] ואי [ואם] לא — לא ישאיר את הקדירה, וכל שכן שאין להחזיר אותה על גבי הכירה בשבת.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְהַחֲזִיר תְּנַן, הָכִי קָתָנֵי: כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בַּקַּשׁ וּבַגְּבָבָא – מַחֲזִירִין עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל, בַּגֶּפֶת וּבָעֵצִים – לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיִּגְרוֹף אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר. וּמָה הֵן מַחֲזִירִין? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין. הָא תּוּ לָמָּה לִי?!

כדי לפתור בעיה זו מציעים: תא שמע [בא ושמע פתרון] לדבר מדקתני תרי בבי במתניתין [ממה ששנינו שתי פסקות במשנתנו], אחת, בית שמאי אומרים: חמין אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים חמין ותבשיל. והשניה, בית שמאי אומרים: נוטלין אבל לא מחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמה שנאמר במשנה ענין לתת, לשהות תנן [שנינו], שלזאת כיוונה המשנה בדבריה, אם כן הכי קתני [כך שנה, כך יש להבין את המשנה]: כירה שהסיקוה בקש או בגבבא — משהין עליה תבשיל, ואם הסיקוה בגפת או בעצים — לא ישהא (ישהה) את התבשיל עליה עד שיגרוף את הגחלים ממנה מבעוד יום, או עד שיתן עליהם אפר. ומה הן משהין? — בית שמאי אומרים: חמין, אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים: יכולים להשהות עליה גם חמין וגם תבשיל. וכי היכי דפליגי [וכפי שהם חלוקים] בענין ההיתר לשהות את הקדירה על הכירה, פליגי נמי [כך גם כן הם חלוקים] אם מותר להחזיר אותה אליה, שבית שמאי אומרים: נוטלין את הקדירה מן הכירה בשבת, אבל לא מחזירין אותה אליה כלל, ובית הלל אומרים: אף מחזירין.