הִנִּיחוֹ בְּקוּפְסָא – דִּבְרֵי הַכֹּל טָמֵא, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא שֶׁתְּלָאוֹ בְּמָגוֹד אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ לַאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: מִדְּלָא זְרָקוֹ בָּאַשְׁפָּה – דַּעֲתֵיהּ עִילָּוֵיהּ, וּמַאי קָרֵי לֵיהּ ‘שֶׁלֹּא מִן הַמּוּכָן׳ – דִּלְגַבֵּי קוּפְסָא לָאו מוּכָן הוּא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: מִדְּלָא הִנִּיחוֹ בְּקוּפְסָא – בַּטּוּלֵי בַּטְלֵיהּ, וּמַאי קָרֵי לֵיהּ ‘מוּכָן׳ – דִּלְגַבֵּי אַשְׁפָּה מוּכָן הוּא. וְרַבִּי עֲקִיבָא, בִּתְלָאוֹ בְּמָגוֹד – סָבַר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּהִנִּיחוֹ אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת – סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

ואם הניחו בקופסא — לדברי הכל טמא, לפי שבכך הוא מראה שהוא מחשיב את המטלית ושומרה לשימוש. ו לא נחלקו אלא באופן שתלאו לבגד זה במגוד (יתד שבקיר), או שהניחו לאחורי הדלת. שר' אליעזר סבר [סבור] שמתוך זה שלא זרקו באשפה ודאי דעתיה עילויה [דעתו עליו] ומתכוון להשתמש בו. ומאי קרי ליה [ומה, מדוע, קרא לו] "שלא מן המוכן" — מאחר שלגבי זה המונח ב קופסא אין הוא נחשב כמוכן לשימוש. ואילו ר' יהושע סבר [סבור] שמתוך שלא הניחו בקופסא ודאי בטולי בטליה [בטלו], ומאי קרי ליה [ומה, מדוע, קרא לו], "מוכן"? — משום שלגבי זה המונח באשפה בגד כזה למוכן לשימוש הוא, אבל לאמיתו של דבר כבר בטל מחשיבותו. ואילו ר' עקיבא בתלאו במגוד סבר כר' אליעזר, שעדיין לא ביטלוהו משימוש, ועל כן היא מיטמא. ובהניחו מאחורי הדלת סבר לה [סבור הוא] כר' יהושע שביטלהו מחשיבותו כבגד ושוב אינו מיטמא.

וַהֲדַר בֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. מִמַּאי? אָמַר רָבָא: מִדְּקָתָנֵי ‘פְּתִילַת הַבֶּגֶד׳, מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ‘פְּתִילַת הַבֶּגֶד׳, לִיתְנֵי “פְּתִילָה שֶׁל בֶּגֶד״! מַאי ‘פְּתִילַת הַבֶּגֶד׳ – דַּעֲדַיִין בֶּגֶד הוּא.

ומעירים: והדר ביה [וחזר בו] ר' עקיבא לגביה [אצל] דעת ר' יהושע וסבר כמותו. וממאי [ממה] יודעים אנו זאת? אמר רבא: מדקתני [ממה ששנינו] במשנתנו בלשון "פתילת הבגד". מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] שנה "פתילת הבגד"? ליתני [שישנה] בלשון "פתילה של בגד ", או פתילה העשויה מבגד, ומשום מה אמר "פתילת הבגד" — משום ש עדיין בגד הוא. ובכל זאת, סבור ר' עקיבא שטהורה היא, כדעת ר' יהושע.

מתני׳ לֹא יִקּוֹב אָדָם שְפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה וִימַלְּאֶנָּה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּהּ עַל פִּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא מְנַטֶּפֶת, וַאֲפִילּוּ הִיא שֶׁל חֶרֶס, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. אֲבָל אִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה – מוּתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּלִי אֶחָד. לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְעָרָה שֶׁל שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּהּ בְּצַד הַנֵּר וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה בְּתוֹכָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶבֶת, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.

יסוד המחלוקת במשנה זו הוא בהגדרת הבערה וכיבוי בשבת, ואם יש לאסור גם כאשר נגרמת פעולת ההבערה או הכיבוי שלא במישרין. שאמרו חכמים: לא יקוב אדם חור בשפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא הביצה מנטפת שמן נוסף אל תוך הנר ומאריכה על ידי כך את זמן בעירתו. ואפילו לא היתה זו ביצה ממש אלא היא כלי של חרס. ור' יהודה מתיר. אבל אם חברה היוצר (עושה כלי החרס) לביצה זו מתחילה לנר — מותר למלאותה שמן מפני שהוא נחשב ככלי אחד, גדול יותר. וגזרו שלא ימלא אדם קערה של שמן ויתננה בצד הנר ויתן את ראש הפתילה שאיננו בוער בתוכה, בתוך הקערה בשביל שתהא שואבת שמן נוסף מן הקערה ובכך יתארך זמן הבעירה. ור' יהודה מתיר.

גמ׳ וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמַעִינַן שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה – בְּהָא קָאָמְרִי רַבָּנָן דְּכֵיוָן דְּלָא מְאִיסָא – אָתֵי לְאִסְתַּפּוֹקֵי מִינָּהּ, אֲבָל שֶׁל חֶרֶס דִּמְאִיסָא – אֵימָא מוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה, וְאִי אַשְׁמַעִינַן שֶׁל חֶרֶס – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲבָל בְּהַהִיא – אֵימָא מוֹדֵי לְהוּ לְרַבָּנַן, וְאִי אַשְׁמַעִינַן הָנַךְ תַּרְתֵּי – בְּהָנֵי קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּלָא מִיפְסַק, אֲבָל קְעָרָה דְּמִיפְסְקָא – אֵימָא מוֹדֵי לְהוּ לְרַבָּנַן, וְאִי אַשְׁמַעִינַן בְּהַהִיא – בְּהַהִיא קָאָמְרִי רַבָּנַן, אֲבָל בְּהָנֵי תַּרְתֵּי – אֵימָא מוֹדוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, צְרִיכָא.

על מה שהביאה המשנה שלושה מקרים אף שלכולם טעם זהה מעירים: וצריכא [וצריך] היה להביא את כל המקרים הנזכרים, שכן אי אפשר ללמוד דבר אחד מחבירו. דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] רק את האיסור בשפופרת של ביצה — הייתי יכול לומר כי דווקא בהא קאמרי רבנן [בזה אמרו חכמים] שאסור לעשות כך, שמ כיון דלא מאיסא [שהביצה אינה מאוסה] מלכלוך יש לחשוש שמא אתי לאסתפוקי מינה [יבוא להסתפק, לאכול, ממנה], והריהו כנוטל שמן מנר בוער בשבת, ובכך גורם לכיבוי מוקדם. אבל שפופרת של חרס דמאיסא [שהיא מאוסה] — שמא אימא מודו ליה [אמור כי מודים הם לו] לר' יהודה שאין לחשוש, ואף לדברי חכמים הדבר מותר. ולהיפך, אי אשמעינן [אילו היה משמיע לנו] איסור רק בשפופרת של חרס — הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [במקרה זה אומר] ר' יהודה שהיא מותרת, משום שהיא מאוסה, כאמור, אבל בההיא, בשפופרת ביצה שאינה מאוסה — אימא מודי להו לרבנן [הייתי אומר כי מודה הוא לחכמים] ואף לדבריו אסור. ואי אשמעינן הנך תרתי [ואילו השמיענו רק שתי אלה], שפופרת של ביצה, ושל חרס הייתי אומר כי דווקא בהני קאמר [באלה אמר] ר' יהודה שמותר משום דלא מיפסק [שאין מובדל] הנר מכלי הקיבול הנוסף, אבל קערה דמיפסקא [שהיא מופסקת] אימא מודי להו לרבנן [הייתי אומר כי מודה להם לחכמים] ואף לדבריו אסור. ולהיפך, ואי אשמעינן בההיא [ואילו היה משמיע לנו רק בההיא], בקערה הנוספת — הייתי אומר כי רק בההיא קאמרי רבנן [אמרו חכמים] שהדבר אסור, משום שהיא מופסקת, אבל בהני תרתי [בשני אלו] שפופרת של ביצה ושל חרס, אימא מודו [הייתי אומר כי מודים] חכמים בכך לר' יהודה ואף הם מתירים. על כן צריכא [צריך] לפרט ולומר הלכה זו בכל המקרים הנזכרים.

“וְאִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה מוּתָּר וכו׳״. תָּנָא: אִם חִבְּרָהּ בְּסִיד וּבְחַרְסִית – מוּתָּר, וְהָאֲנַן ‘יוֹצֵר׳ תְּנַן! מַאי יוֹצֵר – כְּעֵין יוֹצֵר.

שנינו במשנה שאם חברה היוצר לאותה שפופרת אל הנר מתחלה מותר למלאותה שמן ולהשתמש בה. ובברייתא תנא [שנינו] שאף אם חברה בעל הבית בערב שבת מבעוד יום באמצעות סיד או בחרסית (טיט יבש) מותר. ושואלים: והא אנן [והרי אנחנו] "אם חיברה היוצר" תנן [שנינו] ולא אחר כך! ומשיבים: מאי [מה משמעות] "יוצר "ששנינו — כל חיבור שהוא כעין החיבור של היוצר.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פַּעַם אַחַת שַׁבָּתֵינוּ בַּעֲלִיַּית בֵּית נִתְזָה בְּלוֹד וְהֵבִיאוּ לָנוּ שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה וּמִלֵּאנוּהָ שֶׁמֶן וּנְקַבְנוּהָ וְהִנַּחְנוּהָ עַל פִּי הַנֵּר וְהָיָה שָׁם רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים וְלֹא אָמְרוּ לָנוּ דָּבָר. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה?! שָׁאנֵי בֵּית נִתְזָה דִּזְרִיזִין הֵן.

על מחלוקת ר' יהודה וחכמים מסופר בתוספתא שאמר ר' יהודה לחכמים: פעם אחת שבתינו היתה אמורה להיות בעליית בית נתזה בלוד. והביאו לנו שפופרת ביצה ומלאנוה שמן ונקבנוה והנחנוה על פי הנר כדי להאריך את זמן בעירתו, והיה שם ר' טרפון וזקנים אחרים, ולא אמרו לנו דבר. הרי שאין בכך משום איסור! אמרו לו חכמים: משם ראיה?! שאני [שונים] החכמים שהיו יושבים בבית נתזה שזריזין הן ואין לחשוש להם שמא ישתמשו בשמן שבשפופרת הביצה ויקדימו בכך את כיבויו, אבל במקום אחר אסור.

אָבִין צִיפּוֹרָאָה גְרַר סַפְסָלָא בְּעִילִּיתָא דְּשֵׁישָׁא לְעֵילָא מֵרַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר, אָמַר לֵיהּ: אִי שְׁתוֹקִי לָךְ כְּדִשְׁתִיקוּ לֵיהּ חַבְרַיָּא לְרַבִּי יְהוּדָה נָפֵיק מִינֵּיהּ חוּרְבָּא: גְּזֵירָה עִלִּיתָא דְּשֵׁישָׁא אַטּוּ עִלִּיתָא דְּעָלְמָא.

ומסופר: אבין ציפוראה [מהעיר ציפורי] גרר ספסלא בעיליתא דשישא לעילא [ספסל בעליה שרצפתה שיש לפני] ר' יצחק בן אלעזר. אמר ליה [לו] ר' יצחק בן אלעזר: אי שתוקי [אם אשתוק] לך כדשתיקו ליה חבריא [כמו ששתקו לו בני החבורה], ר' טרפון והחכמים לר' יהודה, נפיק מיניה חורבא [יצא מזה נזק] שינהגו בכך היתר לעתיד. שאילו היו מעירים בשעתו לר' יהודה שאסור לנקוב את שפופרת הביצה לא היה חולק על חכמים, ולומד משם היתר כללי לכל מלאכת שבת שאינו מתכוין בעשייתה לתוצאות העלולות לצאת ממלאכה זו. וכן כאן, גזירה גזרו חכמים עליתא דשישא [בעליה של שיש] אטו עליתא דעלמא [משום עליה סתם] שרצפתה אדמה, והגורר בה ספסל עושה בה חריץ.

רֵישׁ כְּנִישְׁתָּא דְּבָצְרָה גְרַר סַפְסָלָא לְעֵילָא מֵרַבִּי יִרְמְיָה רַבָּה, אָמַר לֵיהּ: כְּמַאן – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אֵימַר דַּאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְדוֹלִים, דְּלָא אֶפְשָׁר, בִּקְטַנִּים מִי אֲמַר?! וּפְלִיגָא דְּעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: מַחֲלוֹקֶת – בִּקְטַנִּים, אֲבָל בִּגְדוֹלִים – דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.

ובענין גרירה, מסופר כי ריש כנישתא [ראש הכנסת] של בצרה גרר ספסלא לעילא [ספסל לפני] ר' ירמיה רבה [הגדול] בשבת. אמר ליה [לו] ר' ירמיה: כמאן [כדעת מי] אתה מתיר לעצמך לגרור ספסל בשבת? — כדעת ר' שמעון, אך, אימר [אמור] שאמר ר' שמעון דבריו דווקא בספסלים גדולים דלא [שאי] אפשר להעבירם ממקום למקום בדרך אחרת, אבל בספסלים קטנים מי [האם] אמר שמותר לגוררם?! ופליגא [וחלוקה] אימרה זו על שיטת עולא. שאמר עולא שהמחלוקת בענין גרירה היא בספסלים קטנים, אבל בספסלים גדולים לדברי הכל מותר לגוררם,

מְתִיב רַב יוֹסֵף, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה כִּסֵּא וְסַפְסָל וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת חָרִיץ. קָתָנֵי גְּדוֹלִים וְקָתָנֵי קְטַנִּים, קַשְׁיָא לְתַרְוַויְיהוּ!

שכן אין אפשרות להעבירם בדרך אחרת. מתיב [מקשה] על כך רב יוסף ממה ששנינו בברייתא, שר' שמעון אומר: גורר אדם מטה, כסא וספסל על גבי הרצפה בשבת אף שנעשה בכך חריץ, ובלבד שלא יתכוין מלכתחילה לעשות חריץ. ובברייתא זו קתני [שנה] חפצים גדולים כמטה, וקתני [ושנה] קטנים ככסא, ואם כן קשיא לתרוייהו [קשה לשניהם] לר' ירמיה הגדול שלדעתו אף ר' שמעון אוסר בקטנים, וכן לעולא שלדעתו אפילו חכמים מתירים בגדולים, שאם כדבריו לא הוצרך ר' שמעון להתיר!

עוּלָּא מְתָרֵץ לְטַעֲמֵיהּ, וְרַבִּי יִרְמְיָה רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעֲמֵיהּ. עוּלָּא מְתָרֵץ לְטַעֲמֵיהּ: מִטָּה דּוּמְיָא דְּכִסֵּא. וְרַבִּי יִרְמְיָה רַבָּה מְתָרֵץ לְטַעֲמֵיהּ: כִּסֵּא דּוּמְיָא דְּמִטָּה.

ומשיבים כי עולא מתרץ לטעמיה [מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו] ור' ירמיה רבה מתרץ לטעמיה [מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים: עולא מתרץ לטעמיה [מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו] — מטה דומיא [בדומה] לכסא, שלר' שמעון מדובר כאן במטה קטנה שאפשר לשאת אותה כשם שנושאים כסא. ור' ירמיה רבה מתרץ לטעמיה [הגדול מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו] — כסא דומיא [בדומה] ל

מְתִיב רַבָּה: מוֹכְרֵי כְּסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְהַצְּנוּעִין מַפְשִׁילִין בְּמַקֵּל לַאֲחוֹרֵיהֶן. וְהָא הָכָא, דְּאֶפְשָׁר לְמֶיעֲבַד כִּצְנוּעִין, דְּכִי קְטַנִּים דָּמֵי, וְכִי לֹא מִתְכַּוֵּין – שָׁרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן לְכַתְּחִלָּה! תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יִרְמְיָה רַבָּה! תְּיוּבְתָּא.

מטה . שהמדובר בכסא כבד שמוכרחים לגרור אותו. על דברי ר' ירמיה מתיב [מקשה] רבה על כך ממה ששנינו במשנה: מוכרי כסות המוכרים בגדי שעטנז מוכרין כדרכן לגויים, ומותר להם לשים את הבגדים שהם מוכרים על כתפיהם, ואינם צריכים לחשוש ללבישת שעטנז, ובלבד שלא יתכוין הלובש להנות מבגדים אלה בחמה כהגנה מפני החמה, או בעונת הגשמים כהגנה מפני הגשמים. ואילו הצנועין, כלומר, אנשים הנזהרים והמדקדקים, היו נוהגים שמפשילין במקל לאחוריהן ותולין את בגדי השעטנז על המקל. והא הכא [והרי כאן] הרי אפשר למיעבד [לעשות] כמו הצנועין, דכי [שכמו] הספסלים ה קטנים דמו [הם נחשבים] ובכל זאת כי [כאשר] הוא לא מתכוין לכך — שרי [התיר] ר' שמעון אפילו לכתחלה. הרי שר' שמעון סבור כי איסור שאינו מתכוון לעשותו, ואף שבידו להמנע ממנו — אין צריך לחשוש ולא לעשותו, ועל פי אותו עקרון ברור כי ר' שמעון יתיר אף בספסלים קטנים, שכיוון שאינו מתכוון לעשות בגרירתם חריץ, מותר. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ר' ירמיה רבה [הגדול] שאסר לגרור ספסלים קטנים. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא.

מתני׳ הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גּוֹיִם וּמִפְּנֵי לִיסְטִים, מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, מִפְּנֵי הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן – פָּטוּר. כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחָס עַל הַשֶּׁמֶן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה – חַיָּיב. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכוּלָּן, חוּץ מִן הַפְּתִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֶּחָם.

המכבה את הנר בשבת מפני שהוא מתירא מפני הגוים שהוא מתחבא מהם בביתו או מפני הליסטים, או שהיה מתיירא מפני רוח רעה, שהוא בדיכאון ונוח לו לשבת בחושך, או שכיבה את הנר מפני החולה כדי שיישן — הרי זה פטור. ואולם כשחס על הנר או כחס על השמן, או כחס על הפתילה וכיבה את הנר מפני אחד מאלו — חייב. ר' יוסי פוטר בכולן, בכל המקרים הללו, שלדעתו אין בכיבוי זה משום מלאכה, חוץ מן המקרה שהוא חס על הפתילה, שרק אז יש בכיבוי מלאכת יצירה, מפני שהוא עושה פחם בפתילה בשעת כיבויו.