אֶלָּא לַאֲכִילַת תְּרוּמָה, דְּלָא אָכְלִי כֹּהֲנִים תְּרוּמָה עַד דְּשָׁלֵים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יוֹסֵי.

אלא יש לומר שהכוונה היא לאכילת תרומה. שלא אכלי [אוכלים] הכהנים תרומה עד דשלים [שייגמר] בין השמשות שלפי שיטת ר' יוסי שהוא מעט אחר זה של ר' יהודה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כּוֹכָב אֶחָד – יוֹם, שְׁנַיִם – בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שְׁלֹשָׁה – לַיְלָה. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: כּוֹכָב אֶחָד – יוֹם, שְׁנַיִם – בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שְׁלֹשָׁה – לַיְלָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא כּוֹכָבִים גְּדוֹלִים הַנִּרְאִין בַּיּוֹם, וְלֹא כּוֹכָבִים קְטַנִּים שֶׁאֵין נִרְאִין אֶלָּא בַּלַּיְלָה, אֶלָּא בֵּינוֹנִים.

בשיעור בין השמשות אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: כשנראה בשמי הערב כוכב אחד עדיין יום הוא, שנים — בין השמשות, שלשה — לילה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה, אמר ר' יוסי , אין המדובר לא בכוכבים גדולים הנראין אף ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא מאוחר בלילה, אלא בכוכבים בינונים.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי זְבִידָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּשְׁנֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – חַיָּיב חַטָּאת מִמַּה נַּפְשָׁךְ. אָמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמְעֵיהּ: אַתּוּן דְּלָא קִים לְכוּ בְּשִׁיעוּרָא דְּרַבָּנַן, אַדְּשִׁימְשָׁא אַרֵישׁ דִּיקְלֵי – אַתְלוּ שְׁרָגָא. בְּיוֹם הַמְעוּנָּן מַאי? בְּמָתָא חֲזִי תַּרְנְגוֹלָא, בְּדַבְרָא – עוֹרְבֵי, אִי נַמִי אַדָּאנֵי.

אמר ר' יוסי בר' זבידא: העושה מלאכה בשני בין השמשות, בזה שבין ערב שבת לשבת ובזה שבין שבת למוצאי שבת — חייב להביא קרבן חטאת על מלאכה בשבת ממה נפשך. כי בין שנאמר שבין השמשות הוא יום או לילה — ודאי היה זה פעם אחת יום או לילה ועשה מלאכה בשבת. אמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לשמשו]: אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשמשא אריש דיקלי אתלו שרגא [אתם שאינכם בקיאים בשעורי חכמים, בעוד השמש בראשי הדקלים, הדליקו נרות שבת]. ושאלו השמש: ביום המעונן מאי [מה נעשה]? שהרי אין מבחינים אז בחמה בראש אילנות? אמר לו רבא: במתא חזי תרנגולא [בעיר ראה את התרנגולים] שלקראת הערב מתיישבים הם על קורותיהם. ואילו בדברא [בשדה] הסתכל על עורבי [העורבים]. שאף הם חוזרים לקניהם לקראת הערב אי נמי אדאני [או גם כן הבט על צמחי האדני] הפונים לצד מערב בלילה, ומשמתחילים לפנות לכיוון מערב הרי שהערב מתקרב.

תָּנוּ רַבָּנַן, שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין עֶרֶב שַׁבָּת: רִאשׁוֹנָה לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִמְּלָאכָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת, שְׁנִיָּה – לְהַבְטִיל עִיר וַחֲנוּיּוֹת, שְׁלִישִׁית – לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: שְׁלִישִׁית לַחֲלוֹץ תְּפִילִּין. וְשׁוֹהֶה כְּדֵי צְלִיַּית דָּג קָטָן, אוֹ כְּדֵי לְהַדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר, וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ וְשׁוֹבֵת.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שש תקיעות תוקעין בערב שבת להודיע על השבת הנכנסת. ומפרטים מה באה כל אחת מהן מלהודיע ולרמז: תקיעה ראשונה עשויה כדי להבטיל את העם ממלאכה שבשדות. תקיעה שניה — להבטיל ממלאכה את העובדים בעיר , ולסגור את החנויות . שלישית — להדליק את הנר לשבת, אלו דברי ר' נתן. ר' יהודה הנשיא אומר: תקיעה שלישית הרי היא כדי להודיע לאלו המניחים תפילין כל היום שיש להם לחלוץ את התפילין, שהרי אין מניחים תפילין בשבת. ושוהה אחר התקיעה השלישית כדי זמן הדרוש לצליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור, שמא שכח מישהו וזקוק לכך לצורך שבת, ותוקע ומריע ותוקע, כלומר, תקיעה, תרועה ותקיעה, ושובת. שאז הגיעה שבת לכל דבר.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַבַּבְלִיִּים, שֶׁתּוֹקְעִין וּמְרִיעִין וְשׁוֹבְתִין – מִתּוֹךְ מְרִיעִין. “תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין״?! הָווּ לְהוּ חֲמִשָּׁה! אֶלָּא: שֶׁתּוֹקְעִין, וְחוֹזְרִין וְתוֹקְעִין, וּמְרִיעִין וְשׁוֹבְתִין מִתּוֹךְ מְרִיעִין – מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה נעשה להם לבבליים המשנים מן המנהג, שהם תוקעין ומריעין ושובתין מתוך מריעין, כלומר עם שמיעת קול התרועה. על כך שואלים: האם אכן הבבליים רק תוקעין ומריעין ולא מוסיפים לתקוע שוב? והרי אם כן הוו להו [יהיו] בסך הכל רק חמשה תקיעות, ולא שש כפי שאמרנו! אלא יש לגרוס: שתוקעין וחוזרין ותוקעין ומריעין, ושובתין מתוך מריעין. וזאת משום מנהג אבותיהן אשר בידיהן .

מַתְנֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ: שְׁנִיָּה – לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר. כְּמַאן? לֹא כְּרַבִּי נָתָן וְלֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא! אֶלָּא: שְׁלִישִׁית לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר, כְּמַאן? כְּרַבִּי נָתָן.

מתני ליה [שנה לו] רב יהודה לרב יצחק בריה [בנו]: התקיעה ה שניה שתוקעים בערב שבת היא כדי להודיע שיש להדליק את הנר. ושואלים: כמאן [כדעת מי], לפי איזו שיטה אמר דבר זה? שהרי אין זה לא כדברי ר' נתן ולא כדברי ר' יהודה הנשיא, אלא וודאי אמר לו שהתקיעה ה שלישית היא כדי להזכיר שיש להדליק את הנר, וכמאן [כדעת מי] אמר כן — כר' נתן.

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין עֶרֶב שַׁבָּת: הִתְחִיל לִתְקוֹעַ תְּקִיעָה רִאשׁוֹנָה – נִמְנְעוּ הָעוֹמְדִים בַּשָּׂדֶה מִלַּעֲדוֹר וּמִלַּחֲרוֹשׁ וּמִלַּעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת, וְאֵין הַקְּרוֹבִין רַשָּׁאִין לִיכָּנֵס עַד שֶׁיָּבוֹאוּ רְחוֹקִין וְיִכָּנְסוּ כּוּלָּם כְּאֶחָד. וַעֲדַיִין חֲנוּיּוֹת פְּתוּחוֹת וּתְרִיסִין מוּנָּחִין, הִתְחִיל לִתְקוֹעַ תְּקִיעָה שְׁנִיָּה – נִסְתַּלְּקוּ הַתְּרִיסִין וְנִנְעֲלוּ הַחֲנוּיּוֹת, וַעֲדַיִין חַמִּין מוּנָּחִין עַל גַּבֵּי כִּירָה. וּקְדֵירוֹת מוּנָּחוֹת עַל גַּבֵּי כִּירָה הִתְחִיל לִתְקוֹעַ תְּקִיעָה שְׁלִישִׁית – סִילֵּק הַמְסַלֵּק, וְהִטְמִין הַמַּטְמִין, וְהִדְלִיק הַמַּדְלִיק. וְשׁוֹהֶה כְּדֵי צְלִיַּית דָּג קָטָן, אוֹ כְּדֵי לְהַדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר, וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ וְשׁוֹבֵת.

ובאותו ענין תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בהרחבה: שש תקיעות תוקעין בערב שבת. התחיל לתקוע תקיעה ראשונה — נמנעו העומדים בשדה ועובדים שם מלעדור ומלחרוש ומלעשות כל מלאכה שבשדות. ואולם אין הפועלים הקרובין הסמוכים לעיר, רשאין ליכנס לעיר עד שיבואו הרחוקין ויכנסו כולם כאחד. שאם לא כן, יחשדו במאחרים שהמשיכו לעבוד לאחר התקיעה. ועדיין בזמן זה החנויות שבעיר פתוחות ותריסין (דלתות החנויות שהיו מניחים אותן לפני החנות ומסדרים עליהן את הסחורה) מונחין במקומם. התחיל לתקוע תקיעה שניה, נסתלקו התריסין ממקום הנחתם וננעלו החנויות. ואולם בבתים, עדיין החמין מונחין על גבי הכירה להתבשל, וקדירות מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית — סילק המסלק את התבשיל מן הכירה, והטמין המטמין חמין לשבת במקום שלא יפוג החום, והדליק המדליק נרות שבת. ושוהה התוקע כדי זמן הדרוש לצליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי (בַּר) חֲנִינָא: שָׁמַעְתִּי שֶׁאִם בָּא לְהַדְלִיק אַחַר שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת – מַדְלִיק, שֶׁהֲרֵי נָתְנוּ חֲכָמִים שִׁיעוּר לְחַזַּן הַכְּנֶסֶת לְהוֹלִיךְ שׁוֹפָרוֹ לְבֵיתוֹ. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁיעוּרִין! אֶלָּא: מָקוֹם צָנוּעַ יֵשׁ לוֹ לְחַזַּן הַכְּנֶסֶת בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ, שֶׁשָּׁם מַנִּיחַ שׁוֹפָרוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מְטַלְטְלִין לֹא אֶת הַשּׁוֹפָר וְלֹא אֶת הַחֲצוֹצְרוֹת.

אמר ר' יוסי בר' חנינא: שמעתי שאם הזדקק אדם ובא להדליק נר שבת אחר שש תקיעות — מדליק ואינו חושש, שאפילו זמן התקיעה הששית עדיין אינה שבת. וראיה לדבר — שהרי נתנו חכמים שיעור לחזן (שמש) הכנסת להוליך שופרו שבו היה תוקע על גג גבוה באמצע העיר לביתו, וברור אם כן שבתוך שיעור זמן זה עדיין אינו שבת. אמרו לו: אם כן אתה סבור, הרי נתת דבריך לשיעורין, שבכל מקום יהא שיעור אחר לכניסת השבת, לפי מרחק מקום התקיעה מבית השמש. אלא מקום צנוע (מוסתר) יש לו לחזן הכנסת בראש גגו בו היה תוקע, ששם מניח את שופרו. ומיד אחר תקיעה אחרונה נכנסת השבת, ואין שהות בינתיים, שכן לדעת הכל לפי שההלכה היא שאין מטלטלין בשבת לא את השופר ולא את החצוצרות.

וְהָתַנְיָא: שׁוֹפָר מִיטַּלְטֵל וַחֲצוֹצְרוֹת אֵינָם מִיטַּלְטְלִין! אָמַר רַב (יוֹסֵי): לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בְּיָחִיד, כָּאן – בְּצִבּוּר. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וּבְיָחִיד לְמַאי חֲזֵי – הוֹאִיל וְרָאוּי לְגַמַּע בּוֹ מַיִם

על ההלכה האחרונה שואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שהשופר מיטלטל בשבת, וחצוצרות אינם מיטלטלין! אמר רב יוסי : לא קשיא [אין זה קשה], שכן אפשר לומר כי כאן שהתירו לטלטל שופר מדובר בשופר של יחיד, משום שיש לו שימוש אף בשבת, וכאן שאסרו לטלטלו — מדובר בשופר של צבור שאין לו שימוש בשבת ולכן הוא נחשב כמוקצה. אמר ליה אביי: וביחיד למאי חזי [למה, לאיזו מלאכה המותרת בשבת ראוי] השופר? — הואיל וראוי לגמע (להשקות) בו מים