אָמַר לֵיה רַבִּי חִיָּיא לְרַב: בַּר פַּחֲתֵי! לָא אָמִינָא לָךְ: כִּי קָאֵי רַבִּי בְּהָא מַסֶּכְתָּא לָא תְּשַׁיְּילֵיהּ בְּמַסֶּכְתָּא אַחֲרִיתִי, דִּילְמָא לָאו אַדַּעְתֵּיהּ. דְּאִי לָאו דְּרַבִּי גַּבְרָא רַבָּה הוּא – כְּסַפְתֵּיהּ, דִּמְשַּׁנֵּי לָךְ שִׁינּוּיָא דְּלָאו שִׁינּוּיָא הוּא.

אמר ליה [לו] ר' חייא לרב בן אחותו: בר פחתי [בן אצילים], לאו אמינא [האם לא אמרתי] לך, כי קאי [כי כאשר עומד, נמצא] רבי בהא מסכתא [במסכת זו] לא תשייליה במסכתא אחריתי, דילמא לאו אדעתיה [אל תשאלנו שאלה במסכת אחרת, שמא אינה בדעתו] ולא יוכל לענות. ושאלה זו ששאל רב לא בענין המסכת שהיו עוסקים בה היתה. דאי לאו [שאם לא] שרבי גברא רבה [אדם גדול] הוא — כספתיה [היית מבייש אותו], דמשני [שהיה צריך לתרץ] לך שינויא דלאו שינויא [תירוץ שלא תירוץ] הוא, כלומר, תירוץ שאינו ראוי.

הָשְׁתָּא מִיהַת שַׁפִּיר מְשַׁנֵּי לָךְ, דְּתַנְיָא: הָיָה טָעוּן אוֹכָלִין וּמַשְׁקִין מִבְּעוֹד יוֹם וְהוֹצִיאָן לַחוּץ מִשֶּׁחָשֵׁיכָה – חַיָּיב, לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לְיָדוֹ.

השתא מיהת שפיר משני [עכשיו על כל פנים יפה תירץ] לך על אף היותו עסוק במסכת אחרת. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שהיה טעון (נושא) אוכלין ומשקין מבעוד יום (לפני כניסת שבת), ומכיון שכן לא עשה בהם מלאכת עקירה בתוך השבת, ואולם הוציאן לחוץ לרשות הרבים משחשיכה בליל השבת — חייב, לפי שגופו קבוע בדרך כלל במקום אחד, ולכן עקירתו נחשבת כעקירה, וחייב, ואינו דומה לעקירה סתמית של ידו והזזתה ממקום למקום, שמאחד וידו אינה קבועה במקום אחד אין זה נחשב לעקירה.

אָמַר אַבַּיֵי: פְּשִׁיטָא לִי, יָדוֹ שֶׁל אָדָם אֵינָה לֹא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. כִּרְשׁוּת הָרַבִּים לָא דָּמְיָא – מִיָּדוֹ דְּעָנִי, כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד לָא דָּמְיָא – מִיָּדוֹ דְּבַּעַל הַבַּיִת.

אמר אביי: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] לי כי ידו של אדם בעצמה כאשר מוציא אותה מן הרשות שהוא נמצא בה אינה נחשבת לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, אף אם עומד בעל היד באחת מרשויות אלה. והוכחה לדבר: כרשות הרבים לא דמיא [אינה נחשבת] — מדברי המשנה ביחס לידו של העני . ששנינו שהעני שהכניס ידו לרשות היחיד כשבתוכה חפץ שעקר מרשות הרבים ונטל בעל הבית את החפץ מתוכה — אין בעל הבית חייב, הרי שידו של העני איננה חלק מרשות הרבים אף כי הוא עצמו נמצא ברשות הרבים. ואף כרשות היחיד לא דמיא [אינה נחשבת], והוכחה לדבר — מדברי המשנה ביחס לידו של בעל הבית. ששנינו שאם הוציא בעל הבית ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה - אין פעולה זו נחשבת כמלאכת הוצאה מרשות היחיד.

בָּעֵי אַבַּיֵי: יָדוֹ שֶׁל אָדָם מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה כְּכַרְמְלִית, מִי קְנַסוּהּ רַבָּנַן לְאַהֲדוֹרֵי לְגַבֵּיהּ אוֹ לָא?

ואולם בעי [שאל] אביי: ידו של אדם ובה חפץ, והושיטה אותו אדם לרשות אחרת, מהו דינה לענין שתעשה (תיחשב להלכה) כ כרמלית, שהיא רשות ביניים שתיקנו חכמים, שאינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים, וזאת משום שיצאה מכלל רשות אחת ולא נכנסה לרשות שניה? וצדדי השאלה הלכה למעשה: מי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה [האם קנסוהו חכמים לענין החזרתה אליו] וייאסר עליו מדבריהם להחזירה למקום בו הוא עומד, או לא?

תָּא שְׁמַע: הָיְתָה יָדוֹ מְלֵאָה פֵּירוֹת וְהוֹצִיאָהּ לַחוּץ. תָּנֵי חֲדָא: אָסוּר לְהַחֲזִירָהּ, וְתָנֵי אִידָךְ: מוּתָּר לְהַחֲזִירָהּ. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי; דְּמָר סָבַר: כְּכַרְמְלִית דָּמְיָא, וּמָר סָבַר: לָאו כְּכַרְמְלִית דָּמְיָא?

ואומרים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במקום אחר. שעל השאלה מה יעשה אדם שהיה בבית, כלומר, ברשות היחיד ו היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ, לרשות הרבים, תני חדא [שנויה ברייתא אחת] שאסור להחזירה אל תוך ביתו, ותני אידך [ושנויה ברייתא אחרת] שמותר להחזירה. ובכן, מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים]? דמר סבר [שחכם זה בברייתא אחת סבור] כי היד ככרמלית דמיא [נחשבת], ומר סבר לאו [שחכם זה בברייתא האחרת סבור כי לא] ככרמלית דמיא [נחשבת]?!

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּכַרְמְלִית דָּמְיָא, וְלָא קַשְׁיָא; כָּאן – לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה, כָּאן – לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה.

את ההסברה הזו דוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] ככרמלית דמיא [נחשבת] ולא קשיא [ואין זה קשה], שאת ההבדל בין הברייתות יש לפרש כך: כאן, ששנינו שאסור להחזיר את היד, הרי זה באופן שהוציאה בגובה למטה מעשרה טפחים, והרי היא בתחום אוירה של רשות הרבים. וכאן, ששנינו שמותר להחזירה, הרי באופן שהוציאה בגובה למעלה מעשרה טפחים, שבכגון זה אינה נחשבת לא כתחום רשות הרבים ולא ככרמלית.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אִידֵי וְאִידֵי לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה, וְלָאו כְּכַרְמְלִית דָּמְיָא, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן – מִבְּעוֹד יוֹם, כָּאן – מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, מִבְּעוֹד יוֹם – לָא קְנַסוּהּ רַבָּנַן, מִשֶּׁחָשֵׁיכָה – קְנַסוּהּ רַבָּנַן.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי אידי ואידי [זו וזו], שתי הברייתות עוסקות בכגון שהוציא ידו לרשות הרבים בגובה למטה מעשרה טפחים ולאו [ולא] ככרמלית דמיא [נחשבת] היד, ואף על פי כן לא קשיא [אין זה קשה], שכן, כאן שהתירו להחזירה הרי זה באופן שהוציאה מבעוד יום בערב שבת, ומאחר שהוציאה מבעוד יום ולא עשה כל איסור בהוצאה זו, לכן לא קנסוהו חכמים והתירו לו להחזירה אף בשבת, ואולם כאן שאסרו עליו להחזירה, הרי זה בכגון שהוציאה משחשיכה וכבר נכנסה השבת, ומאחר שכן הרי שיש בכך צד איסור ולכך מבעוד יום, לא קנסוהו רבנן, משחשיכה, קנסוהו רבנן ואסרו עליו להחזירה.

אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא: מִבְּעוֹד יוֹם, דְּאִי שָׁדֵי לֵיהּ לָא אָתֵי לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת – לִיקְנְסוּהָּ רַבָּנַן; מִשֶּׁחָשֵׁיכָה, דְּאִי שָׁדֵי לֵיהּ אָתֵי בְּהוּ לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת – לָא לִיקְנְסוּהָּ רַבָּנַן!

ומעירים: בהסבר זה קיים קושי מסויים, שכן אדרבה, איפכא מסתברא [ההיפך מזה מסתבר] לומר, שכן שכשהוציא את היד מבעוד יום , דאי שדי ליה [שגם אם יזרוק אותו], את החפץ שבתוכה החוצה לא אתי [יבוא] בכך לידי חיוב חטאת, שהרי עקירת החפץ ממקומו היתה ביום חול, ולא תהא כאן אלא הנחה — ואם כן ליקנסוה רבנן [שיקנסוהו חכמים], ואולם אם הוציא את היד משחשיכה, דאי שדי ליה אתי בהו [שאם יזרוק אותו, את החפץ שבתוכה החוצה יבוא בו] לידי חיוב חטאת — לא ליקנסוה רבנן [אל יקנסוהו חכמים]. שהרי אם יקנסוהו חכמים ויאסרו עליו להחזיר את ידו, עלול הוא להפיל את החפץ ברשות הרבים, ואם יעשה כן יעבור על איסור מן התורה.

וּמִדְּלָא קָא מְשַׁנִּינַן הָכִי, תִּפְשׁוֹט דְּרַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי. דְּבָעֵי רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי: הִדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר, הִתִּירוּ לוֹ לִרְדּוֹתָהּ קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת אוֹ לֹא הִתִּירוּ?

ומכיון שלא משנינן הכי [תירצנו כך] אלא השתמשנו בדרך התירוץ הראשונה, הרי תפשוט [תפתור], מכאן את שאלתו של רב ביבי בר אביי. ששאלתו היתה קשורה באותו נושא עקרוני. דבעי [ששאל] רב ביבי בר אביי: מי ששגג והדביק בשבת פת בתנור, כדרך שהיו נוהגים לאפות לחם על ידי הדבקת הבצק בתנור המחומם, האם התירו לו לבטל איסור שמדברי סופרים ולרדותה מן התנור קודם שתיאפה ואז יבוא לידי חיוב חטאת על אפיית לחם בשבת, או לא התירו? שכן רדיית הפת אף היא אסורה בשבת, ואולם איסורה הוא רק מדברי סופרים. והשאלה הכללית היא: האם מותר לאדם לעבור על איסור מדברי סופרים, כדי שלא להכשל באיסור מן התורה, או לא?

תִּפְשׁוֹט דְּלֹא הִתִּירוּ! הָא לָא קַשְׁיָא, וְתִפְשׁוֹט.

ובהסתמך על הדברים שנאמרו קודם, תפשוט [תפטור] שלא התירו, שהרי בתשובה לבעיית אביי לא הובאה בחשבון ההנחה שאף אם יזרוק אדם את החפץ מידו, ויבוא בכך לידי איסור מן התורה, בכל זאת חייב הוא לקיים את קנסם של חכמים. אף כאן נפתור את הבעיה, ונאמר שלא ירדה את הפת, אף על פי שיתחייב בכך מדברי תורה. ואם כן בעיה זו של רב ביבי בר אביי שסבורים היינו שאין לה פתרון, נפתרה כאן, ויש להסתפק אם כן שמא לא היה התירוץ הקודם מבוסס כל צרכו. את הקושי הזה דוחים: הא לא קשיא [דבר זה אינו קשה], שיתכן לומר כי אף שלא נמצאה תשובה לשאלת רב ביבי בר אביי בזמנה, אין זאת אומרת שאינה ניתנת לפתרון, ואכן משיש לך עתה ראיה לדבר מפתרון הקושי הקודם, תפשוט [תפתור] בכך אף שאלה זו.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לֹא תִּפְשׁוֹט, וְלָא קַשְׁיָא; כָּאן – בְּשׁוֹגֵג, כָּאן – בְּמֵזִיד. בְּשׁוֹגֵג – לָא קְנַסוּהּ רַבָּנַן, בְּמֵזִיד – קְנַסוּהּ רַבָּנַן.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי לעולם לא תפשוט [תפתור] את השאלה, ולא קשיא ומכל מקום יכול אתה לתרץ את הסתירה בין הברייתות ולומר כי כאן כשהתירו להחזיר את היד הרי זה באופן שהוציאה לחוץ בשוגג, וכאן שאסרו עליו להחזירה הרי זה באופן שהוציאה במזיד. שאם הוציאה בשוגג — לא קנסוה רבנן [קנסוהו חכמים]. וכשהוציאה במזיד קנסוה רבנן [קנסוהו חכמים] ואסרו עליו להחזירה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אִידִי וְאִידִי בְּשׁוֹגֵג, וְהָכָא בְּ״קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד״ קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד, וּמָר סָבַר: לֹא קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כדי לתרץ את הסתירה כי אידי ואידי [זו וזו, שתי הברייתות] מדברות באופן שהוציא את היד בשוגג, והכא [וכאן] בשאלה האם קנסו שוגג אטו [משום] מזיד קמיפלגי [הם חלוקים], שמר סבר [חכם זה האוסר להחזירה סבור] כי קנסו שוגג אטו [משום] מזיד, ולכן אף על פי שהוציא את ידו לחוץ בשוגג, קונסים אותו ואוסרים עליו להחזירה, כדי שלא יבוא לעשות כן במזיד. ומר סבר [וחכם זה המתיר להחזירה סבור] כי לא קנסו שוגג אטו [משום] מזיד, ולכן לא אסרו עליו להחזירה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לֹא קָנְסוּ, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן – לְאוֹתָהּ חָצֵר,

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי לעולם לא קנסו שוגג אטו [משום] מזיד, ואף על פי כן, לא קשיא [אין זה קשה], ואין כאן סתירה, כי כאן הברייתא המתירה להחזירה מדברת לענין להחזירה לאותה חצר שהוא עומד בתוכה,