אֶת הַדְּלוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. מַאי לָאו, דְּלוּעִין דּוּמְיָא דִּנְבֵלָה; מַה נְּבֵלָה – דִּרְכִיכָא, אַף דְּלוּעִין – דְּרָכִיכֵי, אַלְמָא: טָרְחִינַן בְּאוּכְלָא, וּתְיוּבְתָּא דְּרַב יְהוּדָה! אָמַר לָךְ רַב יְהוּדָה: לֹא, נְבֵלָה דּוּמְיָא דִּדְלוּעִין; מַה דְּלוּעִין – דְּאָשׁוּנֵי, אַף נְבֵלָה – דְּאָשׁוּנָא. וְהֵיכֵי מַשְׁכַּחַת לָהּ – בִּבְשַׂר פִּילֵי. אִי נַמִי: בְּגוּרְיָיאתָא זוּטָרֵי.

את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. מאי לאו [האם לא] דלועין דומיא [בדומה] לנבלה, מה נבלה — דרכיכא [שהיא רכה], אף דלועין דרכיכי [שהם רכים], אלמא [ומכאן] שטרחינן באוכלא [טורחים אנו באוכל], ותיובתא [והרי זו קושיה חמורה] לרב יהודה! אמר [יכול היה לומר] לך רב יהודה: לא, מדובר כאן בנבלה דומיא [בדומה] לדלועין: מה דלועין דאשוני [שהם קשים], אף נבלה — דאשונא [שהיא קשה] ויש לעשותה ראויה למאכל. ושואלים: והיכי משכחת לה [ואיך מוצא אתה אותה] אפשרות שתהיה הנבילה קשה מכדי לשמש מאכל לכלבים? — בבשר פילי [פילים]. אי נמי [או גם כן] יש לומר שמדובר כאן בבשר רגיל, ואולם מדובר כאן בגורייאתא זוטרי [בגורים קטנים], שצריכים שיחתכו להם כל בשר.

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב חָנָן מִנְּהַרְדְּעָא: מְפָרְכִינַן תֶּבֶן וְאַסְפַּסְתָּא וּמְעָרְבִין. אַלְמָא: טָרְחִינַן בְּאוּכְלָא! תֶּבֶן – בְּתִיבְנָא סַרְיָא, אַסְפַּסְתָּא – בְּעִילֵי זוּטָרֵי.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה דתני [ששנה] רב חנן מנהרדעא: מפרכינן [מפוררים] בשבת תבן ואספסתא [ואספסת] ומערבין את שניהם יחד, והבהמה אוכלת את שניהם בשביל האספסת. אלמא שטרחינן באוכלא [טורחים אנו באוכל]! ודוחים: לא, תבן שאמרו כאן הרי הוא בתיבנא סריא [בתבן רקוב] שיש לעשות בו כמה פעולות עד שיהיה ראוי למאכל בהמה, ואספסתא מדובר — בעילי זוטרי [בעיירים קטנים] שאינם יכולים לאכול את האספסת אלא אם כן יחתכוה עבורם.

מתני׳ אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל, וְלֹא דּוֹרְסִין, אֲבָל מַלְעִיטִין. וְאֵין מַאֲמִירִין אֶת הָעֲגָלִים, אֲבָל מַלְעִיטִין. וּמְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין, וְנוֹתְנִין מַיִם לַמּוּרְסָן, אֲבָל לֹא גּוֹבְלִין, וְאֵין נוֹתְנִין מַיִם לִפְנֵי דְּבוֹרִים וְלִפְנֵי יוֹנִים שֶׁבַּשּׁוֹבָךְ, אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אַוָּוזִין וְתַרְנְגוֹלִין, וְלִפְנֵי יוֹנֵי הַרְדֵּיסִיּוֹת.

אין אובסין (מאכילים הרבה ובעל כרחו) בשבת את הגמל, ואף לא דורסין (תוחבים לו בעל כורחו) מאכל. אבל מלעיטין אותו. ואין מאמירין את העגלים, אבל מלעיטין. ומהלקטין לתרנגולין, ונותנין מים למורסן (מוץ ושיירי טחינה המשמשים למאכל בהמה), אבל לא גובלין (לשים) את המורסן והמים. ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, לפי שהן מתפרנסות בעצמן, אבל נותנין מים לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הרדיסיות (יוני בית).

גמ׳ מַאי “אֵין אוֹבְסִין״? אָמַר רַב יְהוּדָה: אֵין עוֹשִׂין לָהּ אֵבוּס בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ. מִי אִיכָּא כִּי הַאי גַּוְונָא? אִין, וּכְדַאֲמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: לְדִידִי חָזֵי לִי הַהוּא טַיָּיעָא דְּאָכְלָא כּוֹרָא, וְאַטְעִינָא כּוֹרָא.

שנינו במשנה שאין אובסין את הגמל בשבת. ושואלים מאי [מה פירוש] "אין אובסין "? אמר רב יהודה: אין מאכילים אותה עד שעושין לה אבוס בתוך מעיה. ושואלים: מי איכא כי האי גוונא [האם יש מעין זה] שאפשר להאכיל כל כך את הגמל? ומשיבים: אין [כן] וכפי שאמר רב ירמיה מדיפתי: לדידי חזי לי ההוא טייעא דאכלא כורא, ואטעינא כורא [אני ראיתי ערבי אחד שהאכיל את גמלו כור מזון, והטעינו כור].

“אֵין מַאֲמִירִין״. אֵיזוֹ הִיא הַמְרָאָה וְאֵיזוֹ הִיא הַלְעָטָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: הַמְרָאָה – לְמָקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר, הַלְעָטָה – לְמָקוֹם שֶׁיְּכוֹלָה לְהַחֲזִיר. רַב חִסְדָּא אָמַר: אִידִי וְאִידִי לְמָקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר, וְהַמְרָאָה – בִּכְלִי, הַלְעָטָה – בְּיָד.

שנינו במשנה שאין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין" ושואלים: איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה? אמר רב יהודה: המראה כוונתו שתוחב לבהמה בגרונה למקום שאינה יכולה להחזיר (לפלוט, להקיא), הלעטה — שמכניס לה בפיה למקום שיכולה להחזיר. רב חסדא אמר: אידי ואידי [זה וזה] למקום שאינה יכולה להחזיר, ואולם המראה הריהי בכלי, שתוחב על ידי כלי, הלעטה — ביד.

מְתִיב רַב יוֹסֵף: מְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמַּלְקִיטִין. וְאֵין מַלְקִיטִין לְיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וּלְיוֹנֵי עֲלִיָּיה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְהַלְקְטִין. מַאי “מְהַלְקְטִין״ וּמַאי “מַלְקִיטִין״? אִילֵימָא “מְהַלְקְטִין״ – דְּסָפֵי לֵיהּ בְּיָדַיִם, “מַלְקִיטִין״ – דְּשָׁדֵי לֵיהּ קַמַּיְיהוּ, מִכְּלָל דְּיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה מִישְׁדָא קַמַּיְיהוּ נַמִי לָא?!

מתיב [מקשה] רב יוסף ממה ששנינו בתוספתא: מהלקטין לתרנגולין, ואין צריך לומר שמלקיטין. ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני עלייה, ואין צריך לומר שאין מהלקטין. ומעתה נברר מאי [מהו] "מהלקטין " ומאי [ומהו] "מלקיטין ". אילימא [אם תאמר] ש"מהלקטין "פירושו דספי ליה [שמאכיל אותו] בידים ואילו "מלקיטין "פירושו דשדי ליה קמייהו [שזורק אותו, את האוכל, לפניהם], מכלל זה אתה למד שיוני שובך ויוני עלייה מישדא קמייהו נמי לא [לזרוק לפניהם גם כן לא התיר], ומה איסור יש בדבר זה?

אֶלָּא לָאו: “מְהַלְקְטִין״ – לְמָקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר, “מַלְקִיטִין״ – לְמָקוֹם שֶׁיְּכוֹלָה לְהַחֲזִיר, מִכְּלָל – דְּהַמְרָאָה בִּכְלִי, וּתְיוּבְתָּא דְּרַב יְהוּדָה!

אלא לאו [הם לא] "מהלקטין "משמעו — שתוחבים את המזון לעוף למקום שאינה יכולה להחזיר, "מלקיטין "— למקום שיכולה להחזיר, וכיון שכך הרי הלקטה בעופות היא בדומה להלעטה לעגלים שאותה התירה משנתנו, ומכלל הדברים אתה למד כי המראה שאסרה המשנה הריהי בכלי, והרי זאת תיובתא [קושיה חמורה] לרב יהודה!

אֲמַר לָךְ רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם “מְהַלְקְטִין״ – דְּסָפֵי לֵיהּ בְּיָדַיִם, “מַלְקִיטִין״ – דְּשָׁדֵי לֵיהּ קַמַּיְיהוּ. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ: יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה לְמִישְׁדָא קַמַּיְיהוּ נַמִי לָא?! הָנֵי מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ, וְהָנֵי – אֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ. כִּדְתַנְיָא: נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי כֶּלֶב, וְאֵין נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי חֲזִיר. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה, זֶה – מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ וְזֶה – אֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ.

אמר [יכול היה לומר] לך רב יהודה: לעולם נפרש כי "מהלקטין "משמעו — דספי ליה [שמאכיל אותו] בידים, ואילו "מלקיטין "משמעו — דשדי ליה קמייהו [שזורק אותו, את האוכל, לפניהם], ודקא קשיא [וזה שהיה קשה] לך האם ביוני שובך ויוני עלייה למישדא קמייהו נמי [לזרוק לפניהם אוכל בשבת גם כן] לא הותר? אין בכך קושי, כי הני [אלה] תרנגולים ואווזים מזונותן עליך ואינם מתפרנסים אלא על ידי בעליהם. והני [ואילו אלה] היונים אין מזונותן עליך ולכך אסור לתת בפניהם מזונות. כדתניא [כפי ששנינו כיוצא בזה בברייתא]: נותנין בשבת מזונות לפני כלב, ואין נותנין מזונות לפני חזיר. ומה הפרש בין זה לזה? זה — הכלב מזונותיו עליך, וזה, החזיר, אין מזונותיו עליך, שאין אדם מישראל מגדל חזירים.

אֲמַר רַב אַשִׁי: מַתְנִיתִין נַמִי דַּיְקָא “אֵין נוֹתְנִין מַיִם לִפְנֵי דְּבוֹרִים וְלִפְנֵי יוֹנִים שֶׁבַּשּׁוֹבָךְ אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אַוָּוזִין וְלִפְנֵי תַּרְנְגוֹלִין וְלִפְנֵי יוֹנֵי הַרְדֵּיסִיּוֹת״ מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּהָנֵי מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ וְהָנֵי אֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ?

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כהסבר זה, שכן אמרו שאין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, אבל נותנין לפני אווזין ולפני תרנגולין ולפני יוני הרדיסיות . מאי טעמא [מה טעם] הבדל זה? לאו [האם לא] משום דהני [שאלה] אווזים ותרנגולים מזונותן עליך, ודבורים ויונים אין מזונותן עליך.

וְלִיטַעְמִיךְ, מַאי אִירְיָא מַיָּא, אֲפִילּוּ חִיטֵּי וְשַׂעֲרֵי נַמִי לָא! אֶלָּא שָׁאנֵי מַיָּא דִּשְׁכִיחִי בְּאַגְמָא.

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], מאי איריא מיא [מה הסיבה שנקט דווקא מים]? אפילו חיטי ושערי נמי [חיטים ושעורים גם כן] לא יתן! אלא לא זה הטעם, כי אם שאני מיא דשכיחי באגמא [שונים המים שהם מצויים באגם] ובעוד מאגרים ואין צורך לטרוח ולהביא מים לדבורים וליוני שובך היכולים למצוא את מימיהם באותם מאגרים בעצמם, מה שאין כן במזונות. כיון שדובר בנתינת מזון לכלב מביאים דברים אחרים שנאמרו בנושא זה.

דָּרַשׁ רַבִּי יוֹנָה אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה: מַאי דִּכְתִיב (“יוֹדֵעַ) צַדִּיק דִּין דַּלִּים״ יוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכֶלֶב שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מוּעָטִין, לְפִיכָךְ שׁוֹהָה אֲכִילָתוֹ בְּמֵעָיו שְׁלֹשָׁה יָמִים. כְּדִתְנַן: כַּמָּה תִּשְׁהֶה אֲכִילָתוֹ בְּמֵעָיו וִיהֵא טָמֵא – בְּכֶלֶב – שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, וּבְעוֹפוֹת וּבְדָגִים – כְּדֵי שֶׁתִּפּוֹל לָאוּר וְתִשָּׁרֵף.

דרש רבי יונה אפיתחא דבי נשיאה [על פתח בית הנשיא]: מאי דכתיב [מה פירוש הכתוב] "ידע צדיק דין דלים " (משלי כט, ז) — יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטין ואין מפרנסים אותו כראוי, לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים כדי שיהיה שבע מאכילה זו. כדתנן [כפי ששנינו במשנה] העוסקת בדיני טומאה: בעל חיים שבלע בשר המת כמה תשהה אכילתו במעיו ויהא הבשר נחשב עדיין כבר אכילה ובשל כך אף טמא ולא כמעוכל — בכלב שלשה ימים מעת לעת, כלומר, שלש יממות, ובעופות ובדגים עד כדי הזמן שתפול אותה חתיכת בשר לאור (לאש) ותשרף, שהם מעכלים במהירות רבה.

אָמַר רַב הַמְנוּנָא, שְׁמַע מִינָּהּ: אוֹרַח אַרְעָא לְמִשְׁדָּא אוּמְצָא לְכַלְבָּא. וְכַמָּה? אֲמַר רַב מָרִי: מְשַׁח אוּדְנֵיהּ, וְחוּטְרָא אַבַּתְרֵיהּ. הָנֵי מִילֵּי – בְּדַבְרָא, אֲבָל בְּמָתָא – לָא, דַּאֲתָא לְמִסְרַךְ. אֲמַר רַב פַּפָּא: לֵית דְּעַנְיָא מִכַּלְבָּא, וְלֵית דַּעֲתִיר מֵחֲזִירָא.

אמר רב המנונא: שמע מינה [למד ממנה] כי אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא [דרך ארץ לזרוק חתיכת בשר לכלב], שהרי אף הקדוש ברוך הוא דואג לו למזונותיו. ושואלים: וכמה ראוי לתת לו? אמר רב מרי: משח אודניה, וחוטרא אבתריה [תן לו כמידת אוזנו, ומיד להכות במקל אחריו] שלא יהא הכלב נגרר אחריו. והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בדברא [בשדה], אבל במתא [בעיר] לא יתן לו כלום, משום דאתי למסרך [שיבוא להיטפל] וייגרר אחריו תמיד. אמר רב פפא: לית דעניא מכלבא, ולית דעתיר מחזירא [אין עני מכלב, ואין עשיר מחזיר] שאוכל הכל, ואף ממציאים לו מזונות בשפע.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: אֵיזוֹ הִיא הַמְרָאָה וְאֵיזוֹ הִיא הַלְעָטָה? הַמְרָאָה – מַרְבִּיצָהּ וּפוֹקֵס אֶת פִּיהָ וּמַאֲכִילָהּ כַּרְשִׁינִין וּמַיִם בְּבַת אַחַת, הַלְעָטָה – מַאֲכִילָהּ מְעוּמָּד וּמַשְׁקָהּ מְעוּמָּד, וְנוֹתְנִין כַּרְשִׁינִין בִּפְנֵי עַצְמָן וּמַיִם בִּפְנֵי עַצְמָן.

ולענין הלכה תניא כוותיה [שנוייה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: איזו היא המראה ואיזו היא הלעטה? המראה — שכופה את הבהמה ומרביצה לארץ, ופוקס (פותח בכוח) את פיה ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת, שאינה יכולה לפולטם. הלעטה — מאכילה ומשקה כדרכה, ונותנין לה כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן, שהוא רק מסייע לה במה שאוכלת בעצמה.

“מְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין כו׳״. אֲמַר אַבַּיֵי: אָמְרִיתָהּ קַמֵּיהּ דְּמָר, מַתְנִיתִין מַנִּי? וַאֲמַר לִי: רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: אֶחָד נוֹתֵן אֶת הַקֶּמַח וְאֶחָד נוֹתֵן לְתוֹכוֹ מַיִם – הָאַחֲרוֹן חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּגַבֵּל.

שנינו במשנה שמהלקטין לתרנגולין ונותנים מים למורסן אבל לא גובלים. אמר אביי, אמריתה קמיה דמר [אמרתי זאת לפני אדוני, מורי, רבה]: מתניתין מני [משנתנו שיטת מי היא]? ואמר לי רבי: כשיטת ר' יוסי בר יהודה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היה אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים — האחרון חייב משום לש, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר יהודה אומר: אינו חייב משום לש עד

דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה הָתָם – אֶלָּא קֶמַח דְּבַר גִּיבּוּל הוּא, אֲבָל מוּרְסָן דְּלָאו בַּר גִּיבּוּל הוּא – אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה מוֹדֶה? לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ, דְּתַנְיָא בְּהֶדְיָא: אֵין נוֹתְנִין מַיִם לַמּוּרְסָן, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹתְנִין מַיִם לַמּוּרְסָן.

שיגבל (ילוש) ממש את הקמח והמים, ואין די בנתינת המים לקמח. ושיטה זו דומה לדברי המשנה שמותר לתת מים, אבל לא לגבל. ודוחים: דילמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יוסי בר יהודה התם [שם] אלא בקמח שבר גיבול הוא, שהוא ניתן לגיבול, אבל מורסן שאינו ראוי כלל לגיבול, אפילו ר' יוסי בר יהודה מודה שיש בכך מלאכת לישה, אף אם אינו מגבל ממש, כיון שאין המורסן נעשה לעולם עיסה כבצק של קמח. ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כהסבר הזה, דתניא בהדיא [שכן שנינו ברייתא מפורשת]: אין נותנין בשבת מים למורסן, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר יהודה אומר: נותנין מים למורסן.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין גּוֹבְלִין אֶת הַקָּלִי וְיֵשׁ אוֹמְרִים גּוֹבְלִין. מַאן וְיֵשׁ אוֹמְרִים? אָמַר רַב חִסְדָּא:

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין גובלין בשבת את הקלי (קמח של שבלים שיובשו בתנור לפני גמר בישולן). ויש אומרים: גובלין. ושואלים: מאן [מי הוא] "יש אומרים" זה? אמר רב חסדא: