אָמַר רַב כָּהֲנָא: קָנִים שֶׁאֲגָדָן – צְרִיכִין רוֹב, לֹא אֲגָדָן אֵין צְרִיכִין רוֹב. גַּרְעִינִין – צְרִיכִין רוֹב, נְתָנָן בְּחוֹתָלוֹת – אֵין צְרִיכִין רוֹב.

מעין דברים אלה, שאמר רב כהנא: קנים שאגדן — צריכין שיידלק הרוב, לא אגדן — אין צריכין שיידלק הרוב, כדברי רב הונא. ואולם גרעינין — צריכין שיידלק הרוב, ואם נתנן בחותלות — שוב אין צריכין שיידלק הרוב.

תָּנֵי רַב יוֹסֵף, אַרְבַּע מְדוּרוֹת אֵין צְרִיכִין רוֹב: שֶׁל זֶפֶת, וְשֶׁל גָּפְרִית, וְשֶׁל גְּבִינָה, וְשֶׁל רְבָב. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אַף שֶׁל קַשׁ וְשֶׁל גְּבָבָא.

תני [שנה] רב יוסף: ארבע מדורות אין צריכין שיידלק הרוב, שכן חומריהן בוערים יפה אם אך נאחזה בהם האש. והן: מדורה של זפת, ושל גפרית, ושל גבינה יבשה ושל רבב (דברים שמנים). במתניתא תנא [בברייתא שנו] עוד: אף מדורה של קש ושל גבבא (לקט עצים הנאספים מן השדה) אין צריך שיידלק הרוב.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֵצִים שֶׁל בָּבֶל אֵין צְרִיכִין רוֹב. מַתְקִיף לָהּ רַב יוֹסֵף: מַאי הִיא? אִילֵימָא סִילְתֵי, הָשְׁתָּא פְּתִילָה אָמַר עוּלָּא: הַמַּדְלִיק צָרִיךְ שֶׁיַּדְלִיק בְּרוֹב הַיּוֹצֵא, סִילְתֵי מִבָּעֲיָא! אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: שׁוֹכָא דְּאַרְזָא. רָמִי בַּר אַבָּא אָמַר: זַאזָא. הדרן עלך יציאות השבת

אמר ר' יוחנן: עצים של בבל אין צריכין רוב. מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף הבבלי: מאי היא [מה הוא]? מה הם העצים שנוהגים להשתמש בהם בבבל שבעירתם טובה כל כך? אילימא [אם תאמר] שהם סילתי [קיסמים דקים] שהשתמשו בהם להבערה ולמאור — השתא [עכשיו] יודעים אנו שעל פתילה אמר עולא שהמדליק אותה לנר שבת צריך שידליק ברוב היוצא מן הכלי, ואם כן סילתי מבעיא [קיסמים דקים צריך לומר] שיש להדליקם ברובם? אלא אמר רב יוסף: וודאי נתכוון לשוכא דארזא [ענף של עץ ארז]. ורמי בר אבא אמר: המדובר כאן הוא בזאזא [אזוב].

מתני׳ בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמָּה אֵין מַדְלִיקִין? אֵין מַדְלִיקִין לֹא בְּלֶכֶשׁ, וְלֹא בְּחוֹסֶן, וְלֹא בְּכָלָךְ, וְלֹא בִּפְתִילַת הָאִידָן, וְלֹא בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר, וְלֹא בִּירוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמַּיִם. וְלֹא בְּזֶפֶת, וְלֹא בְּשַׁעֲוָה, וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק, וְלֹא בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה, וְלֹא בְּאַלְיָה, וְלֹא בְּחֵלֶב. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: מַדְלִיקִין בְּחֵלֶב מְבוּשָּׁל, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד מְבוּשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבוּשָּׁל – אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ.

גמ׳ “לֶכֶשׁ״ – שׁוֹכָא דְּאַרְזָא. שׁוֹכָא דְּאַרְזָא עֵץ בְּעָלְמָא הוּא! בְּעַמְרָנִיתָא דְּאִית בֵּיהּ.

במשנה זו מופיעה רשימה של חמרי הבעירה והפתילות שאין להשתמש בהם בהדלקת הנרות בשבת. אם משום שאפשר להכשל על ידם בעבירה, אם משום שאינם ראוים לכבוד השבת. כיון שסתם נר שמדובר בו הריהו כלי המכיל שמן ובתוכו פתילה, מבואר בתחילה מה הם החומרים שאין עושים מהם פתילות לנר שבת, ואחר כך רשימה אחרת של חומרים שאין משתמשים בהם כשמן בנרות אלה. במה מדליקין נרות שבת, ובמה אין מדליקין? לענין סוגי הפתילות אמרו כי אין מדליקין לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, ולא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים. ולענין סוגי השמנים אמרו כי אין מדליקים לא בזפת, ולא בשעוה, ולא בשמן קיק, ולא בשמן שריפה, ולא באליה, ולא בחלב. נחום המדי אומר: מדליקין בחלב מבושל. וחכמים אומרים: אחד חלב מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו.

“וְלֹא בְּחוֹסֶן״. אָמַר רַב יוֹסֵף: נְעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְהָכְתִיב: “וְהָיָה הֶחָסוֹן לִנְעוֹרֶת״ מִכְּלָל דְּחוֹסֶן לָאו נְעוֹרֶת הוּא! אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי: כִּיתָּנָא דְּדַיִּיק וְלָא נְפִיץ.

רוב המילים והמושגים המוזכרים במשנה לא היו מובנים בבבל והם תורגמו ובוארו. שנינו במשנה שאין מדליקים בלכש. ומסבירים כי לכש הוא שוכא דארזא [ענף הארז]. ושואלים: הלא שוכא דארזא [עץ ארז] עץ בעלמא [סתם] הוא! וכיצד יתכן לעשות ממנו פתילה? ומשיבים: מדובר כאן בעמרניתא דאית ביה [בכעין צמר שיש בו], מתחת לקליפתו.

“וְלֹא בְּכָלָךְ״. אֲמַר שְׁמוּאֵל: שְׁאִלְתִּינְהוּ לְכָל נָחוֹתֵי יַמָּא, וְאָמְרִי (לָהּ): כּוּלְכָּא שְׁמֵיהּ. רַב יִצְחָק בַּר זְעִירָא אֲמַר: גּוּשְׁקְרָא.

עוד שנינו במשנה כי לא מדליקים בחוסן. אמר רב יוסף: החוסן הוא נעורת (החלקים הדקים הנופלים מאניצים) של פשתן. אמר ליה [לו] אביי: והכתיב [והרי נאמר] "והיה החסון לנעורת" (ישעיה א, לא), ומכלל הדברים אתה למד כי חוסן לאו [לא] נעורת הוא! אלא אמר אביי: החוסן הוא כיתנא דדייק [פשתן שכבר דכו] את גבעוליה ועדיין לא נפיץ [נפצום], והחוטים המצויים בגבעול מכוסים עוד בקליפה ולכך אינם בוערים יפה.

רָבִין וְאַבַּיֵי הָווּ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַבָּנָא נְחֶמְיָה אֲחוּהּ דְּרֵישׁ גָּלוּתָא, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה לָבֵישׁ מְטַכְּסָא. אָמַר לֵיהּ רָבִין לְאַבַּיֵי: הַיְינוּ כָּלָךְ דִּתְנַן. אָמַר לֵיהּ: אֲנַן שִׁירָא פְּרַנְדָא קָרֵינַן לֵיהּ.

עוד שנינו במשנה כי לא מדליקים בכלך. אמר שמואל: שאלתינהו [שאלתי אותם] את כל נחותי ימא [יורדי הים] ואמרי [ואמרו] לי שכלך האמור במשנה כולכא שמיה [שמו] היום. רב יצחק בר זעירא אמר: כלך הוא גושקרא [פקעת של תולעת משי].

מֵיתִיבֵי: הַשִּׁירָאִים וְהַכָּלָךְ וְהַסִירִיקִין חַיָּיבִין בְּצִיצִית! תְּיוּבְתָּא דְּרָבִין תְּיוּבְתָּא. אִיבָּעֵית אֵימָא: שִׁירָא לְחוּד וְשִׁירָא פְּרַנְדָא לְחוּד.

ומסופר כי רבין ואביי הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] רבנא נחמיה אחוה דריש גלותא [אחיו של ראש הגולה]. חזייה דהוה לביש מטכסא [ראה אותו רבין את ר' נחמיה שהוא לבוש סוג משי]. אמר ליה [לו] רבין לאביי: היינו [זהו] הכלך דתנן [ששנינו במשנתנו]. אמר ליה [לו] אביי: אנן [אנחנו] "שירא פרנדא" קרינן ליה [קוראים אנו לו].

“וְלֹא בִּפְתִילַת הָאִידָן״ אַחֲוִינָא. רָבִין וְאַבַּיֵי הָווּ קָאָזְלוּ בְּפַקְתָּא דְּטַמְרוּרִיתָא, חָזֵינְהוּ לְהָנְהוּ אַרְבָּתָא. אֲמַר לֵיהּ רָבִין לְאַבַּיֵי: הַיְינוּ אִידָן דִּתְנַן. אֲמַר לֵיהּ: הַהִיא עֵץ בְּעָלְמָא הוּא! קְלַף וְאַחֲוֵי לֵיהּ עַמְרָנִיתָא דְּבֵינִי בֵּינִי. “וְלֹא בִּפְתִילַת הַמִדְבָּר״ שַׁבְרָא.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: השיראים והכלך והסיריקין (סוג משי) חייבין כולם בציצית, והרי שהשיראים והכלך הם מינים שונים, ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רבין שקרא כלך לשירא פרנדא! ומעירים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא. איבעית אימא [אם תרצה אמור], ותתרץ כי שירא לחוד, ושירא פרנדא לחוד. ושירא פרנדא הוא המין הזהה לכלך.

“וְלֹא בִּירוֹקָה שֶׁעַל כו׳״. מַאי הִיא? אִילֵימָא אוּכָּמְתָא דַּחֲרִיצִי – אִיפְרוּכִי מְפָרְכַן! אֶלָּא אָמַר רַב פַּפָּא: אוּכָּמְתָא דְּאַרְבָּא.

עוד שנינו במשנה כי לא מדליקים בפתילת האידן. ומסבירים כי פתילת האידן היא אחוינא [ערבה], ובעירתה אינה יפה. ומסופר כי רבין ואביי הוו קאזלי בפקתא [היו הולכים בבקעת] טמרוריתא. חזינהו להנהו ארבתא [ראו את אותם ערבות]. אמר ליה [לו] רבין לאביי: היינו [זהו] האידן דתנן [ששנינו במשנה]. אמר ליה [לו] אביי: הרי האי [זה] עץ בעלמא [סתם] הוא! וכיצד עושים ממנו פתילה? קלף רבין את הערבה ואחוי ליה עמרניתא דביני ביני [והראה לו מעין הצמר שביניהם], כלומר, בין הקליפה לעץ. שנינו במשנה כי לא מדליקים בפתילת המדבר. ומסבירים כי פתילת המדבר היא שברא, שהוא מין עשב ארוך שבעירתו אינה יפה.

תָּנָא: הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל שֵׂעָר. וְתַנָּא דִּידַן: צֶמֶר מִכְוַוץ כַּוֵויץ, שֵׂעָר – אִיחֲרוּכֵי מִיחֲרַךְ.

עוד שנינו במשנה כי לא משתמשים כפתילה להדלקת נרות שבת בירוקה שעל פני המים. ושואלים מאי [מה] היא ירוקה זו? אילימא אוכמתא דחריצי [אם תאמר שהיא הירוקת שעל תעלות המים]? והלא ירוקת זו איפרוכי מפרכן [נפרכת היא] ואי אפשר לטוות ממנה פתיל. אלא אמר רב פפא: המדובר הוא באוכמתא דארבא [ירוקת המצטברת על הספינה] שהיא גמישה יותר, ואפשר לעשות ממנה פתילה כשהיא מתייבשת.

“וְלֹא בְּזֶפֶת״. זֶפֶת – זִיפְתָּא, שַׁעֲוָה – קִירוּתָא. תָּנָא: עַד כָּאן – פְּסוּל פְּתִילוֹת, מִכָּאן וְאֵילָךְ – פְּסוּל שְׁמָנִים. פְּשִׁיטָא! שַׁעֲוָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, מַהוּ דְּתֵימָא: לִפְתִילוֹת נַמִי לָא חַזְיָא, קָא מַשְׁמָע לָן.

תנא [שנינו בברייתא]: הוסיפו עליהן, על הפתילות האסורות בהדלקה ששנינו במשנה גם את של צמר ושל שער. ומעירים: והתנא דידן [שלנו] במשנה לא מנה את אלה כיון שלא מצא צורך בכך, כי כמעט בלתי אפשרי הוא לעשות פתילות מחמרים אלה, שכן הצמר הבוער מכווץ כוויץ [מתכווץ], והשער רק איחרוכי מיחרך [נחרך], ולפיכך אינם יכולים להגיע לשימוש כפתילות.

אֲמַר רָמִי בַּר אָבִין: עִטְרָנָא – פְּסוֹלְתָא דְּזִיפְתָא, שַׁעֲוָה – פְּסוֹלְתָא דְּדוּבְשָׁא.

שנינו במשנה שלא משתמשים כשמן להדלקת הנרות בזפת ולא בשעוה. ומסבירים כי זפת הוא זיפתא, ושעוה היא קירותא. תנא [שנינו ברייתא]: עד כאן (עד הזפת ברשימה) דובר בפסול החומרים שאינם ראויים להיעשות פתילות, ומכאן ואילך מדובר בפסול חמרים שאינם ראויים להיות שמנים. על כך שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמזפת וכיוצא בה אי אפשר לעשות פתילה! ומשיבים: בענין השעוה איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר. שכן מהו דתימא [שתאמר] שכציפוי לפתילות, כדרך שעושים כרגיל נרות נמי לא חזיא [גם כן אינה ראויה], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף שהשעוה אינה יפה כשמן, אבל כציפוי לפתילה ראויה היא.