אָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִנּוֹצָה שֶׁל עִזִּים שֶׁאֵין מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים – מִטַּמֵּא בְּאֹהֶל הַמֵּת, עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁמִּטַּמְּאָה בִּנְגָעִים – אֵינוֹ דִּין שֶׁמִּטַּמְּאָה בְּאֹהֶל הַמֵּת.

אתיא [בא, נלמד] הדבר בקל וחומר מנוצה (שיער) של עזים, שאף שאין הוא מטמא בנגעים, מכל מקום הוא מטמא באהל המת, הרי עור בהמה טמאה שמטמאה בנגעים אינו דין (קל וחומר) שמטמאה באהל המת.

וְאֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: לֹא הוּכְשְׁרוּ בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם אֶלָּא עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד, לְמַאי הִלְכְתָא? לִתְפִילִּין. תְּפִילִּין?! בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ: “לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ״ – מִן הַמּוּתָר בְּפִיךָ.

מאחר שהיתה המסקנה כי אף עור בעל חי טמא מיטמא באהל המת, הרי אין חובה להניח כי מכסה המשכן היה מעור בהמה טהורה דווקא. ואם כן, הא דתני [זה ששנה] רב יוסף שלא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד — למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] הוא מוסב? שהרי כאמור אינו שייך לדיני המשכן. ומשיבים: הלכה זו לענין תפילין נאמרה שאין לעשותם אלא מעור בהמה טהורה. ושואלים: לשם מה דברי רב יוסף, והלא תפילין בהדיא כתיב בהו [במפורש נאמר בהם] "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך " (שמות יג, ט), ומכאן למדו חכמים כי התפילין צריכות להיות עשויות מן המותר בפיך גם באכילה!

אֶלָּא לְעוֹרָן. וְהָאָמַר אַבַּיֵי: שי״ן שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי!

אלא אומרים כי הלכה זו של רב יוסף לענין עורן של בתי התפילין בלבד נאמרה, שהוא הצריך לדעתו להיות של בהמה טהורה, ואולם לא לענין הקלף עליו כתובות פרשיות התפילין. ושואלים: והאמר [והרי אמר] אביי: חובת עשיית השי"ן של תפילין המצויה ובולטת בתפילין של ראש הריהי הלכה למשה מסיני, ומאחר שכתוב דבר גם על בית התפילין הרי דינו לכאורה כדין הקלף ואיסור עשייתו מעור בהמה טמאה הוא מהתורה!

אֶלָּא לְכוֹרְכָן בִּשְׂעָרָן וּלְתוֹפְרָן בְּגִידָן. הָא נַמִי הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הוּא, דְּתַנְיָא: תְּפִילִּין מְרוּבָּעוֹת הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, נִכְרָכוֹת בִּשְׂעָרָן וְנִתְפָּרוֹת בְּגִידָן.

אלא מסבירים כי הלכה זו של רב יוסף מלמדת שיש לכורכן את פרשיות התפילין בשערן (בשיער של בהמה טהורה), וכן לתופרן את התפילין בגידן (בחוטים העשויים מגידי בהמה טהורה). ושואלים: הא נמי [הלכות אלו גם כן] מקורן בהלכה למשה מסיני הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תפילין שיהיו מרובעות — הלכה היא למשה מסיני, וכן שהן נכרכות בשערן ונתפרות בגידן!

אֶלָּא לִרְצוּעוֹת. וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק: רְצוּעוֹת שְׁחוֹרוֹת הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. נְהִי דִּגְמִירִי שְׁחוֹרוֹת – טְהוֹרוֹת מִי גְּמִירִי?

אלא אומרים שדברי רב יוסף באו ללמד לדין רצועות התפילין. ושואלים: והאמר [והרי אמר] ר' יצחק: שרצועות התפילין חייבות שתהיינה שחורות הרי זו הלכה למשה מסיני? ומשיבים: נהי דגמירי [אם אמנם שלמדנו] בהלכה מקובלת זו שהרצועות צריכות להיות שחורות, ואולם שתהיינה מבהמות טהורות מי גמירי [האם למדנו]? אלא ודאי לכך נתכווין רב יוסף במה שאמר שכל מלאכת שמים דינה שתהא מעור בהמה טהורה.

מַאי הָוֵי עֲלָהּ דְּתַחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה? אָמַר רַבִּי אֶלְעָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר : תַּחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הָיָה, וְלֹא הִכְרִיעוּ בָּהּ חֲכָמִים אִם מִין חַיָּה הוּא אִם מִין בְּהֵמָה הוּא, וְקֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, וּלְפִי שָׁעָה נִזְדַּמֵּן לוֹ לְמֹשֶׁה, וְעָשָׂה מִמֶּנּוּ מִשְׁכָּן וְנִגְנַז.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה], על השאלה בדבר התחש שהיה בימי משה? אמר ר' אלעא אמר ר' שמעון בן לקיש, אומר היה ר' מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו (החליטו) בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ותחש זה לפי שעה (רק אז) נזדמן לו למשה בשעת עשיית המשכן, ועשה ממנו כיסוי למשכן ומאז נגנז התחש, ואין מוצאים עוד מין חיה זה. ומעירים:

מִדְּקָאָמַר קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ – שְׁמַע מִינָּהּ טָהוֹר הָיָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִין מַפְרִיס״. ‘מַקְרִין׳ תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ‘מִקֶּרֶן׳ כְּתִיב. וְלִיפְשׁוֹט מִינֵּיהּ דְּמִין בְּהֵמָה הוּא! כֵּיוָן דְּאִיכָּא קֶרֶשׁ דְּמִין חַיָּה הוּא, וְלֵית לֵיהּ אֶלָּא חֲדָא קֶרֶן – אִיכָּא לְמֵימַר מִין חַיָּה הוּא.

מדקאמר [ממה שנאמר] שקרן אחת היתה לו במצחו שמע מינה [למד ממנה] שהתחש טהור היה, שבדומה לזה אמר רב יהודה: השור שהקריב אדם הראשון כקרבן תודה על חייו קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס" (תהלים סט, לב). ו"מקרין" פירושו — בעל קרן. ושואלים: והלא "מקרין" תרתי [שתים] משמע, שהוא בעל קרניים, והרי שתים! ומשיבים: אמר רב נחמן בר יצחק "מקרן" חסר י' כתיב [נאמר], להדגיש שהיתה לו רק קרן אחת. ושואלים: אם כן וליפשוט מיניה [ושיפתור ממנה] מאותה ברייתא שכשם שלמדנו משור של אדם הראשון שבעל חיים שיש לו קרן אחת במצחו טהור הוא, מדוע לא נלמד שגם מין בהמה הוא? ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] "קרש "שמין חיה הוא ולית ליה [ואין לו] אלא חדא קרן [קרן אחת] איכא למימר [יש אפשרות לומר] שמין חיה הוא גם התחש. ושאלה זו לא נפתרה איפוא.

מתני׳ פְּתִילַת הַבֶּגֶד שֶׁקִּיפְּלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: טְמֵאָה הִיא וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: טְהוֹרָה הִיא וּמַדְלִיקִין בָּהּ.

פתילת הבגד, שהיא מטלית בד שעשה ממנה פתילה לנר, וקיפלה בגודל ובצורה המתאימים לפתילה, ואולם עדיין לא הבהבה (חרך אותה קצת באש, כדי לסייע בהדלקתה), ר' אליעזר אומר: פתילה זו טמאה היא, שלענין דיני טומאה עדיין מקבלת היא טומאה כשאר בגדים, ואין מדליקין בה בשבת. ר' עקיבא אומר: טהורה היא ואף מדליקין בה בשבת.

גמ׳ בִּשְׁלָמָא לְעִנְיַן טוּמְאָה – בְּהָא פְּלִיגִי, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: קִיפּוּל אֵינוֹ מוֹעִיל, וּבְמִילְּתֵיהּ קַמַיָּיתָא קָיְימָא. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: קִיפּוּל מוֹעִיל וּבַטּוּלֵּי בָּטֵיל.

שואלים: בשלמא [נניח] לענין טומאה בהא פליגי [בזה הם חלוקים], וברורים טעמי המחלוקת, שר' אליעזר סבר [סבור] שקיפול בלבד אינו מועיל להוציא את הבגד ממהותו הקודמת, ובמילתיה קמייתא קיימא [ובדברו, בתכונתו הראשונה נשאר], ולכך הוא עדיין מקבל טומאה כבגד. ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] שקיפול מועיל, ובטולי בטיל [ובטל] מכדי להיות בגד ולכן אינו מקבל עוד טומאה כבגד.

אֶלָּא לְעִנְיַן הַדְלָקָה בְּמַאי פְּלִיגִי? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָכָא בְּשָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ מְצוּמְצָמוֹת עָסְקִינַן, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת עָסְקִינַן, דְּכּוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: מַסִּיקִין בְּכֵלִים וְאֵין מַסִּיקִין בְּשִׁבְרֵי כֵלִים, וּדְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: הַמַּדְלִיק צָרִיךְ שֶׁיַּדְלִיק בְּרוֹב הַיּוֹצֵא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: קִיפּוּל אֵינוֹ מוֹעִיל, וְכֵיוָן דְּאַדְלִיק בֵּיהּ פּוּרְתָּא – הָוְיָא לֵיהּ שֶׁבֶר כְּלִי, וְכִי קָא מַדְלִיק – בְּשֶׁבֶר כְּלִי קָמַדְלִיק. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: קִיפּוּל מוֹעִיל, וְאֵין תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו, וְכִי קָמַדְלִיק – בְּעֵץ בְּעָלְמָא קָמַדְלִיק.

אלא לענין הדלקה בשבת במאי פליגי [במה הם חלוקים]? אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא, וכן אמר רב אדא בר אהבה: הכא [כאן] במטלית שיש בה שלש על שלש אצבעות מצומצמות (בדיוק) עסקינן [עוסקים אנו], וביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן [עוסקים אנו]. ועלינו עוד להניח כי דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את שיטת ר' יהודה שאמר כי ביום טוב מסיקין בכלים שלמים שהם מותרים לטלטול ואין בהם דין מוקצה, ואולם אין מסיקין בשברי כלים, כלומר, בכלים שנשברו ביום טוב, שמאחר והיו קודם שלמים ונשברו ביום טוב עצמו, הרי הם אסורים באיסור "נולד", ואסורים בטלטול. וכן יש לומר דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את שיטת עולא, שאמר עולא: המדליק את הנר צריך שידליק ברוב חלק הפתילה היוצא מן הנר. ועל סמך הנחות אלה נבין את המחלוקת במשנה כך: ר' אליעזר סבר [סבור] כי קיפול בלבד אינו מועיל לבטל את הפתילה מלהיות כלי, וכיון דאדליק ביה פורתא [כשהוא מדליק בה מעט] הויא ליה [הרי היא] נעשית בכך שבר כלי, כי משנדלקה הפתילה חלקה נשרף ונעשית פחות משלוש על שלוש אצבעות, ובפחות משלוש על שלוש אין הבגד חשוב עוד למאומה, וכי קא מדליק בשבר כלי קמדליק, [ונמצא שהוא מדליק בשבר כלי] וכאמור אסור להדליק בשברי כלים. ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] כי קיפול מועיל, ומיד עם קיפול הבגד שוב אין תורת כלי עליו, אינו נחשב ככלי, וכי קמדליק [וכאשר הוא מדליק] — בעץ בעלמא קמדליק [בלבד הוא מדליק].

אָמַר רַב יוֹסֵף, הַיְינוּ דְּתָנֵינָא: “שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ מְצוּמְצָמוֹת״ וְלָא יָדַעֲנָא לְמַאי הִלְכְתָא.

אמר רב יוסף, היינו דתנינא [זהו ששניתי]: "שלש על שלש מצומצמות" ולא ידענא למאי הלכתא [ידעתי לאיזו הלכה]. שקיבל רב יוסף מרבותיו שמדובר בשלוש על שלוש בדיוק, ולא ידע לאיזה ענין חשוב שיהיה שלוש על שלוש מצומצמות, ולא יותר.

וּמִדְּקָא מְתָרֵץ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה – שְׁמַע מִינָּהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ; וּמִי אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה הָכִי? וְהָאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה:

ובדרך אגב אומרים: ומדקא [וממה] שמתרץ רב אדא בר אהבה משנה זו אליבא [לשיטת], ר' יהודה, שמע מינה [למד ממנה] כי כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], ואולם, ומי [והאם] אמר רב אדא בר אהבה הכי [כך]? והאמר רב אדא בר אהבה עצמו: