וְנִמְסְרוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ.

ונמסרו בין השאר גם לעמי הארץ. ולעתים כשמתרשלים הם בכך — נענשים הם בשל כך.

תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בַּעֲוֹן נְדָרִים מֵתָה אִשָּׁה שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ״. רַבִּי אוֹמֵר: בַּעֲוֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצוֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ״. אֵיזֶה הֵן מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל אָדָם – הֱוֵי אוֹמֵר: בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם.

תניא [שנינו בברייתא] שר' נתן אומר: בעון נדרים שנודר אדם ואינו משלם מתה אשה של אדם. ורמז לדבר ממה שנאמר: "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך" (משלי כב, כז). רבי אומר: בעון נדרים של שוא בנים מתים כשהן קטנים, שנאמר: "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך" (קהלת ה, ד–ה). ואיזה הן מעשה ידיו של אדם? הוי אומר בניו ובנותיו של אדם.

תָּנוּ רַבָּנַן, בַּעֲוֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים – דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: בַּעֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן נְדָרִים – כְּדַאֲמַרַן, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה – מַאי קְרָאָהּ? דִּכְתִיב: “לַשָׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקְחוּ״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: לְמַאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן נְדָרִים נַמִי מֵהָכָא – “לַשָׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם״ – עַל עִסְקֵי שָׁוְא. מִכְּדִי, רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הַיְינוּ רַבִּי, וְרַבִּי בַּעֲוֹן נְדָרִים קָאָמַר! בָּתַר דִּשְׁמַעָהּ מֵרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

לשם ברור השאלה בעוון מה מתים ילדים קטנים מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בענין זה: בעון נדרים בנים מתים, אלו דברי ר' אלעזר בר' שמעון. ר' יהודה הנשיא אומר: בעון ביטול תורה. ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שהבנים מתים בעון נדרים — הרי זה כדאמרן [כפי שאמרנו] קודם, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון ביטול תורה מאי קראה [מהו הכתוב] המסייע לכך? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר]: "לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו" (ירמיה ב, ל), שיש לפרשו שהבנים מתים משום שהאבות אינם לוקחים (לומדים) את המוסר, התורה. רב נחמן בר יצחק אמר: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון נדרים נמי מהכא [גם כן מכאן] מקור לדבריו, ומפרש: "לשוא הכיתי את בניכם "— על עסקי שוא, שנודרים נדר ואין משלמים אותו. ושואלים: מכדי [הרי] ר' יהודה הנשיא היינו [הוא הוא] רבי, והרי שנינו בתוספתא שרבי בעון נדרים קאמר [אמר] שהבנים מתים, ואיך אתה אומר בשם ר' יהודה הנשיא שהוא משום עוון ביטול תורה?! ומשיבים: בתר [אחר] ששמעה לסברה זו מר' אלעזר בר' שמעון חזר לשנות כדבריו.

פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי יוֹסֵי, חַד אָמַר: בַּעֲוֹן מְזוּזָה, וְחַד אָמַר: בַּעֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה. לְמַאן דְּאָמַר “בַּעֲוֹן מְזוּזָה״ – מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלֹא לִפְנֵי פָנָיו. וּלְמַאן דְּאָמַר “בַּעֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה״ מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלִפְנֵי פָנָיו.

בנושא זה עצמו פליגי [חלוקים] בה ר' חייא בר אבא ור' יוסי, חד [אחד מהם] אמר שהבנים מתים בעון מזוזה. וחד [ואחד מהם] אמר שבעון ביטול תורה הבנים מתים. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהבנים מתים בעון מזוזה, הרי זה משום שלדעתו עיקרון פרשני הוא שמקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו. שפסוק זה יש ליחסו רק לפסוק הקודם לו (לפניו), ולא לפסוקים הקודמים אף לזה (לפני פניו). ולעניננו, נאמר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" (דברים יא, כא), וקודם לכן נאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים יא, כ). ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון ביטול תורה הרי זה משום שלדעתו עיקרון פרשני הוא שמקרא נדרש לפניו ולפני פניו, שלדעתו ברכת אריכות הימים קשורה גם לפסוק הקודם לקודם "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט).

פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה; חַד אָמַר: בַּעֲוֹן מְזוּזָה, וְחַד אָמַר: בַּעֲוֹן צִיצִית. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן מְזוּזָה – דִּכְתִיב: “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ״ וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: “לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן צִיצִית, מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב כָּהֲנָא וְאִיתֵימָא שֵׁילָא מָרִי, דִּכְתִיב: “גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: לְמַאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן מְזוּזָה נַמִי מֵהָכָא, דִּכְתִיב: “לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים״ – שֶׁעָשׂוּ פְּתָחִים כְּמַחְתֶּרֶת.

ובאותו ענין, פליגי [חלוקים] בה בענין זה גם התנאים ר' מאיר ור' יהודה. חד [אחד מהם] אמר שהבנים מתים בעון מזוזה, וחד [ואחד מהם] אמר שהבנים מתים בעון ציצית. ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שהבנים מתים בעון מזוזה הרי זה מתוך הסתמכות על קשר הכתובים, דכתיב [שכן נאמר]: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך ", וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם ". אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהבנים מתים בעון ציצית מאי טעמא [מה טעם] הדבר? מה הקשר בין הדברים? אמר רב כהנא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת שילא מרי: הדבר נדרש ממה דכתיב [שנאמר]: "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים" (ירמיה ב, לד), משום שאינם שמים ציצית על כנפות הבגד מתים "אביונים נקיים" — הילדים הקטנים שאין בהם חטא. רב נחמן בר יצחק אמר: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הבנים מתים בעון מזוזה נמי מהכא [גם כאן מכאן] הוא מביא ראיה, דכתיב [שכן נאמר]: "לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה ", הרי שעונש זה בא על שעשו פתחים כמחתרת של גנבים ולא שמו בפתחיהם מזוזות.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כֹּל הַזָּהִיר בְּצִיצִית זוֹכֶה וּמְשַׁמְּשִׁין לוֹ שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת עֲבָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּה אָמַר ה׳ [צְבָאוֹת] בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשׁוֹנוֹת הַגּוֹיִם [וְהֶחֱזִיקוּ] בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם וגו׳״.

ומאחר שדובר בחשיבות מצוות ציצית מביאים את מה שאמר ריש לקיש: כל הזהיר בציצית זוכה לעתיד לבוא ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים. ורמז לדבר ממה שנאמר: "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם" (זכריה ח, כג), ומפרשו: שבכל כנף של אדם מישראל שציצית מצויה בה יחזיקו עשרה אנשים מכל שבעים האומות, הרי שבע מאות איש לכל כנף, ובסך הכל אלפים ושמונה מאות איש.

סִימָן: שָׂנֵא חַלָּה תְּרוּמָה נִגְזֶלֶת דִּינָא שְׁבוּעָה שִׁיפוּכְתָּא גִּילּוּיָא וְנַבְלוּתָא. תַּנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם – מְרִיבָה רַבָּה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם, וְאִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים, וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּעֲוֹן חַלָּה אֵין בְּרָכָה בַּמְכוּנָּס, וּמְאֵרָה מִשְׁתַּלַּחַת בַּשְּׁעָרִים, וְזוֹרְעִין זְרָעִים וַאֲחֵרִים אוֹכְלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבוֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אוֹיְבֵיכֶם״, אַל תִּקְרִי “בֶּהָלָה״ אֶלָּא “בְּחַלָּה״. וְאִם נוֹתְנִין – מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: “[וְ]רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ״.

עם הדברים הללו מוסיפים להביא מדברי חכמים על עונשים הבאים על עבירות שונות. וסימן יש לכל המימרות, והוא: שנא חלה תרומה נגזלת דינא שבועה שיפוכתא גילויא ונבלותא. תניא [שנינו בברייתא], ר' נחמיה אומר: בעון שנאת חנם ששונא אדם את חבירו נענש הוא שמריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים. ר' אלעזר בר' יהודה אומר: בעון שאין מפרישים חלה מן העיסה אין ברכה במכונס (במחסני התבואה), ומארה (קללה) משתלחת בשערים, שעולים מחירי היבולים, וזורעין זרעים ואחרים אוכלין מן התבואה, שנאמר: "אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו אויביכם" (ויקרא כו, טז). ואל תקרי [תקרא] "בהלה" אלא "בחלה", שבשל אי הפרשת חלה באים כל העונשים הללו. ואם נותנין חלה — מתברכין, שנאמר: "וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך

בַּעֲוֹן בִּיטּוּל תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שָׁמַיִם נֶעֱצָרִין מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר, וְהַיּוֹקֶר הֹוֶה, וְהַשָּׂכָר אָבֵד, וּבְנֵי אָדָם רָצִין אַחַר פַּרְנָסָתָן וְאֵין מַגִּיעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: “צִיָּה גַּם חוֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג שְׁאוֹל חָטָאוּ״. מַאי מַשְׁמַע? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא עֲשִׂיתֶם – יִגְזְלוּ מִכֶּם מֵימֵי שֶׁלֶג בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְאִם נוֹתְנִין – מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרוּבּוּת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקוֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דַי״, מַאי “עַד בְּלִי דַי״? אָמַר רָמִי בַּר (רַב) אָמַר רַב: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר דַּי.

"(יחזקאל מד, ל). ועוד אמרו: בעון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר, והיוקר הוה (נעשה), והשכר אבד, ובני אדם רצין אחר פרנסתן ואין מגיעין (משיגים) אותה, שנאמר: "ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו " (איוב כד, יט). ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כלומר, כיצד נלמד רעיון זה מדברי הכתוב? תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, יש לפרש כך: בשביל דברים שצויתי אתכם בימות החמה (להפריש תרומות ומעשרות מתבואות הקיץ) ולא עשיתם, יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים. ואם נותנין תרומות ומעשרות — מתברכין, שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די " (מלאכי ג, י). ואגב שואלים מאי [מה] משמעות המילים "עד בלי די "? אמר רמי בר רב אמר רב: הכוונה היא שירבה כל כך השפע עד שיבלו ("בלי") שפתותיכם מלומר "די

בַּעֲוֹן גָּזֵל הַגּוֹבַאי עוֹלֶה, וְהָרָעָב הוֹוֶה, וּבְנֵי אָדָם אוֹכְלִים בְּשַׂר בְּנֵיהֶן וּבְנוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שׁוֹמְרוֹן הָעוֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרוֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים״ אָמַר רָבָא: כְּגוֹן הָנֵי נְשֵׁי דִּמְחוֹזָא,

". ועוד אמרו: בעון גזל הגובאי (הארבה) עולה, והרעב הווה, ובני אדם אוכלים בשר בניהן ובנותיהן, וכפי שנאמר: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שמרון העשקות דלים הרצצות אביונים האומרות לאדוניהן הביאה ונשתה" (עמוס ד, א), ואחרי כן נאמר: "וגם אני נתתי לכם נקיון שיניים בכל עריכם וחוסר לחם בכל מקומותיכם" (עמוס ד, ו) — הרי רעב. אמר רבא: פרות הבשן אלו הרי הן כגון הני [אותן] נשי העיר מחוזא