יִרְאַת שָׁמַיִם, דּוֹמֶה לְגִזְבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתְּחוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וּמַפְתְּחוֹת הַחִיצּוֹנוֹת לֹא מָסְרוּ לוֹ. בְּהֵי עָיֵיל? מַכְרִיז רַבִּי יַנַּאי: חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דַּרְתָּא, וְתַרְעָא לְדַרְתָּא עָבֵיד. אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו״.

יראת שמים, הריהו דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות של אוצר ואת המפתחות החיצונות לא מסרו לו, בהי עייל [באיזה יכנס]? שאמנם התורה היא מפתח פנימי, אך בלא יראת שמים אין להגיע לתורה אמיתית. בדומה לכך, היה מכריז ר' ינאי: חבל על מי דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד [שאין לו חצר ועושה שער לחצר], שאין בו יראת שמים ובכל זאת הוא עוסק בתורה. וכן אמר רב יהודה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, וכפי שנאמר: "והאלהים עשה שיראו מלפניו" (קהלת ג, יד).

רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר הֲווּ יָתְבִי, חָלֵיף וְאָזֵיל רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא. אָמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיקוּ מִקַּמֵּיהּ, דִּגְבַר דָּחֵיל חֲטָאִין הוּא, אָמַר אִידָךְ: נֵיקוּ מִקַּמֵּיהּ; דִּגְבַר בַּר אוּרְיָין הוּא. אָמַר: אָמִינָא לָךְ אֲנָא דִּגְבַר דָּחֵיל חֲטָאִין הוּא – וְאָמְרַתְּ לִי אַתְּ “בַּר אוּרְיָין הוּא״?!

ומסופר עוד כי ר' סימון ור' אלעזר הוו יתבי [היו יושבים]. חליף ואזיל [חלף ועבר] ר' יעקב בר אחא סמוך להם. אמר ליה חד לחבריה [אחד לחבירו]: ניקו מקמיה דגבר דחיל חטאין [נעמוד מלפניו שאדם ירא חטא] הוא. אמר ליה אידך [לו השני] לחבירו: ניקו מקמיה דגבר בר אוריין [נעמוד מלפניו שאדם בן תורה] הוא. אמר ליה: אמינא [אומר] לך אנא [אני] דגבר דחיל חטאין [שאדם ירא חטא] הוא, ואמרת [ואומר] לי את [אתה] כי בר אוריין [בן תורה] הוא?! והרי השבח הראשון גדול בהרבה מן האחרון.

תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הוּא דַּאֲמַר “דִּגְבַר דָּחֵיל חֲטָאִין הוּא״, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וגו׳״ וּכְתִיב: “וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה וגו׳״, שֶׁכֵּן בִּלְשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְאַחַת הֵן. תִּסְתַּיֵּים.

ומעירים: תסתיים [תוגדר, יוחלט] כי ר' אלעזר הוא שאמר את השבח דגבר דחיל חטאין [שאדם ירא חטא] הוא, שמוצאים אנו במקום אחר את דבריו בשבח היראה. שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, וכפי שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך" (דברים י, יב). וכתיב [וכן נאמר]: "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה" (איוב כח, כח), שכן בלשון יוני קורין (קוראים) לאחת "הן". ומכאן שהדבר היחידי שנחשב הוא יראת ה'. ומסכמים: אכן תסתיים [תוגדר] שר' אלעזר הוא שאמר כן.

דָּרַשׁ רַב עוּלָּא, מַאי דִּכְתִיב: “אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וגו׳״, הַרְבֵּה הוּא דְּלָא לִירְשַׁע, הָא מְעַט לִירְשַׁע? אֶלָּא: מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף, יַחֲזוֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר וִיהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף?!

דרש רב עולא: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] "אל תרשע הרבה" (קהלת ז, יז). ולכאורה הדבר תמוה, שכן מדברי הכתוב משמע כי רק הרבה הוא שלא לירשע [ירשע], הא [הרי] מעט לירשע [ירשע]?! אלא כך יש להבין את הדבר כעין הפתגם: מי שאכל שום וריחו נודף וכי יחזור ויאכל עוד שום אחר ויהא הלאה ריחו נודף?! לאמור, אם רשעת מעט אל תחשוב שראוי לך להמשיך ולהיות רשע הרבה.

דָּרַשׁ רָבָא בַּר רַב עוּלָּא, מַאי דִּכְתִיב: “כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם״ – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּין לָרְשָׁעִים שֶׁאֵינָן חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין מִיּוֹם הַמִּיתָה, אֶלָּא שֶׁלִּבָּם בָּרִיא לָהֶן כְּאוּלָם. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבָּה, מַאי דִּכְתִיב: “זֶה דַּרְכָּם כֶּסֶל לָמוֹ״ – יוֹדְעִין רְשָׁעִים שֶׁדַּרְכָּם לְמִיתָה, וְיֵשׁ לָהֶם חֵלֶב עַל כִּסְלָם. שֶׁמָּא תֹּאמַר: שִׁכְחָה הִיא מֵהֶן – תַּלְמוּד לוֹמַר: “וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה״.

דרש רבא בר רב עולא: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] "כי אין חרצבות למותם ובריא אולם" (תהלים עג, ד) — אמר הקדוש ברוך הוא: וכי לא דיין לרשעים שאינם חרדין ועצבין (על משקל המלה "חרצובות") מיום המיתה, אלא עוד זה שלבם בריא להן כאולם ואף אינם חושבים בענין זה. והיינו [וזהו] שאמר רבה על הכתוב "זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם ירצו סלה" (תהלים מט, יד) — שיודעין הם הרשעים שדרכם מוליכה למיתה, מיתת עולם, אלא שיש להם חלב על כסלם (קרבם) ואין הדבר נכנס ללבם. ושמא תאמר שכחה היא מהן? על כן תלמוד לומר: "ואחריהם בפיהם ירצו סלה" (תהלים מט, יד), כלומר, את אחריתם מזכירים הם בפיהם, ואין הדבר נוגע להם.

“כְּחָס עַל הַנֵּר כו׳״. רַבִּי יוֹסֵי כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ – אֲפִילּוּ בְּהָנָךְ נַמִי לִיחַיֵּיב, וְאִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ – פְּתִילָה נַמִי לִיפְטַר! אָמַר עוּלָּא: לְעוֹלָם כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ. וְקָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ – הָוֵי סוֹתֵר, עַל מְנָת לִבְנוֹת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ – לָא הָוֵי סוֹתֵר.

שנינו במשנה שאם כיבה את הנר בשבת מפני שהיה חס על הנר או על הפתילה — חייב, ור' יוסי פוטר בכל, מלבד המקרה שבו כיבה את הנר כשחס על הפתילה. ושואלים: ר' יוסי כמאן סבירא ליה[כדעת מי סבור הוא]? בהלכות מלאכות הנעשות בשבת מבלי שיהא לעושה צורך בגוף המלאכה עצמה. אי[אם]כשיטת ר' יהודה סבירא ליה[סבור הוא], שלדעתו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אם כן אפילו בהנך נמי ליחייב[באלה גם כן יחייב]!ואי[ואם]כשיטת ר' שמעון סבירא ליה[סבור הוא], שלדעתו העושה בשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, אם כן בפתילה נמי ליפטר[גם כן לדעתו ייפטר].אמר עולא: לעולם יכול אתה לומר כי ר' יוסי כדעת ר' יהודה סבירא ליה[סבור הוא],ואולם קסבר[סבור הוא]ר' יוסי שכל מלאכה של סתירה הרי כשסותר על מנת לבנות במקומו הוי[הריהו נחשב] כסותר, וחייב משום עושה מלאכה בשבת. ואולם הסותר על מנת לבנות שלא במקומו — לא הוי[אינו נחשב] כעושה מלאכת סותר, אלא מקלקל בלבד — ופטור. ובכל המקרים הללו, כשהוא מכבה את הנר אינו מעונין להשתמש בנר ובשמן הללו על מנת להדליק בהם מחדש, חוץ מן המקרה של כיבוי הפתילה שאז מראה הוא שרצונו להשתמש בפתילה זו.

אָמַר לֵיהּ רַבָּה: מִכְּדִי, כָּל מְלָאכוֹת יַלְּפִינַן לְהוּ מִמִּשְׁכָּן וְהָתָם סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ הוּא! אָמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דִּכְתִיב: “עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ״ – כְּסוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ דָּמֵי,

אמר ליה [לו] רבה: סברה זו לא תתכן, שכן מכדי [הרי] את כל המלאכות האסורות בשבת ילפינן להו [לומדים אנו אותן] ממלאכת המשכן, והתם [שם] סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא, שהרי היו מפרקים את המשכן ומעמידים אותו אחר כך במקום אחר! אמר ליה [לו] עולא לרבה: אין זו ראייה, שכן שאני התם [שונה שם] כיון דכתיב [שנאמר] "על פי ה' יחנו" (במדבר ט, כג), ומכיון שזמן ומקום נסיעתם וחנייתם לא נקבעו על פי רצונם אלא על פי ה' הרי זה כסותר על מנת לבנות במקומו. שגם הסתירה וגם הבניה נעשו על פי ציוויו של הקדוש ברוך הוא, ואין בהם קלקול שלא לצורך.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, וּמַאי שְׁנָא פְּתִילָה – כִּדְאָמַר רַב הַמְנוּנָא וְאִיתֵימָא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָכָא בִּפְתִילָה שֶׁצָּרִיךְ לְהַבְהֲבָהּ עָסְקִינַן, דִּבְהַהִיא אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֵי דְּקָא מְתַקֵּן מָנָא. אָמַר רָבָא: דַּיְקָא נַמִי דְּקָתָנֵי “שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֶּחָם״ וְלָא קָתָנֵי “מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית פֶּחָם״ – שְׁמַע מִינָּהּ.

ואילו ר' יוחנן אמר: לעולם יש לפרש שדעת ר' יוסי כדעת ר' שמעון ועל השאלה מאי שנא [במה שונה] הפתילה? יש לענות כמו שאמר רב המנונא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אדא בר אהבה: הכא [כאן] בפתילה שצריך להבהבה (לחרוך אותה מעט לפני הדלקתה כדי שתבער יפה) עסקינן [עוסקים אנו] דבההיא [שבמקרה ההוא] אפילו ר' שמעון מודי [מודה] שכיבוי זה נחשב למלאכה, דקא מתקן מנא [שבכך הוא מתקן כלי]. אמר רבא: דיקא נמי [מדויק גם כן] על פי סגנון המשנה, שזהו הפירוש הנכון, דקתני [ששנינו בה] בלשון מסויים, שהמכבה את הפתילה חייב משום שהוא עושה פחם, מרצון, ולא קתני [ולא נאמר] מפני שנעשית פחם מעצמה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה], מהמשנה, שכך יש להבין את הדבר.

מתני׳ עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵידָתָן: עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בְּנִדָּה, בְּחַלָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר.

משנה זו מסיימת את ענין הדלקת הנר בדבר אגדה. על שלש עבירות נשים נענשות ומתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בשמירת דיני הנדה, ובהפרשת חלה מהעיסה, ובהדלקת הנר בשבת.

גמ׳ נִדָּה מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הִיא קִלְקְלָה בְּחַדְרֵי בִטְנָהּ – לְפִיכָךְ תִּלְקֶה בְּחַדְרֵי בִטְנָהּ. תֵּינַח נִדָּה, חַלָּה וְהַדְלָקַת הַנֵּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כִּדְדָרַשׁ הַהוּא גָּלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם – עַל עִסְקֵי דָם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם,

שואלים: זו שלא היתה זהירה בשמירת דיני נדה מאי טעמא [מה טעם] נענשת היא בשעת לידתה? אמר ר' יצחק: מאחר שהיא קלקלה (חטאה) בחדרי בטנה, לפיכך תלקה בחדרי בטנה. ושואלים: דבר זה תינח [נוח] ומובן בענין נדה, ואולם זו שלא היתה זהירה ב חלה והדלקת הנר מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אלא יש להסביר כדדרש ההוא גלילאה עליה [כפי שדרש גלילי אחד לפני] רב חסדא, שאמר הקדוש ברוך הוא: רביעית דם נתתי בכם בשעת יצירה ועל עסקי דם נידה הזהרתי אתכם.