רַב אַשִׁי אָמַר: לְעוֹלָם לִכְלֵי חֶרֶס דָּמוּ. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ לָא לִיטְמוּ מִגַּבָּן – הוֹאִיל וְנִרְאֶה תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ.

רב אשי אמר: מתחילה אין צורך להשוות את כלי הזכוכית לכלי מתכת אלא לעולם נאמר כי כלי זכוכית ככלי חרס דמו [הם נחשבים], ודקא קשיא [וזה שהיה קשה] לך שלא ליטמו [ייטמאו] מגבן כשאר כלי חרס? — הואיל ובכלי זכוכית נראה תוכו כברו (כצדו החיצוני), יש לדון את שני צידיהם כאילו היו בפנים, שהרי אין חציצה ביניהם למראית העין.

“שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח תִּיקֵּן כְּתוּבָּה לָאִשָּׁה וְגָזַר טוּמְאָה עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת״. כְּלֵי מַתָּכוֹת – דְּאוֹרַיְיתָא נִינְהוּ! דִּכְתִיב: “אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֶּסֶף״ וגו׳! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְטוּמְאָה יְשָׁנָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּשֶׁל צִיּוֹן הַמַּלְכָּה שֶׁעָשְׂתָה מִשְׁתֶּה לִבְנָהּ, וְנִטְמְאוּ כָּל כֵּלֶיהָ, וּשְׁבָרָתַן וּנְתָנָתַן לַצּוֹרֵף וְרִיתְּכָן וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים חֲדָשִׁים, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: יַחְזְרוּ לְטוּמְאָתָן יְשָׁנָה.

שנינו כי שמעון בן שטח תיקן את נוסח הכתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות. ותמהים: כלי מתכות הלא דאורייתא נינהו[מן התורה הם] מיטמאים! דכתיב[שכן נאמר]:"אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת. כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נידה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים" (במדבר לא, כב–כג)! ומשיבים: לא נצרכה תקנה זו של שמעון בן שטח לטומאת מתכת בכלל, כי אם לטומאה ישנה החוזרת על כלי מתכת. וכפי שאמר רב יהודה אמר רב: מעשה בשל ציון המלכה, שהיתה אחותו של שמעון בן שטח, שעשתה משתה לבנה ונטמאו כל כליה, ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהן כלים חדשים. ואמרו חכמים: יחזרו כל הכלים לטומאתן הישנה.

מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם גֶּדֶר מֵי חַטָּאת נָגְעוּ בָּהּ,

לעיקר הדבר שואלים: מאי טעמא [מה טעם] גזרו בהם חכמים טומאה? ומשיבים: משום גדר מי חטאת נגעו בה. כי, כדי להטהר מטומאת מת יש צורך להזות מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי לטהרו ("הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר". במדבר יט, ב) ודבר זה טרחה יתירה הוא, ולפיכך יבואו אנשים לשבור או לפגום את כלי המתכת שנטמאו, כדי לטהרם בדרך קלה יותר, ועל ידי כך יתבטל השימוש במי חטאת. ומשום כך גזרו חכמים שלעולם כלי מתכת טמאים עד שייטהרו כדינם.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר לֹא לְכָל הַטּוּמְאוֹת אָמְרוּ אֶלָּא לְטוּמְאַת הַמֵּת בִּלְבַד אָמְרוּ – שַׁפִּיר.

שואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שטומאה ישנה בכלי מתכות לא לכל הטומאות אמרו, אלא לטומאת המת בלבד אמרו לגזור שיחזרו לטומאתם הישנה, ולדעתו, שפיר [יפה] טעם זה, שיש לומר שרק בה גזרו כיון שטהרתה קשה, שהרי צריך לשם כך טבילה והזייה שלישי ושביעי, אבל בטומאות אחרות שלטהרתן די בטבילה בלבד, לא יבוא אדם לשבור את הכלי כדי להמנע מטרחת הטבילה ולכך אין לגזור בהן.

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר “לְכָל הַטּוּמְאוֹת אָמְרוּ״ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר אַבַּיֵי: גְּזֵירָה שֶׁמָּא לֹא יִקְּבֶנּוּ בִּכְדֵי טָהָרָתוֹ.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי לכל הטומאות אמרו גזירת טומאה ישנה, ואף לאלו שאין צורך בהזיית מי חטאת לטהרתם, מאי איכא למימר [מה אם כן יש לומר] בטעם הדבר? אמר אביי: גזירה גזר שמעון בן שטח שמא לא יקבנו לאותו כלי כדי לטהרו בכדי שיעור טהרתו. שהרי כדי ייטהר הכלי מטומאתו בדרך של שבירה, צריך שיווצר בו נקב בשיעור שלא יוכל להחזיק את הדברים אותם הוא אמור להחזיק, ומאחר שהוא חס על הכלי לא ישברנו דיו, ולא יטהר הכלי.

רָבָא אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה לָהּ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּרְצַפִינְהוּ מִרְצַף.

רבא אמר: גזירה היא שמא יאמרו שטבילה בת יומא [יום], עולה לה, לכלי זה כדי לטהרה. שלא ידעו אנשים כיצד נטהר כלי המתכת, ויחשבו שטהרתו היתה לא על ידי שבירה כי אם על ידי טבילה, ויבואו לחשוב שכל כלי שנטבל נטהר על ידי טבילה בו ביום, עוד לפני הערב השמש שלא כדין התורה. ומשום כך גזר עליו טומאה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם], בין נמוקי אביי ורבא? ומשיבים: איכא בינייהו דרצפינהו מרצף [יש ביניהם, הבדל זה, ששבר את הכלי שבירה גמורה]. שמצד החשש לענין שמא לא יקבנו כראוי אין לחשוש עוד, ואולם לגזירה שמא יאמרו שטבילה עולה בו ביום עדיין יש לחשוש.

וְאִידָךְ מַאי הִיא? דִּתְנַן: הַמַּנִּיחַ כֵּלִים תַּחַת הַצִּינוֹר לְקַבֵּל בָּהֶן מֵי גְּשָׁמִים אֶחָד כֵּלִים גְּדוֹלִים וְאֶחָד כֵּלִים קְטַנִּים, וַאֲפִילּוּ כְּלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה וּכְלֵי גְלָלִים – פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה. אֶחָד הַמַּנִּיחַ וְאֶחָד הַשּׁוֹכֵחַ, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵל מְטַהֲרִין בְּשׁוֹכֵחַ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵל. וּמוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי בְּשׁוֹכֵחַ בֶּחָצֵר, שֶׁהוּא טָהוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: עֲדַיִין מַחֲלוֹקֶת בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת.

עד כאן נמנו אחדות מגזירות שמונה עשר דבר, ועדיין לא נמנו כולן. ושואלים: ואידך מאי [והאחרת מה] היא? ומשיבים, דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת מקואות: המניח כלים תחת הצינור (המרזב של מי הגשמים) כדי לקבל בכלים אלה מי גשמים — דין אחד להם אם היו כלים גדולים שמרוב גודלם אינם נטמאים, ודין אחד להם אם היו כלים קטנים שאינם חשובים ואינם נטמאים, ואפילו היו אלה כלי אבנים או כלי אדמה או כלי גללים, שהם עשויים מגללי בקר מיובשים, וכל אלה אינם נחשבים ככלים לענין טומאה ואינם מקבלים טומאה כלל — המים שבכלים נחשבים מים שאובים, ואם נזלו המים מכלים אלה וזרמו אל המקווה שעדיין לא הושלם מילויו לכדי שיעורו שהוא ארבעים סאה והם השלימוהו — הריהם פוסלין בכך את המקוה. ומוסיפים שלענין זה אין הבדל בדין, ואחד המניח את הכלים בכוונה תחילה מתחת לאותו מרזב כדי לקבל את המים היורדים ממנו, ואחד השוכח שם את הכלים ונתמלאו שלא על פי כוונתו, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל מטהרין את המקוה בשוכח את הכלים. ואמר ר' מאיר: נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, בעליית חנניה בן חזקיה. ועוד אמר ר' מאיר כי מודים בית שמאי בשוכח כלים בחצר ונתמלאו מי גשמים שהוא טהור להשלים את המקוה לכדי שיעורו. אמר ר' יוסי: עדיין המחלוקת במקומה עומדת, ולא הודו בית הלל לבית שמאי כלל.

אָמַר רַב מְשַׁרְשִׁיָּא, דְּבֵי רַב אָמְרִי: הַכֹּל מוֹדִים כְּשֶׁהִנִּיחָם בִּשְׁעַת קִישּׁוּר עָבִים – טְמֵאִים. בִּשְׁעַת פִּיזּוּר עָבִים – דִּבְרֵי הַכֹּל טְהוֹרִין, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא שֶׁהִנִּיחָם בִּשְׁעַת קִישּׁוּר עָבִים, וְנִתְפַּזְּרוּ, וְחָזְרוּ וְנִתְקַשְּׁרוּ. מָר סָבַר: בָּטְלָה מַחֲשַׁבְתּוֹ, וּמָר סָבַר: לֹא בָּטְלָה מַחֲשַׁבְתּוֹ.

אמר רב משרשיא: החכמים דבי [של בית מדרשו] של רב אמרי [היו אומרים]: הכל מודים שאם הניח את הכלים בשעת קישור עבים (עננים) בשמים, קרוב לשעת הגשם, שהמים שבכלים טמאים (נפסלים), שוודאי נתכוון שימלאו המים את הכלים. ואם הניחם בשעת פיזור עבים ואחר כך נתקשרו העבים וירדו גשמים ונתמלאו בהם הכלים — לדברי הכל המים טהורין להשלים את המקווה לכדי שיעורו, שהרי בשעת הנחת הכלים לא היתה דעתו על מי הגשמים. לא נחלקו אלא באופן שהניחם בשעת קישור עבים, אלא שבאותה שעה לא ירדו גשמים, ונתפזרו העבים, ורק אחר כך חזרו ונתקשרו העבים וירד גשם ומילא את הכלים. ובכגון זה מר סבר [חכם זה, בית הלל סבור] שמאחר שנתפזרו העבים לאחר שהניח את הכלים — בטלה מחשבתו למלא את הכלים במים, ונשארו הכלים בחצר משכחה, וכשנתמלאו אחר כך — לא מרצונו נתמלאו. ומר סבר [וחכם זה, בית שמאי סבור] שלא בטלה מחשבתו, שהרי היתה כאן כוונה מתחילה, ולבסוף נתבצעה כוונתו למרות ההפסק שבינתיים.

וּלְרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר: מַחֲלוֹקֶת עֲדַיִין בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת, בָּצְרִי לְהוּ! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף בְּנוֹת כּוּתִים נִדּוֹת מֵעֲרִיסָתָן – בּוֹ בַּיּוֹם גָּזְרוּ.

ותוהים: אכן לדעת ר' מאיר השלמנו למנין הגזירות גזירה נוספת, ואולם לדעת ר' יוסי שאמר שבענין זה המחלוקת עדיין במקומה עומדת, אם כן בצרי להו [חסרו להן] גזירות להשלמת המנין! אמר רב נחמן בר יצחק: אף הגזירה שבנות הכותים (השומרונים) נחשבות לנדות מעריסתן בו ביום גזרו. שלפי ההלכה כל הרואה דם נידה ללא הבדל גיל, אפילו היא בת יום אחד — מטמאה. והכותים שאינם מקבלים את ההלכה יתכן שיש ביניהם ילדות שראו דם נידה עוד לפני התבגרותן, ולא חששו הכותים משום טומאה. ועל כן, מספק זה גזרו טומאה על כל בנות הכותים אף מעריסתן.

וְאִידָךְ מַאי הִיא? דִּתְנַן: כָּל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה בְּעוֹבִי הַמַּרְדֵעַ. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן:

ושואלים: ואידך מאי היא [והגזירות האחרות מה הן]? ומשיבים כי גזירה אחרת נזכרת במשנה. דתנן [שכן שנינו במשנה] מסורת הלכה שכל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע. שאם האהיל צידם האחד על המת וצידם האחר על כלים, הרי הכלים טמאים משום אהל. אמר ר' טרפון: