אֵין זָקוּק לָהּ, וּמוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָה. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב מַתָּנָה, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת – מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחֲנוּכָּה, בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מַאי טַעְמָא דְּרַב – קָסָבַר: כָּבְתָה אֵין זָקוּק לָהּ, וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָה.

אין זקוק לה להדליקה, ולכן אין סיבה לדאוג מראש להדלקה בדבר שבוער היטב, שהרי אף אם תכבה אינו צריך לתקן את הדבר. ואולם אף לדעתו מותר להשתמש לאורה, ומכיון שכן בשבת צריך לדאוג שתהא הפתילה בוערת כראוי, שאם לא כן עלול לבוא לידי תקלה ולבוא להטות ולתקן את הנר כדי שיוכל להשתמש בו. דעה שלישית אמר ר' זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, מכל מקום מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. אמר ר' ירמיה: מאי טעמא [מה הטעם] של רב? — קסבר [הוא סבור] שאם כבתה אין זקוק לה להדליקה שנית, ואסור להשתמש לאורה, ולכן גם ביום השבת אין לחשוש שמא יבוא לתקן את הפתילה, שהרי ממילא אסור לו להשתמש לאורה.

אֲמַרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה – וְלֹא קִיבְּלָהּ. כִּי אֲתָא רָבִין, אֲמָרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – וְקִיבְּלָה. אֲמַר: אִי זְכַאי גְּמִירְתֵיהּ לִשְׁמָעֲתֵיהּ מֵעִיקָּרָא. וְהָא גְּמַרָהּ! נָפְקָא מִינָּהּ לְגִירְסָא דְּיַנְקוּתָא.

מסופר כי אמרוה רבנן קמיה [חכמים להלכה זו לפני] אביי משמיה [משמו] של ר' ירמיה ולא קיבלה, שלא החשיב למדי את ר' ירמיה. ואולם כי אתא כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמרוה רבנן קמיה [חכמים להלכה זו לפני] אביי משמיה [משמו] של ר' יוחנן וקיבלה. ואז אמר אביי בצער: אי זכאי, גמירתיה לשמעתיה מעיקרא [לו הייתי זוכה, הייתי לומד ההלכה הזאת מתחילה]. ותוהים: והא גמרא [והרי למדה] וקבלה לבסוף! ומשיבים: נפקא מינה לגירסא דינקותא [יוצא מכאן, הבדל, לגבי גרסת הילדות], שדברים שאדם לומד בצעירותו זוכר הוא יפה יותר.

וְכָבְתָה אֵין זָקוּק לָהּ? וּרְמִינְהוּ: מִצְוָתָהּ מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק. מַאי לָאו, דְּאִי כָּבְתָה הֲדַר מַדְלִיק לָהּ! לָא, דְּאִי לָא אַדְלִיק – מַדְלִיק. וְאִי נַמִי: לְשִׁיעוּרָהּ.

על שיטה זו ששנינו שאם כבה נר חנוכה אין נזקקים לו להדליקו בשנית, שואלים: והאם א כן כאשר כבתה נר חנוכה אין זקוק לה? ורמינהו [ומשליכים, מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: מצותה של הדלקת הנר בחנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל העוברים מן השוק. מאי לאו דאי [האם לא הכוונה היא שאם] כבתה הנר הדר [חוזר] ומדליק לה [אותה] כדי שתהא בוערת במשך כל הזמן הזה! ומשיבים: לא, את הברייתא אפשר להבין באופנים אחרים; דאי [שאם] עדיין לא אדליק [הדליק] כלל עם שקיעת החמה — מדליק עוד במשך הזמן הזה את נרות החנוכה. אי נמי [או גם כן] יכול אתה לומר כי אמרו זאת לענין שיעורה של ההדלקה, שיש להכין פתילה ושמן המספיקים לבעור במשך זמן זה, אך אם כבה הנר — אין להקפיד על כך.

“עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק״, וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד דְּכַלְיָא רִיגְלָא דְּתַרְמוֹדָאֵי.

הוזכר כאן הביטוי "עד שתכלה רגל מן השוק". ועל כך שואלים: ועד כמה בדיוק הוא זמן זה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי [שתכלה הרגל של אנשי תדמור] שהיו מוכרים עצים להדלקה, והם היו נשארים בשוק אחרונים כדי שיוכלו הכל לקנות עצים מהם.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִצְוַת חֲנוּכָּה נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ. וְהַמְהַדְּרִין – נֵר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְהַמְהַדְּרִין מִן הַמְהַדְּרִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק שְׁמֹנָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק אַחַת, מִכָּאן וְאֵילָךְ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מצות חנוכה הריהי מעיקרה הדלקה בכל יום של נר אחד שידליק איש, כלומר, בעל הבית, הוא וביתו. והמהדרין (מקפידים במצוות) מדליקים נר לכל אחד ואחד מבני הבית. והמהדרין מן המהדרין משנים בסדר הנרות מיום ליום. ונחלקו במהות סדר זה בית שמאי ובית הלל. שבית שמאי אומרים: ביום הראשון מדליק שמנה נרות, ומכאן ואילך פוחת והולך במנין הנרות, עד שביום האחרון של חנוכה מדליק רק נר אחד. ובית הלל אומרים: ביום הראשון מדליק נר אחת, ומכאן ואילך מוסיף והולך עד שביום האחרון מדליק שמונה נרות.

אֲמַר עוּלָּא: פְּלִיגִי בָּהּ תְּרֵי אֲמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא, חַד אָמַר: טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי – כְּנֶגֶד יָמִים הַנִּכְנָסִין, וְטַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל – כְּנֶגֶד יָמִים הַיּוֹצְאִין. וְחַד אָמַר: טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי – כְּנֶגֶד פָּרֵי הֶחָג, וְטַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל – דְּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין.

אמר עולא: פליגי [נחלקו] בה בהלכה זו תרי אמוראי במערבא [שני אמוראים בארץ ישראל], והם ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד [אחד מהם] אמר כי טעמא [הטעם] של בית שמאי הוא כנגד ימים הנכנסין, כלומר, העתידים לבוא. שביום הראשון, מאחר שיש עוד שמונה ימי חג — מדליקים שמונה נרות, וביום השני שנשארו עוד שבעה ימים — מדליקים שבעה וכן הלאה. וטעמא [ואילו הטעם] של בית הלל הוא כנגד ימים היוצאין, שמדליקים בכל יום כמנין ימי החג שיצאו ועברו כבר. וחד [ואחד מהם] אמר כי טעמא [הטעם] של בית שמאי הוא כנגד פרי החג, הפרים שהקריבו בחג הסוכות, שביום הראשון היו מקריבים שלושה עשר פרים, ובכל יום הפחיתו פר אחד (במדבר כט, יב–לא). וטעמא [ואילו הטעם] של בית הלל הוא שמעלין בקדש ואין מורידין, ולפיכך אם רוצים לשנות מנין הנרות לפי הימים, ראוי שיוסיפו וילכו במניינם עם עבור הימים.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנֵי זְקֵנִים הָיוּ בְּצִידָן, אֶחָד עָשָׂה כְּבֵית שַׁמַּאי וְאֶחָד עָשָׂה כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל, זֶה נוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו – כְּנֶגֶד פָּרֵי הֶחָג, וְזֶה נוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו – דְּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין.

אמר רבה בר בר חנה שאמר ר' יוחנן: שני זקנים היו בצידן, שאחד מהם עשה כשיטת בית שמאי ואחד מהם עשה כדברי בית הלל ונתנו טעם לדבריהם; זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו משום שמעלין בקדש ואין מורידין.

תָּנוּ רַבָּנַן: נֵר חֲנוּכָּה מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ מִבַּחוּץ. אִם הָיָה דָּר בַּעֲלִיָּיה – מַנִּיחָהּ בַּחַלּוֹן הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה – מַנִּיחָהּ עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְדַיּוֹ.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ כדי שיראו הכל את הנרות. ואם היה דר בעלייה (קומה גבוהה יותר) — מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה כאשר גזרו איסור על הדלקת נרות — מניחה על שלחנו ודיו בכך.

אָמַר רָבָא: צָרִיךְ נֵר אַחֶרֶת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָה. וְאִי אִיכָּא מְדוּרָה – לָא צְרִיךְ, וְאִי אָדָם חָשׁוּב הוּא, אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא מְדוּרָה – צָרִיךְ נֵר אַחֶרֶת.

אמר רבא: צריך, נוסף לנרות החנוכה, עוד נר אחרת כדי להשתמש לאורה, שהרי אסור להשתמש בנרות חנוכה. ואי איכא [ואולם אם יש] מדורה — לא צריך להדליק נר נוסף, שמשתמש הוא באור המדורה. ואולם אי [אם] אדם חשוב הוא, שאינו רגיל להשתמש לאורה של המדורה — אף על גב דאיכא [אף על פי שיש] מדורה צריך נר אחרת.

מַאי חֲנוּכָּה? דְּתָנוּ רַבָּנַן: בְּכ״ה בְּכִסְלֵיו יוֹמֵי דַּחֲנוּכָּה תְּמָנְיָא אִינּוּן, דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן וּדְלָא לְהִתְעַנּוֹת בְּהוֹן. שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָונִים לַהֵיכָל טִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל, וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁהָיָה מוּנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד, נַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה.

ושואלים: מאי [מה היא] חנוכה? ומה טעם מדליקים בחנוכה נרות דווקא? ומשיבים, דתנו רבנן [ששנו חכמים] במגילת תענית: בכ"ה בכסליו יומי [ימי] החנוכה תמניא אינון [שמונה הם] שלא למספד בהון [לספוד בהם] ושלא להתענות בהון [בהם]. ומה טעם הדבר? — שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו במגעם את כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח סגור בחותמו של כהן גדול ולא פתחוהו היוונים. ולא היה בו שיעור אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים באמירת הלל והודאה מיוחדת, בתפילה ובברכות.

תְּנַן הָתָם: גֵּץ הַיּוֹצֵא מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ וְיָצָא וְהִזִּיק – חַיָּיב. גָּמָל שֶׁטָּעוּן פִּשְׁתָּן, וְהוּא עוֹבֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנִכְנְסָה פִּשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת וְדָלְקָה בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָנִי, וְהִדְלִיק אֶת הַבִּירָה – בַּעַל הַגָּמָל חַיָּיב. הִנִּיחַ חֶנְוָנִי אֶת נֵרוֹ מִבַּחוּץ – חֶנְוָנִי חַיָּיב.

תנן התם [שנינו במשנה שם] בענין נזיקין: גץ (ניצוץ) היוצא מתחת הפטיש שיצא מחוץ למקום מלאכת האומן, והזיק — חייב המכה בפטיש באחריות. וכן גמל שהיה טעון פשתן והוא עובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה (נדלקה) בנרו של החנוני ואחר כך הדליק את הבירה (הבנין) — בעל הגמל חייב, שפשתנו נכנס לרשות אחרת שלא היה רשאי להכנס לתוכה, וכל הנזקים שנגרמו מחמת רשלנותו נגרמו. ואולם אם הניח החנוני נרו מבחוץ לחנות והדליק את הפשתן — במקרה זה החנוני חייב, שהוא יצא מתחומו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנֵר חֲנוּכָּה פָּטוּר. אָמַר רָבִינָא (מִשּׁוּם דְּרַבָּה), זֹאת אוֹמֶרֶת: נֵר חֲנוּכָּה מִצְוָה לַהֲנִיחָהּ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה. דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה – לֵימָא לֵיהּ: הָיָה לְךָ לְהַנִּיחַ לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ! וְדִילְמָא: אִי מִיטְרְחָא לֵיהּ טוּבָא אָתֵי לְאִימְנוֹעֵי מִמִּצְוָה.

ר' יהודה אומר: אם נדלק הפשתן בנר חנוכה של החנווני שהניחו על פתח חנותו מבחוץ — פטור החנווני, שאז מותר לחנווני להניח את נרו בחוץ. ומכאן אמר רבינא משום (בשם) רבה: זאת אומרת שנר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה טפחים מהקרקע. דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר כי מותר להניחה למעלה מעשרה טפחים, מדוע ייפטר החנווני? לימא ליה [יאמר לו], בעל הגמל לחנווני: היה לך להניח את הנר למעלה מגובה גמל ורוכבו, ואז לא היה נגרם נזק, ולכן אין בעל הגמל אחראי. ודוחים: ודילמא [ושמא] יתכן שמותר להניח את נר החנוכה גם למעלה מעשרה טפחים, וטעמו של ר' יהודה שפטר — משום שחשש למצות חנוכה וסבר, אי מיטרחא ליה טובא אתי לאימנועי [אם יטריחו אותו הרבה יבוא להמנע] ממצוה זו של הדלקת נר חנוכה. וכיון שהוצאת נר החנוכה החוצה היא במצות חכמים — אין לחייב את החנווני לנקוט אמצעי זהירות יתרים אלה.

אָמַר רַב כָּהֲנָא, דָּרַשׁ רַב נָתָן בַּר מַנְיוּמִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי תַּנְחוּם:

ולעיקר הענין אמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משמיה [משמו] של ר' תנחום: