וְלֵית הִילְכְתָא כְּכָל הָנֵי שְׁמַעֲתָתָא, אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת הַמִּתְפַּלֵּל נְעִילָה צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, יוֹם הוּא שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְּאַרְבַּע תְּפִלּוֹת.

ולית הילכתא ככל הני שמעתתא [ואין הלכה ככל השמועות, ההלכות הללו], אלא כי הא [כמו הלכה זו] שאמר ר' יהושע בן לוי, שאמר: יום הכפורים שחל להיות בשבת, המתפלל את התפילה הנוספת של היום, נעילה, צריך להזכיר של שבת אף בתפילה זו, ואף שאין מתפללים נעילה בכל שבת. וטעמו של דבר: שיום הכפורים היום עצמו הוא שנתחייב בארבע תפלות (שחרית, מוסף, מנחה, נעילה), וכיון שחל בשבת — יש להזכיר את השבת בכל אחת מן התפילות. ואם כן, רואים אנו שביום שבו יחוד, קשור הדבר לכל ענין שבקדושה המתארע בו, בין שהוא בא בשל היום ובין שהוא בא מטעם אחר.

קַשְׁיָא הִילְכְתָא אַהִילְכְתָא! אָמְרַתְּ: הִילְכְתָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְקַיְּימָא לָן: הִילְכְתָא כְּרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שְׁלִיחַ צִיבּוּר הַיּוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה עַרְבִית אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁאִילְמָלֵא שַׁבָּת אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד עַרְבִית בְּיוֹם טוֹב.

ומקשים: קשיא הילכתא אהילכתא [קשה הלכה אחת על הלכה אחרת]. שכן מצד אחד אמרת כי הילכתא [הלכה] היא כר' יהושע בן לוי, וקיימא לן הילכתא [ומצד אחר מוחזק לנו, בידינו כי הלכה] כרבא, והיא סתירה להלכה הראשונה, שכן אמר רבא: ביום טוב שחל להיות בשבת, שליח הציבור היורד לפני התיבה להתפלל תפילת ערבית מקוצרת בקול רם (ברכה מעין שבע — "קונה שמים וארץ") אינו צריך להזכיר בה את של יום טוב, שאילמלא היתה זו גם שבת אין שליח צבור יורד להתפלל תפילה זו בערבית ביום טוב. ואם כן, חוזרים אנו להנחה שדבר שאינו נובע מעצם דיניו של אותו יום נחשב כזר לו, ואינו נזכר בו.

הָכִי הָשְׁתָּא! הָתָם – בְּדִין הוּא דַּאֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת נַמִי לָא צְרִיךְ, וְרַבָּנַן הוּא דְּתַקּוּנֵי מִשּׁוּם סַכָּנָה, אֲבָל הָכָא – יוֹם הוּא שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְּאַרְבַּע תְּפִלּוֹת.

את הקושיה הזו דוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם, בשבת] בדין הוא שאפילו בשבת נמי [גם כן] לא צריך שיחזור שליח הציבור כדרך שאין חוזרים על תפילת ערבית אחרת, ורבנן [ואולם חכמים] הוא דתקוני [שתיקנו] לעשות זאת משום חשש סכנה, כדי לעכב קצת את היוצאים מבית הכנסת, שהמאחרים לבוא ייצאו יחד עם כולם. כי בתי הכנסת מצויים היו מחוץ לעיר, והיתה סכנה ללכת יחידי בלילה. וחזרה זו על התפילה אינה מחיובו של היום, אלא תקנה לתועלת אחרת. אבל הכא [כאן] ביום הכיפורים — יום הוא שנתחייב בארבע תפלות, ולכן בכל יום שיש בו תפילה נוספת יש להזכיר בה את כל המאורעות החלים בו כמו בשאר התפילות.

“וְלֹא בְּאַלְיָה כו׳״. חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב בְּרוּנָא אָמַר רַב, וְלָא מְסַיְּימִי.

ועוד נינו במשנה שלא מדליקים באליה ולא בחלב. ונחום המדי אומר שמדליקים בחלב מבושל. וחכמים אומרים שבין שהוא מבושל ובין שאינו מבושל אין מדליקים בו. ושואלים: והלא שיטת החכמים היינו[זוהי] בדיוק שיטת התנא קמא[הראשון], כלומר, סתם משנה, שהרי הם חוזרים על אותו רעיון! ומשיבים: איכא בינייהו[יש ביניהם] הבדל למעשה ביחס למה שרב ברונא אמר בשם רב, שחלב מבושל שהוסיפו בו שמן מותר להדליק בו, ואחד מקבל דעה זו להלכה ומתיר והשני אוסר. ואולם לא מסיימי[אין הם מוגדרים], שאף שמתוך סגנון הדברים במשנה נראה שיש הבדל ביניהם בנקודה זו, ואולם לא נשנתה במפורש שיטת כל אחד מהם.

מתני׳ אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה בְּיוֹם טוֹב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים; בְּשֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶׁמֶן דָּגִים, בְּשֶׁמֶן פַּקּוּעוֹת, בְּעִטְרָן וּבְנֵפְטְ. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבַד.

כהמשך לדברי המשנה הקודמת מוסיפה משנה זו כי אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, וכאשר יבואר טעם הדבר בגמרא. בהדלקת נרות השבת היו חכמים שאסרו שמנים ידועים. ר' ישמעאל אומר שאין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת, שריחו של העטרן רע, והוא מפריע ליושבים בבית. ואילו חכמים מתירין להשתמש להדלקת הנר בכל השמנים, אם רק בוערים הם כיאות, בשמן שומשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ואף בנפט. ר' טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד, שהוא המובחר בשמנים ונאה לכבוד השבת.

גמ׳ מַאי טַעְמָא? לְפִי שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קָדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: “וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ‘עַד בֹּקֶר׳ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ‘עַד בֹּקֶר׳ – בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן לוֹ בֹּקֶר שֵׁנִי לִשְׂרֵיפָתוֹ.

על דברי המשנה, שאין מדליקים בשמן שריפה ביום טוב, שואלים בגמרא: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? ומשיבים: לפי שבכלל אין שורפין קדשים ביום טוב. ועל עצם העקרון שאין שורפים קדשים ביום טוב שואלים: מנהני מילי [מניין הדברים הללו]? אמר חזקיה, וכן תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של חזקיה, מה שאמר קרא [הכתוב]: "ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרופו" (שמות יב, י) דרוש הסבר, שכן אין תלמוד לומר, כלומר, אין אנו למדים דבר מהמילים "עד בקר" בפעם השניה, ודי היה לומר "והנותר ממנו באש תשרופו"! אלא מה תלמוד לומר "עד בקר" — בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו, שאת הנותר מקרבן הפסח אין שורפים מיד בבוקר הבא, ביום טוב, אלא למחרת, ביום הראשון של חול המועד. ומכאן שאסור לשרוף קדשים ביום טוב.

אַבַּיֵי אָמַר, אָמַר קְרָא: “עוֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ״ – וְלֹא עוֹלַת חוֹל בַּשַּׁבָּת, וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּיוֹם טוֹב.

אביי אמר: דבר זה נלמד ממקרא אחר, שאמר קרא [הכתוב]: "עלת שבת בשבתו" (במדבר כח, י), ומכאן נלמד שרק עולת השבת מותר להקריב ביום השבת, ואולם לא עולת חול בשבת, ולא עולת חול ביום טוב. הרי שאף דבר מצוה אסור לעשותו ביום טוב, אם לא נכלל במפורש בין הדברים שהותרו במלאכה ביום טוב.

רָבָא אָמַר, אָמַר קְרָא: “הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם״, ‘הוּא׳ – וְלֹא מַכְשִׁירִין, ‘לְבַדּוֹ׳ – וְלֹא מִילָה שֶׁלֹא בִּזְמַנָּהּ, דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר.

רבא אמר: דבר זה נלמד מכתוב אחר, שאמר קרא [הכתוב] בדיני יום טוב: "כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם " (שמות יב, טז), ומן ההדגשה "הוא לבדו" למדים אנו: "הוא" — אוכל נפש לבדו הוא המותר בעשייה ביום טוב, ואולם לא הדברים המכשירין הדרושים לצורך האכילה. שאף שמלאכת בישול מותרת, מכל מקום אסורה הכנת דברים המכשירים לבישול. וכן ממה שנאמר "לבדו" נלמד: ולא מילה שלא בזמנה. שאם לא נימול הילד בזמנו ביום השמיני ללידתו מסיבה כל שהיא ורוצים למולו ביום אחר, אין למולו ביום טוב. דאתיא [שאף שבאה] אפשרות להתירה בדרך לימוד מקל וחומר, הרי בא הכתוב ואוסר במפורש מלאכה זו ביום טוב. וכן שריפת קדשים, אם כי יש ציווי בכתוב לעשותה, כיון שאין חובה לעשותה ביום זה דווקא, לא הותר לעשותה ביום טוב.

רַב אַשִׁי אָמַר: (‘שַׁבָּת׳) ‘שַׁבָּתוֹן׳ –

רב אשי אמר נימוק אחר: נאמר בכתוב לגבי הימים הטובים לשון "שבת" ולשון "שבתון" (ויקרא כ״ג:ג׳), והרי