לֹא יִגְמוֹר. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא. דִּתְנַן: חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִיסְּקָן בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן – אָסוּר, וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר.

לא יגמור. ואילו האמורא ר' אלעזר אמר: משנתנו כשיטת ר' אלעזר התנא היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: חלות דבש שריסקן בערב שבת ויצאו הדבש מעצמן ביום השבת — אסור באכילה, ככל דבר שנעשה בשבת. ור' אלעזר מתיר.

וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר? אָמַר לָךְ: הָתָם הוּא דְּמֵעִיקָּרָא אוֹכֶל וּלְבַסּוֹף אוֹכֶל, הָכָא – מֵעִיקָּרָא אוֹכֶל וְהָשְׁתָּא מַשְׁקֶה. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לָךְ: הָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר דַּאֲפִילּוּ זֵיתִים וַעֲנָבִים נַמִי שָׁרֵי, דְּהָא כִּי אֲתָא רַב הוֹשַׁעֲיָא מִנְּהַרְדְּעָא, אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁרִיסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן – אֲסוּרִין, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִמְעוֹן – מַתִּירִין. וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, בָּרַיְיתָא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ.

ושואלים: ור' יוסי בר חנינא מאי טעמא[מה טעם]לא אמר כר' אלעזר, שלכאורה דברי ר' אלעזר במשנה קרובים יותר! ומשיבים: אמר[יכול היה ר' יוסי לומר]לך כי התם[שם] בחלות דבש הוא דמעיקרא[שמתחילה] הוא אוכל ולבסוף הוא אוכל, שהדבש נחשב כמאכל, ואם כן בחלות הדבש לא היתה סחיטה כלל, שמשמעה הוצאת נוזלים ממאכל. ואולם הכא מעיקרא[כאן במשנה היה הכל בתחילה]אוכל והשתא[ועכשיו] נעשה משקה, והרי זה בכלל סחיטה. ור' אלעזר אמר[יכול היה לומר]לך כתשובה לטענה זו: הא שמעינן ליה[הרי שמענו אותו] את ר' אלעזר שאפילו בזיתים וענבים הוא נמי שרי[גם כן התיר].דהא כי אתא[שהרי כאשר בא]רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה[בא והביא ברייתא בידו], שנאמר בה: זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו הנוזלים מעצמן — אסורין. ר' אלעזר ור' שמעון מתירין. ומשיבים כי ר' יוסי בר חנינא את הברייתא לא שמיע ליה[שמע ידע].

וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַאי טַעְמָא לֹא אָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא? אָמַר לָךְ: לָאו אִיתְּמַר עֲלָהּ, אָמַר רָבָא בַּר חֲנִינָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּמְחוּסָּרִין דִּיכָה – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי – בִּמְחוּסָּרִין שְׁחִיקָה, וְהָנֵי נַמִי – כִּמְחוּסָּרִין דִּיכָה דָּמוּ. הוֹרָה רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

ומצד שני שואלים: ור' אלעזר מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' יוסי בר חנינא שמשנתנו כדעת ר' ישמעאל היא? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' אלעזר: וכי לאו איתמר עלה [לא נאמר עליה] שאמר רבא בר חנינא אמר ר' יוחנן: כאן מדובר במחוסרין דיכה, שכאשר השום והבוסר לא נדוכו כלל במדוך — דכולי עלמא לא פליגי [הכל מסכימים] שאסור להניח אותם באופן שיצאו נוזליהם מעצמם בשבת. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה באופן שכבר נידוכו כל צרכם ואולם עדיין מחוסרין הם עוד שחיקה יתירה. והני נמי [ואלה גם כן] במשנתנו כמחוסרין דיכה דמו [נחשבים]. ומסופר שהורה ר' יוסי בר חנינא לנהוג למעשה כשיטת ר' ישמעאל, ולהתיר לגמור את הטיפול בהם אף משתחשך.

שֶׁמֶן שֶׁל בַּדָּדִּין וּמַחְצָלוֹת שֶׁל בַּדָּדִּין, רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. הָנֵי כְּרַכֵּי דְּזוּזֵי, רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. אָמַר רַב נַחְמָן: עֵז לַחֲלָבָהּ, וְרָחֵל לְגִיזָתָהּ וְתַרְנְגוֹלֶת לְבֵיצָתָהּ, וְתוֹרֵי דְרִידְיָא, וְתַמְרֵי דְעִיסְקָא – רַב אָסַר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוּתָּר. וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָא דְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן.

ומתוך שעסקו בדברים השייכים לבית הבד מביאים עוד דברים אחדים בענין זה: שמן של בדדין (בעלי בית הבד) ומחצלות של (שמשתמשים בהם) בדדין למלאכתם, רב אסר לטלטלם בשבת משום שהם מוקצים לצורך מסויים, ודבר שהוקצה והונח לשימוש מקצועי אסור לטלטלו בשבת. ושמואל שרי [התיר], שלדעת שמואל אין דין מוקצה שייך ברוב הדברים. ומעין מחלוקת זו נחלקו בהני כרכי דזוזי [אותן כריכות, מחצלות, העשויות לכסות בהן את המרכולת שמביאים בספינה], שרב אסר משום מוקצה, ושמואל שרי [התיר]. וכן אמר רב נחמן: עז שמגדלים אותה לחלבה, ורחל (כבשה) שמגדלים אותה לגיזתה, ותרנגולת שמגדלים אותה לביצתה, ותורי דרידיא [ושוורים של חרישה], שכל אלה לא הוכנו לצורך אכילה, וכן תמרי דעיסקא [תמרים שהוכנו לעסק מסחר] בכל אלה, רב אסר להשתמש בהם לאכילה, או לשוחטם אף ביום טוב מטעם מוקצה, כיון שאין דעתו מבעוד יום לאכול מהם, שהרי הכינם לצורך אחר. ושמואל אמר: מותר, שלדעתו אין דין מוקצה. ומעירים כי קמיפלגי בפלוגתא [חלוקים הם במחלוקת] התנאים ר' יהודה ור' שמעון בענין מוקצה.

הַהוּא תַּלְמִידָא דְּאוֹרֵי בְּחַרְתָּא דְּאַרְגִיז כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, שַׁמְתֵּיהּ רַב הַמְנוּנָא. וְהָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לָן! בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב הֲוָה, לָא אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמֶיעֱבַד הָכִי. הָנֵי תְּרֵי תַּלְמִידֵי, חַד מַצִּיל בְּחַד מָנָא וְחַד מַצִּיל בְּאַרְבַּע וְחָמֵשׁ מָאנֵי. וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָא דְּרַבָּה בַּר זַבְדָא וְרַב הוּנָא.

ומסופר: ההוא תלמידא דאורי [תלמיד אחד הורה] בעיר חרתא דארגיז כר' שמעון שמוקצה מותר, ושמתיה [החרימו] רב המנונא. ושואלים: והא [והרי] כר' שמעון סבירא לן [סבורים אנו], ופוסקים כדבריו, ומדוע אם כן החרימו? ומשיבים: באתריה [במקומו] של רב הוה [היה] זה, ולא איבעי ליה למיעבד הכי [היה צריך לעשות כך]. שאף שפוסקים להיתר, כיון שהעיר היתה בתחום מרותו של רב — כל שהתיר ברבים שלא כדעת רב, הרי זה כמזלזל בכבודו. בדרך אגב מסופר כי הני תרי תלמידי [אותם שני תלמידים], חד [אחד] היה מציל מן הדליקה בחד מנא [בכלי אחד], וחד [ואחד] היה מציל בארבע וחמש מאני [כלים]. שהתירו להציל דברים מפני הדליקה בשבת, ונחלקו אם יש להעדיף טלטול כלי אחד בלבד והליכה פעמים רבות, או להעדיף טלטול כלים רבים ומיעוט בהליכות. וקמיפלגי בפלוגתא [ונחלקו באותה מחלוקת] של רבה בר זבדא ורב הונא שנחלקו אף הם במקום אחר בנושא זה.

מתני׳ אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם. אֵין נוֹתְנִין פַּת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּקְרוֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ .מְשַׁלְּשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה, וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד,

במשנה זו נמנו דברים שאין לעשותם בערב שבת, אלא אם כן תיגמר מלאכתם כולה או רובה מבעוד יום. ואמרו: אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו דיים מבעוד יום. וכן אין נותנין פת לתנור בערב שבת עם חשכה, ולא חררה (בצק שטוח) על גבי גחלים, אלא אם נותר שיעור זמן כדי שיקרמו פניה של עוגה או לחם זה מבעוד יום. ר' אליעזר אומר: שיעור הזמן הוא כדי שיקרום הקרום התחתון שלה, שהוא נעשה בפחות זמן. ואולם באופן יוצא מן הכלל משלשלין מלכתחילה את קרבן הפסח בתנור בערב שבת עם חשכה באופן שתיגמר צלייתו בשבת אם חל ערב פסח בערב שבת. וכן מאחיזין (מדליקים) מלכתחילה את האור (אש) במדורת בית המוקד במקדש בערב שבת סמוך לחשיכה ומניחים לאש שתתתפשט אחר כך במדורה כולה.