לְאַתּוֹיֵי צִיצִית. צִיצִית, בְּהֶדְיָא כְּתִיב: “לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים״ וּכְתִיב: “גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָךְ״! סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא כִּדְרָבָא, דְּרָבָא רָמֵי: כְּתִיב ‘הַכָּנָף׳ – מִין כָּנָף, וּכְתִיב “צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּיו״ הָא כֵּיצַד? צֶמֶר וּפִשְׁתִּים פּוֹטְרִין בֵּין בְּמִינָּן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָּן; שְׁאָר מִינִין, בְּמִינָּן – פּוֹטְרִין, שֶׁלֹּא בְּמִינָּן – אֵין פּוֹטְרִין. סָלְקָא דַּעֲתָךְ כִּדְרָבָא – קָא מַשְׁמַע לָן.

לאתויי [להביא] דין ציצית, שאין חובת ציצית אלא בחומרים אלה. ושואלים: לשם מה יש צורך בלימוד זה, והרי ציצית בהדיא [במפורש] כך כתיב [נאמר] בה "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" (דברים כב, יא), וכתיב [ונאמר] בפסוק הסמוך "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה "ומסמיכות זו למדנו שמצות גדילי הציצית היא רק בדברים שיש בהם דין שעטנז. על כך משיב רב נחמן בר יצחק שאין הדבר ברור כל כך, כי סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כדברי רבא, שרבא רמי [השליך הראה סתירה בין דברים]: שכן מצד אחד כתיב [נאמר] "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לט), ונראה מכאן שהציצית צריכה להיות ממין הכנף, שמאותו אריג שממנו נעשה הבגד יש לעשות את חוטי הציצית. ואילו בספר דברים כתיב [נאמר] בהיקש לדיני שעטנז "צמר ופשתים יחדו", הרי שהציצית נעשית רק מחמרים אלה, ואם כן הא [הרי] כיצד אתה מיישב בין הכתובים? אלא אומר רבא: פתילים העשויים מצמר ופשתים פוטרין את הבגד ומקיימים בו חובת ציצית בין במינן (בבגד העשוי מצמר או פשתים), בין שלא במינן. ואילו שאר מינין במינן פוטרין הם ואילו שלא במינן אין הם פוטרין. ואם כן, סלקא דעתך [היה עולה על דעתך] לפרש כשיטת רבא , על כן קא משמע לן [השמיע לנו] תנא זה שרק בצמר ופשתים יש חיוב ציצית ולא בחמרים אחרים.

אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַאי שְׁנָא לְעִנְיַן טוּמְאָה דִּמְרַבֵּי שְׁאָר בְּגָדִים – דִּכְתִיב ‘אוֹ בֶגֶד׳ הָכָא נַמִי לֵימָא: לְרַבּוֹת שְׁאָר בְּגָדִים מֵ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ – הַהוּא לְאַתּוֹיֵי כְּסוּת סוּמָא הוּא דַּאֲתָא, דְּתַנְיָא: “וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ – פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. אַתָּה אוֹמֵר פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרָט לִכְסוּת סוּמָא? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: “אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ – הֲרֵי כְּסוּת סוּמָא אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים “וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ – פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה.

אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא את רב אשי: לדעת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, מאי שנא [מה שונה], משום מה לענין טומאה דמרבי [שהוא מרבה] גם שאר בגדים מחוץ לצמר ופשתים — דכתיב [שכן נאמר] "או בגד" שהוא לשון ריבוי ותוספת, הכא נמי לימא [כאן, בענין ציצית, גם כן יאמר] לרבות שאר בגדים מהכתוב "כסותך אשר תכסה בה "הכולל כל מיני בגדים. ענה לו רב אשי: הריבוי ההוא נצרך למטרה אחרת — לאתויי [להביא, לרבות] כסות סומא (עיוור) הוא דאתא [שבא] מקרא זה שאף היא חייבת בציצית. דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בציצית: "והיה לכם לציצית וראיתם אתו וזכרתם את כל מצוות ה' " (במדבר טו, לט), ומן האמור "וראיתם" למדנו שבא הכתוב למעט ולומר: פרט לכסות לילה שאינה נראית, ולכך אינה חייבת בציצית. וממשיך התנא: אתה אומר שבא הכתוב ללמד פרט לכסות לילה, או אינו אלא פרט לכסות סומא שאף הוא אינו יכול לקיים "וראיתם אותו"? על כן בא הנימוק: כשהוא אומר בספר דברים "כסותך אשר תכסה בה " הרי אף כסות סומא אמור, שהרי אף הוא מתכסה בכסות, הא [הרי] אם כן מה אני מקיים את המיעוט "וראיתם אתו "— הרי זה בא למעט ולומר פרט לכסות לילה.

וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת סוּמָא וּלְהוֹצִיא כְּסוּת לַיְלָה? מְרַבֶּה אֲנִי כְּסוּת סוּמָא – שֶׁיֶּשְׁנָהּ בִּרְאִיָּיה אֵצֶל אֲחֵרִים, וּמוֹצִיא אֲנִי כְּסוּת לַיְלָה – שֶׁאֵינָה בִּרְאִיָּיה אֵצֶל אֲחֵרִים.

ושואלים: מאחר שיש פסוק אחד הבא לרבות, ופסוק אחר הבא למעט, אם כן מה ראית לרבות סומא בחיוב ציצית ולהוציא כסות לילה? ומשיבים: מרבה אני את כסות הסומא שישנה בראייה לפחות אצל אחרים, ומוציא אני כסות לילה שאינה בראייה אף אצל אחרים.

וְאֵימָא לְרַבּוֹת שְׁאָר בְּגָדִים! מִסְתַּבְּרָא: קָאֵי בְּצֶמֶר וּפִשְׁתִּים – מְרַבֶּה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, קָאֵי בְּצֶמֶר וּפִשְׁתִּים - מְרַבֶּה שְׁאָר בְּגָדִים?!

ושואלים: ואימא [ואמור] שריבוי זה לא לענין סומא אלא לרבות שאר בגדים שאינם צמר ופשתים, ולחייבם בציצית הוא בא, כדברי רבא? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר כי כאשר הוא קאי [עומד] ודן בבגד צמר ופשתים הרי הוא ודאי מרבה בגד אחר שאף הוא צמר ופשתים, ולכן יש ללמוד מכאן ריבוי לענין כסות סומא, העשויה מצמר ופשתים. ואולם כאשר הוא קאי [עומד] ודן בענין צמר ופשתים שיהיה מרבה שאר בגדים בו?! אלא ודאי אין הלימוד לענין זה.

אָמַר אַבַּיֵי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְסוּמָכוֹס אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר – הָא דַּאֲמַרַן, סוּמָכוֹס, דְּתַנְיָא, סוּמָכוֹס אוֹמֵר: סִיכְּכָהּ בְּטָווּי – פְּסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁמִּטַּמְּאָה בִּנְגָעִים.

וחוזרים שוב לשיטת ר' שמעון בן אלעזר שפסל אפילו מטליות קטנות מלשמש כסכך מטעם שהן מקבלות טומאה. אמר אביי: ר' שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד. ומפרטים: ר' שמעון בן אלעזר הא דאמרן [זה שאמרנו]. וסומכוס — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סומכוס אומר הסוכה שסיככה בסכך העשוי מחוט טווי — פסולה מפני שהחוט הטווי מטמאה בנגעים.

כְּמַאן – כִּי הַאי תַּנָּא, דִּתְנַן: שְׁתִי וָעֵרֶב מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים מִיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַשְּׁתִי מִשֶּׁיִּשָּׁלֶה, וְהָעֵרֶב מִיָּד, וְהָאוֹנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן מִשֶּׁיִּתְלַבְּנוּ.

כמאן [כשיטת מי] היא דעת סומכוס זו — כי האי [כמו שיטת זה] התנא, דתנן [ששנוייה משנה]: שתי וערב מטמא בנגעים מיד לאחר טוייתם, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: השתי מיטמא רק משישלה מן היורה שבה מבשלים אותו, ורק הערב מיטמא מיד. ואילו האונין של פשתן (פשתן בלתי מעובד) מקבלים טומאה משיתלבנו בתנור, ויהיו לפחות מוגמרים למחצה. וסומכוס תלמידו של ר' מאיר מחזיק בשיטתו.

מתני׳ כָּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ – אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ, אֶלָּא פִּשְׁתָּן. וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֹהָלִים אֶלָּא פִּשְׁתָּן.

כל דבר היוצא מן גוף העץ עצמו אין מדליקין בו בשבת (תוספות), לפי שאין בעירתו יפה, אלא פשתן. והוסיפו אגב כך: וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים, שאם היה מת מצוי בתוך בית או אהל העשויים מכל דבר הבא מן העץ, אף על פי שכל אשר בבית נטמא, האהל עצמו לא נטמא, אלא רק אם היה עשוי מפשתן, שרק הוא מקבל בעצמו טומאה עם היותו אהל המת.

גמ׳ מְנָלַן דְּפִשְׁתָּן אִיקְרִי עֵץ? אָמַר מָר זוּטְרָא, דְּאָמַר קְרָא: “וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ״.

במשנה הוזכר הפשתן כאחד החומרים היוצאים מן העץ. ושואלים: מנלן מנין לנו שפשתן איקרי [נקרא] "עץ"? שהרי לפי צורתו החיצונית אינו דומה כלל לעץ! אמר מר זוטרא: דבר זה ממה שאמר קרא [הכתוב]: "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ" (יהושע ב, ו).

“וְהַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֹהָלִים אֶלָּא פִּשְׁתָּן״. מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּמַר ‘אֹהֶל׳ ‘אֹהֶל׳

שנינו במשנה כי כל היוצא מן העץ אינו מטמא בטומאת אהלים, אלא הפשתן לבדו. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? אמר ר' אלעזר: גמר [למד] גזירה שווה מזהות המילים "אהל" "אהל" שבענין טומאה