דְּקָאֵי צֶדֶק בְּמַעֲרָב, מְהַדְרָנָא וּמוֹקָמִינָא לֵיהּ בְּמִזְרָח. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב “מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ״.

דקאי [שעומד] צדק במערב ולפיכך אין אתה יכול להוליד — מהדרנא ומוקמינא ליה [אני מחזיר ומעמיד אותו] במזרח. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר], כך מבינים את הכתוב הנדרש באברהם אבינו: "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גויים ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו " (ישעיה מא, ב) — שהביא הקדוש ברוך הוא את כוכב צדק — בשביל ("לרגלו") אברהם אבינו.

וּמִדִּשְׁמוּאֵל נַמִי, אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. דִּשְׁמוּאֵל וְאַבְּלֵט הֲווּ יָתְבִי, וַהֲווּ קָאָזְלִי הָנַךְ אֱינָשֵׁי לְאַגְמָא. אֲמַר לֵיהּ אַבְּלֵט לִשְׁמוּאֵל: הַאי גַּבְרָא אָזֵיל וְלָא אָתֵי, טָרֵיק לֵיהּ חִיוְיָא וּמָיֵית. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: אִי בַּר יִשְׂרָאֵל הוּא – אָזֵיל וְאָתֵי. אַדְּיָתְבִי אָזֵיל וְאָתֵי.

וממה שאירע לשמואל נמי [גם כן] אפשר לומר שאין מזל לישראל. שמסופר ששמואל והחכם הגוי אבלט הוו יתבי [היו יושבים], והוו קאזלי הנך אינשי לאגמא [והיו הולכים כמה אנשים לאגם]. אמר ליה [לו] אבלט לשמואל: האי גברא אזיל [אדם זה ילך] ולא אתי [יבוא ישוב], כי טריק ליה חיויא ומיית [יכיש אותו הנחש וימות]. אמר ליה [לו] שמואל: אי בר [אם בן] ישראל הוא, אזיל ואתי [ילך ויבוא]. אדיתבי אזיל ואתי [עד שהם יושבים במשך זמן, הלך ובא] אותו האיש,

קָם אַבְּלֵט, שַׁדְיֵהּ לְטוּנֵיהּ אַשְׁכַּח בֵּיהּ חִיוְיָא דִּפְסִיק וּשְׁדִי בְּתַרְתֵּי גּוֹבֵי. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: מַאי עֲבַדְתְּ? אֲמַר לֵיהּ: כָּל יוֹמָא הֲוַה מְרַמֵינַן רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְאָכְלִינַן. הָאִידָּנָא הֲוָה אִיכָּא חַד מִינַּן דְּלָא הֲוָה לֵיהּ רִיפְתָּא, הֲוָה קָא מִיכְסַף. אָמִינָא לְהוּ: אֲנָא קָאֵימְנָא וְאָרְמִינָא. כִּי מְטַאי לְגַבֵּיהּ שְׁוַאי נַפְשַׁאי כְּמַאן דִּשְׁקִילִי מִינֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכְסִיף. אֲמַר לֵיהּ: מִצְוָה עֲבַדְתְּ! נְפַק שְׁמוּאֵל וְדָרַשׁ: “וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״ וְלֹא מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה, אֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ.

קם [עמד] אבלט שדיה לטוניה, אשכח ביה חיויא דפסיק ושדי בתרתי גובי [השליך מאותו איש את משאו ומצא בתוכו נחש שחתוך ומושלך בשני גזרים]. אמר ליה [לו] שמואל לאותו אדם: מאי עבדת [מה עשית] שבשכר זה ניצלת ממות? אמר ליה [לו] אותו אדם: כל יומא הוה מרמינן ריפתא בהדי הדדי ואכלינן [אמר לו בכל יום היינו מטילים ונותנים פת ביחד והיינו אוכלים] יחד מן הפת. האידנא הוה איכא חד מינן [היום היה אחד מאיתנו] שלא הוה ליה ריפתא [היה לו לחם], ובשל כך הוה קא מיכסף [היה מתבייש] שכאשר יגיע זמן גביית הלחם לא יוכל לתת משלו. אמינא להו [אמרתי להם] לבני החבורה: אנא קאימנא וארמינא [אני אקום ואקח את הלחם]. כי מטאי לגביה, שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה, כי היכי [כשהגעתי אליו, עשיתי עצמי כאילו לקחתי ממנו, כדי] שלא ליכסיף [יתבייש]. אמר ליה [לו] שמואל: מצוה עבדת [עשית]. נפק [יצא] שמואל ודרש על סמך מעשה זה: אף שנאמר "וצדקה תציל ממות " (משלי י, ב) ולא ממיתה משונה בלבד מצילה הצדקה, אלא ממיתה עצמה.

וּמִדְּרַבִּי עֲקִיבָא נַמִי, אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. דְּרַבִּי עֲקִיבָא הָוְיָא לֵיהּ בְּרַתָּא, אָמְרִי לֵיהּ כַּלְדָּאֵי: הַהוּא יוֹמָא דְּעָיְילָה לְבֵי גְּנָנָא – טָרֵיק לָהּ חִיוְיָא וּמִיתָא. הֲוָה דְּאִיגָא אַמִּילְּתָא טוּבָא. הַהוּא יוֹמָא שְׁקַלְתָּה לְמַכְבַּנְתָּא, דַּצְּתָא בְּגוּדָא, אִיתְרַמֵּי אִיתֵיב בְּעֵינֵיהּ דְּחִיוְיָא. לְצַפְרָא כִּי קָא שָׁקְלָה לָהּ – הֲוָה קָא סָרֵיךְ וְאָתֵי חִיוְיָא בַּתְרָהּ.

וממעשה שאירע לר' עקיבא נמי [גם כן] אפשר להסיק שאין מזל לישראל. שר' עקיבא הויא ליה ברתא [היתה לו בת], אמרי ליה כלדאי [אמרו לו החוזים בכוכבים]: ההוא יומא דעיילה לבי גננא, טריק לה חיויא, ומיתא [באותו יום שתיכנס לחופה, יכיש אותה הנחש, ותמות]. הוה, דאיגא אמילתא טובא [היתה דואגת לדבר הרבה]. ההוא יומא שקלתא למכבנתא, דצתא בגודא, איתרמי איתיב בעיניה דחיויא [באותו יום של חתונתה לקחה סיכה מראשה, נעצה בחור שבכותל לשמירה, ונזדמן שנכנסה הסיכה בעינו של הנחש]. לצפרא כי קא שקלה לה, הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה [בבוקר כשהוציאה את סיכתה, היה נמשך ובא הנחש אחריה].

אֲמַר לָהּ אֲבוּהָ: מַאי עֲבַדְתְּ? אֲמַרָה לֵיהּ: בְּפַנְיָא אֲתָא עַנְיָא, קְרָא אַבָּבָא, וַהֲווּ טְרִידֵי כּוּלֵּי עָלְמָא בִּסְעוּדָתָא, וְלֵיכָּא דִּשְׁמַעֵיהּ. קָאֵימְנָא, שְׁקַלְתִּי לְרִיסְתְּנַאי דִּיהָבִית לִי, יְהַבְתֵּיה נִיהֲלֵיהּ. אֲמַר לָהּ: מִצְוָה עֲבַדְתְּ! נְפַק רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: “וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״ וְלֹא מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה, אֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ.

אמר לה אבוה [אביה], ר' עקיבא: מאי עבדת [מה עשית] שזכית להנצל מן הנחש? סיפרה לו: בפניא אתא עניא, קרא אבבא והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא, וליכא דשמעיה [בערב בא עני, ודפק על הדלת והיו טרודים הכל בסעודה, ולא היה מי שישמע אותו]. קאימנא, שקלתי לריסתנאי דיהבית לי, יהבתיה ניהליה [עמדתי, לקחתי את מנתי שנתת לי, ונתתי אותה לו]. אמר לה: מצוה עבדת [עשית] ובשכרה ניצלת. נפק [יצא] ר' עקיבא ודרש: מה שנאמר "וצדקה תציל ממות "הרי זה לא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה. וממעשה שאירע לרב

וּמִדְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק נַמִי, אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. דְּאִימֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמְרִי לָהּ כַּלְדָּאֵי: בְּרִיךְ גַּנָּבָא הֲוָה. לָא שְׁבַקְתֵּיהּ גַּלְוֹיֵי רֵישֵׁיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: כַּסֵּי רֵישֵׁיךְ, כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱווּ עֲלָךְ אֵימָתָא דִּשְׁמַיָּא, וּבָעֵי רַחֲמֵי. לָא הֲוָה יָדַע אַמַּאי קָאָמְרָה לֵיהּ. יוֹמָא חַד יָתֵיב קָא גָּרֵיס תּוּתֵי דִּיקְלָא, נְפַל גְּלִימָא מֵעִילָּוֵיהּ רֵישֵׁיהּ דְּלֵי עֵינֵיהּ חֲזָא לְדִיקְלָא, אַלְּמֵיהּ יִצְרֵיהּ, סְלֵיק פְּסַקֵּיהּ לְקִיבּוּרָא בְּשִׁינֵיהּ.

נחמן בר יצחק יש להסיק נמי [גם כן] שאין מזל לישראל. דאימיה [שאמו] של רב נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי [אמרו לה החוזים בכוכבים]: בריך גנבא הוה [בנך גנב יהיה]. לא שבקתיה גלויי רישיה [הניחתו לגלות ראשו]. אמרה ליה [לו] לבנה: כסי רישיך, כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא, ובעי רחמי [כסה ראשך, כדי שתהיה עליך יראת שמים, ובקש רחמים]. לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה [היה יודע מדוע אומרת לו] כך. יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא [יום אחד היה יושב ולומד תחת דקל] שהיה שייך לאחרים, נפל גלימא מעילויה רישיה [הגלימה מעל ראשו], דלי עיניה חזא לדיקלא [הרים את עיניו וראה את הדקל], אלמיה יצריה, סליק, פסקיה לקיבורא בשיניה [תקפו יצרו, ועלה, וחתך את צרור התמרים בשיניו]. נמצא שאמנם היה בו יצר זה של גניבה מטבעו ובכל זאת אפשר להתגבר על היצר על ידי חינוך ותפילה.

מתני׳ מְחַתְּכִין אֶת הַדְּלוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת – אֲסוּרָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן.

מחתכין בשבת את הדלועין שנתלשו מבעוד יום לפני הבהמה, ואת הנבלה שמתה בשבת לפני הכלבים בשבת. ר' יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת — אסורה בחיתוך והזזה לפי שאינה מן המוכן.

גמ׳ אִיתְמַר (ער״ל שח״ז סִימָן) אָמַר עוּלָּא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. (וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן).

איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדיני מוקצה בשבת. (ער"ל שח"ז הוא סימן להלכות שתילמדנה להלן). אמר עולא: הלכה כר' יהודה הסובר שיש דין מוקצה בשבת, ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון,

וְאַף רַב סָבַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה מִדִּכְרָכֵי דְּזוּזֵי דְּרַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי וְאַף לֵוִי סָבַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. כִּי הָא דְּלֵוִי כִּי הֲווּ מַיְיתִי טְרֵיפָתָא לְקַמֵּיהּ בְּיוֹמָא טָבָא לָא הֲוָה חָזֵי לָהּ אֶלָּא כִּי יָתֵיב אַקִּילְקַלִיתָא. דַּאֲמַר: דִּילְמָא לָא מִתְכַּשְׁרָא, וַאֲפִילּוּ לִכְלָבִים לָא חַזְיָא.

ואף רב סבר [סבור] שהלכה כר' יהודה. ומהיכן אתה למד זאת? מדכרכי דזוזי [ממה ששנינו בענין המחצלות שבספינות] שרב אסר לטלטלן בשבת משום מוקצה, ושמואל שרי [התיר]. ואף לוי סבר [סבור] שהלכה כר' יהודה. כי הא [כמו זה] שלוי כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביומא טבא [כאשר היו מביאים טריפה לפניו ביום טוב] לא הוה חזי לה [לא היה רואה, בודק אותה] אלא כי יתיב אקילקליתא [כאשר היה יושב על האשפה]. דאמר [שהיה אומר]: דילמא [שמא] לא מתכשרא [תימצא כשרה], ואפילו לכלבים לא חזיא [אינה ראויה], ולכן אם יטריפנה לא יוכלו להזיזה משם. הרי שפסק כר' יהודה שנבילה שלא הוכנה מבעוד יום אסורה בטלטול.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְאַף זְעֵירִי סָבַר הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דִּתְנַן: בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה – לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ, וְתַרְגְּמָא זְעֵירִי: בְּבֶהֱמַת קָדָשִׁים, אֲבָל בְּחוּלִּין – שַׁפִּיר דָּמֵי. וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתָם מִשְׁנָה, וּתְנַן:

ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון הסובר שאין דין מוקצה בשבת, ואף זעירי סבר [סבור] שהלכה כר' שמעון. דתנן [שכן שנינו במשנה]: בהמה שמתה בשבת — לא יזיזנה בשבת ממקומה, ותרגמא [והסבירה] זעירי: לא אסרו אלא בבהמת קדשים, שמפני כבוד הקדשים אסור לתת אותה לכלבים, ואם מתה — מוקצה היא מכל שימוש. אבל בחולין — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר] להזיזה ולהשתמש בה, לפי שאין בה דין מוקצה. ואף ר' יוחנן אמר שהלכה כר' שמעון. ותוהים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן [וכן שנינו במשנה]: