וְגִיגִּית סְדוּקָה מוּנַּחַת עַל גַּבָּן. וּפָקְקוּ אֶת הַמָּאוֹר בְּטָפִיחַ וְקָשְׁרוּ אֶת הַמְּקֵידָה בְּגֶמִי, לֵידַע אִם יֵשׁ שָׁם בַּגִּיגִּית פּוֹתֵחַ טֶפַח אִם לָאו.

וגיגית סדוקה היתה מונחת על גבן של הבתים. ואילו היתה הגיגית סתומה היתה משמשת כאהל על בשר המת, ומטמאה כל מה שבסמטה, ואף מטמאה דרך החלונות את שני הבתים שלידה. ואולם, כיון שהיה סדק והיה בשר המת מונח בדיוק מתחתיו, ואם היה הסדק גדול עד כדי טפח ("פותח טפח") אין הטומאה פושטת בכל הסימטה ובבתים, אלא רק מעל לאותו סדק בלבד, ולכן פקקו את המאור (החלון) של בית בטפיח (בכד חרס) שלא תכנס הטומאה בו, וקשרו את המקידה בגמי (קנה קש ארוך) והכניסו את המקידה בתוך סדק הגיגית כדי לברר ולידע (לדעת) אם יש שם בסדק הגיגית פותח טפח אם לאו [לא].

“וּמִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ שֶׁפּוֹקְקִין וּמוֹדְדִין וְקוֹשְׁרִין בַּשַּׁבָּת״. עוּלָּא אִיקְלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. חַזְיֵיהּ לְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּיָתֵיב בְּאַוְונָא דְּמַיָּא, וְקָא מָשַׁח לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אֵימַר דְּאָמְרִי רַבָּנַן מְדִידָה דְּמִצְוָה, דְּלָאו מִצְוָה מִי אַמוּר? אֲמַר לֵיהּ: מִתְעַסֵּק בְּעָלְמָא אֲנָא. הדרן עלך מי שהחשיך וסליקא לה מסכת שבת

שנינו במשנה ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. מסופר: עולא איקלע לבי ריש גלותא [לבית ראש הגולה]. חזייה [ראהו] לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא וקא משח ליה [שיושב באמבטיה של מים ומודד אותה]. אמר ליה [לו] עולא לרבה בר רב הונא: אימר דאמרי רבנן [אמור שאמרו חכמים] שמותרת המדידה בשבת, רק במדידה של מצוה אמרו, ואולם בזו דלאו [שאינה] של מצוה מי אמור [האם אמרו]? אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא: אינני מודד ממש אלא מתעסק בעלמא אנא