מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדוֹ דִּנְרֵי זָהָב, וַאֲפִילּוּ לְחַלֵּל עָלָיו מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחֵר. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כִּי פְּלִיגִי רַב וּשְׁמוּאֵל מִנֵּר לְנֵּר, אֲבָל בְּקִינְסָא אָסַר שְׁמוּאֵל – הָא לָא תֶּהֱוֵי תְּיוּבְתָּא. אֶלָּא אִי אָמַרְתְּ בְּקִינְסָא נַמִי שָׁרֵי, הָא תֶּהֱוֵי תְּיוּבְתָּא! אָמַר רַבָּה: גְּזֵירָה שֶׁמָּא לֹא יְכַוֵּין מִשְׁקְלוֹתָיו, וְקָא מַפֵּיק לְהוּ לְחוּלִּין.

מעשר שני אין שוקלין כנגדו דנרי זהב כדי לקבוע את משקלם המדוייק, ואפילו אם נעשית שקילה זו על מנת לחלל עליו מעשר שני אחר, כדי לא ליהנות מכסף המעשר. אי אמרת בשלמא כי פליגי [נניח אם אתה אומר כי כאשר חלוקים] רב ושמואל הרי זה במדליק מנר לנר ממש, אבל בקינסא [בקיסם] אסר שמואל, הא לא תהוי תיובתא [זו לא תהיה קושיה חמורה עליו]. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי בקינסא נמי שרי [בקיסם גם כן מותר] להדליק מנר של מצוה, הא תהוי תיובתא [זו תהיה קושיה חמורה], שהרי לא הותרו שימוש והנאה מדבר שבקדושה אפילו לצורך קדושה דומה! אמר רבה: אין זו קושיה, כי במעשר אסרו גזירה שמא לא יכוין משקלותיו בדיוק, ויתברר שדינרי זהב ששקל כנגד הסלע לא היו שווים לו במשקלם, וימלך בדעתו וקא מפיק להו [ויוציאם] לחולין, כלומר, ישאירם חולין כמו שהיו, ונמצא שהשתמש בכסף מעשר לצורך חולין. אך כשמדליק אפילו קיסם לצורך נר חנוכה ודאי שהמטרה היא לצורך מצוה, ואין כאן איסור.

מְתִיב רַב שֵׁשֶׁת: “מִחוּץ לְפָרוֹכֶת הָעֵדוּת יַעֲרוֹךְ״ וְכִי לְאוֹרָה הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לֹא הָלְכוּ אֶלָּא לְאוֹרוֹ; אֶלָּא עֵדוּת הִיא לְבָאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. מַאי עֵדוּת? אָמַר רַב: זוֹ נֵר מַעֲרָבִי, שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים. וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דִּקְבִיעִי נֵרוֹת לָא סַגְיָא דְּלָא מִשְׁקִיל וְאַדְלוֹקֵי, קַשְׁיָא בֵּין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה, וּבֵין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם אַכְחוֹשֵי מִצְוָה!

מתיב[מקשה]רב ששת ממה ששנינו בברייתא: נאמר על המנורה "מחוץ לפרוכת העדת באהל מועד יערך אותו אהרן מערב עד בוקר לפני ה' תמיד חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כד, ג). ויש להבין: וכי ה' לאורה הוא צריך, שיאירו לפניו בלילה? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו של ה' בעמוד האש! אלא הדלקת המנורה עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. ושואלים: מאי[מה]עדות זו? אמר רב: זו נר מערבי שבמנורה שנותן בה שמן כמדת השמן שהיה נותן בחברותיה, שאר הנרות, ובכל זאת ממנה היה מדליק ובה היה מסיים, שהנר המערבי היה ממשיך לבעור במשך כל היממה, בעוד ששאר הנרות דלקו רק בלילה, ובכל ערב היו שבים ומדליקים את שאר הנרות מהנר המערבי. והא הכא[והרי כאן], במקדש, הלא כיון דקביעי[שקבועים] הנרות במנורה ואין אפשרות להדליק מנר לנר ממש, לא סגיא דלא משקיל ואדלוקי[אי אפשר בלא לקחת ולהדליק] קיסם, ועל ידו להדליק מן הנר המערבי את שאר הנרות, ואם כן, קשיא[קשה]בין למאן דאמר[לדעת מי שאומר] כי אין מדליקים מנר לנר משום בזוי מצוה, ובין למאן דאמר[לדעת מי שאומר] כי אין מדליקים משום אכחושי[הכחשת] המצוה!

תִּרְגְּמָא רַב פַּפָּא בִּפְתִילוֹת אֲרוּכּוֹת. סוֹף סוֹף, לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם אַכְחוֹשֵׁי מִצְוָה קַשְׁיָא! קַשְׁיָא.

תרגמה [הסביר אותה] רב פפא שאין הכרח לפרש כך, אלא המדובר בפתילות ארוכות שאפשר היה למשוך אותן מנר אחד לחבירו ולהדליקם בדרך זו. ואולם סוף סוף, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי אין מדליקים מנר לנר משום אכחושי [הכחשת] המצוה קשיא [קשה] מכאן. ומשיבים: אכן, אין תשובה בדבר והשאלה נשארת קשיא [קשה].

מַאי הָוֵי עֲלָהּ? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: חָזֵינָא אִי הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה – מַדְלִיקִין מִנֵּר לַנֵּר, וְאִי הַנָּחָה עוֹשָׂה מִצְוָה – אֵין מַדְלִיקִין מִנֵּר לַנֵּר.

ולסיכום שואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה, על הלכה זו], כיצד נוהגים בענין הדלקה מנר לנר? אמר רב הונא בריה [בנו] של ר' יהושע: חזינא [רואים אנו], אי [אם] אם ההלכה כדעת האומר שההדלקה של נר החנוכה היא העושה את ה מצוה והשאר איננו אלא טפל — הרי מדליקין מנר לנר, שכן עצם ההדלקה היא עיקרה של מצות נר חנוכה. ואי [ואם] ההלכה כדעת האומר שההנחה של הנר הדלוק במקום ראוי היא העושה את המצוה — הרי אין מדליקין מנר לנר, שלפי שיטה זו ההדלקה היא רק פעולת עזר לעצם המצוה, שהיא הנחת הנרות במקום שייראו לרבים, ומאחר והיא לשם הכנה בלבד אין לזלזל בכבוד המצוה.

דְּאִיבַּעֲיָא לְהוּ: הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה אוֹ הַנָּחָה עוֹשָׂה מִצְוָה?

אגב שהוזכר הדיון אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה, מביאים אותו במלואו. דאיבעיא להו [שנשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: האם בנר חנוכה ההדלקה היא העושה את המצוה, והנחת הנרות הבוערים היא המשך בלבד, או שמא ה הנחה של הנרות הבוערים היא העושה את המצוה, וההדלקה היא רק הכרח מעשי לצורך ההנחה?

תָּא שְׁמַע. דְּאָמַר רָבָא: הָיָה תָּפוּשׂ נֵר חֲנוּכָּה וְעוֹמֵד – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. שְׁמַע מִינָּהּ: הַנָּחָה עוֹשָׂה מִצְוָה. הָתָם: הָרוֹאֶה אוֹמֵר “לְצוֹרְכּוֹ הוּא דְּנָקֵיט לָהּ״.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאמר רבא: מי שהיה תפוש נר חנוכה דולק בידו ועומד — לא עשה ולא כלום. שמע מינה [למד ממנה] כי ההנחה היא העושה את המצוה, וכל עוד לא הניח את הנר במקומו הראוי לא קיים את המצוה! ודוחים: התם [שם] אמרו שאינו יוצא ידי חובה מטעם אחר, משום שהרואה אותו אומר לעצמו כי המחזיק את הנר לא לצורך מצה אוחזו אלא לצורכו הוא דנקיט לה [שמחזיק אותה], וכיון שיכול המחזיק להטעות את הרואים בדבר, ודאי אין בכך משום מצוה.

תָּא שְׁמַע. דְּאָמַר רָבָא: הִדְלִיקָה בִּפְנִים וְהוֹצִיאָהּ – לֹא עָשָׂה כְלוּם. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה – הַדְלָקָה בִּמְקוֹמוֹ בָּעֵינַן, מִשּׁוּם הָכִי לֹא עָשָׂה כְלוּם. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ “הַנָּחָה עוֹשָׂה מִצְוָה״ אַמַּאי לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם? הָתָם נַמִי; הָרוֹאֶה הוּא אוֹמֵר “לְצוֹרְכּוֹ הוּא דְּאַדְלְקָהּ״.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה שאמר רבא: מי שהדליקה לאותו נר חנוכה בפנים והוציאה אחר כך החוצה והניחה בפתח ביתו — לא עשה כלום בקיום המצוה. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהדלקה עושה מצוה — מובן הדבר, כי הדלקה במקומו (כלומר, במקום שחלה המצוה) בעינן [אנו צריכים], ומשום הכי [כך] לא עשה ולא כלום. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי הנחה עושה מצוה, אמאי [מדוע] אם כן לא עשה ולא כלום? והלא הניחה במקום הראוי לה! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] הרואה אותו שהדליקה בפנים אף שהוציאה לאחר מכן החוצה, הוא אומר לעצמו כי לצורכו הוא דאדלקה [שהדליקה] אותו אדם, וסבור שלא הדליק נר חנוכה כמצוותו.

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:

אלא תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה ששנינו שאמר ר' יהושע בן לוי: