וַאֲפִילּוּ לְמַאן דַּאֲמַר לוֹקִין לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא “לֹא תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה וּבְהֶמְתֶּךָ״, “אַתָּה״ לָמָּה לִי? הוּא נִיהוּ דְּמִיחַיַּיב, בְּהֶמְתּוֹ – לָא מִיחַיַּיב.

ואפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שלוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, הרי אפשר בדין מחמר ללמוד הלכה זו מדיוק לשון הכתוב, שכן די היה כי ליכתוב רחמנא [תכתוב התורה] "לא תעשה כל מלאכה ובהמתך ", ואולם נאמר בפסוק "אתה ובהמתך", ותוספת מלת "אתה " למה לי? אלא ללמד כי הוא ניהו [זה] שמתחייב על מעשה של חילול שבת, אבל על מעשה בהמתו לא מיחייב אינו מתחייב.

“הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה״. אָמַר רַב הוּנָא: הָיְתָה בְּהֶמְתּוֹ טְעוּנָה כְּלֵי זְכוּכִית – מֵבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ, וּמַתִּיר הַחֲבָלִים וְהַשַּׂקִּין נוֹפְלִים.

נאמר במשנה שאחר שהגיע לחצר החיצונה מתיר את החבלים והשקים נופלים מאליהם מהבהמה. אמר רב הונא: היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית ואם יתיר את החבלים ויפלו השקים ובתוכם הכלים מאליהם ישברו הכלים, הריהו מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ומתיר את החבלים והשקין נופלים על הכרים.

וְהָאֲנַן תְּנַן: נוֹטֵל אֶת הַכֵּלִים הַנִּיטָּלִין בַּשַּׁבָּת!

ושואלים: ומדוע יש צורך בטרחה זו בקשר לכלי הזכוכית, והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: נוטל את הכלים הניטלין בשבת, וכלי זכוכית הלא כלים ניטלים הם, ואם כן יכול להוציא את כלי הזכוכית ולהתיר אחר כך את השקים?

כִּי קָאָמַר רַב הוּנָא – בְּקַרְנֵי דְּאוּמָּנָא, דְּלָא חַזְיָא לֵיהּ. וְהָא קָא מְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכֶנּוֹ! בִּשְׁלִיפֵי זוּטְרֵי.

ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב הונא הלכה זו, היה זה בקרני דאומנא, דלא חזיא ליה [בכלי של אומן מקיז הדם, שאינם ראויים לו] לשום מלאכה, ומוקצים הם מחמת איסור ומיאוס. ומקשים: והא קא [והרי הוא] מבטל בכך כלי מהיכנו, שהכרים נאסרים מעתה בטלטול והלא פסקו חכמים שכלי המותר בטלטול בשבת אין מניחים אותו במקום שיפסיק להיות מוכן וראוי לטלטול! ומשיבים: מדובר כאן בשליפי זוטרי [בצרורות קטנים] שיוכל לשמוט אחר כך את הכרים מתחתיהם, ולא ישברו.

מֵיתִיבִי: הָיְתָה בְּהֶמְתּוֹ טְעוּנָה טֶבֶל וַעֲשָׁשִׁיּוֹת – מַתִּיר אֶת הַחֲבָלִים וְהַשַּׂקִּין נוֹפְלִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּשְׁתַּבְּרִין. הָתָם בְּכוּלְסָא. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי דּוּמְיָא דְּטֶבֶל. מַה טֶּבֶל – דְּלָא חֲזִי לֵיהּ, אַף הָכָא נַמִי – לָא חֲזִי לֵיהּ.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: היתה בהמתו טעונה טבל (תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות) ועששיות (של זכוכית) — מתיר את החבלים והשקין נופלין, ואף על פי שמשתברין. והרי שלא התירו לשים כרים תחתיהם! ומשיבים: התם בכולסא [שם מדובר בגושי זכוכית] העומדים לשבירה ולהתכה כדי לעשות מהם כלים. ומעירים: דיקא נמי, דקתני דומיא [מדוייק גם כן הסבר זה שכן שנינו עששיות בדומה] לטבל; מה טבל — דלא חזי ליה [שאינו ראוי לו], אף הכא נמי לא חזי ליה [כאן בעששיות גם כן מדובר באופן שאינו ראוי לו].

וּמַאי אַף עַל פִּי שֶׁמִּשְׁתַּבְּרִין – מַהוּ דְּתֵימָא: לְהֶפְסֵד מוּעָט נַמִי חָשְׁשׁוּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומסבירים: ומאי [ומה פירוש] "אף על פי שמשתברין", שהרי אם מדובר בגושים גלמיים הרי אין קורה דבר כשהם נשברים — אלא מהו דתימא [שתאמר] כי להפסד מועט נמי [גם כן] חששו, שהרי עם זריקת השקים בהכרח ינתזו שברים קטנים מן הזכוכית וילכו לאיבוד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא בברייתא שמשום הפסד מועט זה לא התירו חכמים לטלטל את המוקצה.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: הָיְתָה בְּהֶמְתּוֹ טְעוּנָה שָׁלִיף שֶׁל תְּבוּאָה – מַנִּיחַ רֹאשׁוֹ תַּחְתֶּיהָ, וּמְסַלְּקוֹ לְצַד אַחֵר, וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו.

תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן יוחי אומר: היתה בהמתו טעונה שליף (ערימה) של תבואה — מניח ראשו תחתיה, ומסלקו, את השליף, לצד אחר, והוא נופל מאליו. שאמנם לא התירו טלטול כדרכו, אבל באופן זה שמטלטל בשינוי — אין לחשוש.

חֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיְתָה טְעוּנָה דְּבַשׁ וְלֹא רָצָה לְפוֹרְקָהּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מֵתָה. וְהָאֲנַן תְּנַן: נוֹטֵל כֵּלִים הַנִּיטָּלִין! כְּשֶׁהִדְבִּישׁ. הִדְבִּישׁ לְמַאי חֲזִי? לִכְתִיתָא דִּגְמַלֵּי.

ומסופר: חמורו של רבן גמליאל היתה טעונה דבש ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת, למוצאי שבת מתה מחמת עייפות. ושואלים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] שנוטל את הכלים הניטלין, ומדוע אם כן לא נטל רבן גמליאל את הדבש? ומשיבים: כשהדביש (התקלקל הדבש). ושואלים שוב: הדביש למאי חזי [למה ראוי]? ולשם מה הביאו רבן גמליאל? ומשיבים שהוא ראוי לכתיתא דגמלי [למשוח בו פצעי גמלים].

וְיַתִּיר חֲבָלִים וְיִפְּלוּ שַׂקִּין! מִיצְטְרוּ זִיקֵי. וְיָבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וְיַנִּיחַ תַּחְתֵּיהֶן! מְטָנְפֵי, וְקָמְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכֶנּוֹ. וְהָאִיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים! קָסָבַר: צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּרַבָּנַן.

ושואלים: ויתיר את החבלים ויפלו השקין מאליהם! ומשיבים: לא עשה זאת משום החשש שמא מיצטרו זיקי [יבקעו הנאדות] שהדבש מונח בהם. ושואלים: ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן! ומשיבים: יש חשש שמא מטנפי [יתלכלכו] וקמבטל [והרי הוא מבטל] בכך כלי מהיכנו. ומקשים: והאיכא [והרי יש] בדבר משום צער בעלי חיים וראוי לו לוותר על הפסדו משום כך! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] רבן גמליאל שאיסור צער בעלי חיים אינו מן התורה אלא דרבנן [מדברי סופרים] בלבד, ואינו חייב להפסיד משום כך (רמב"ן).

אַבַּיֵי אַשְׁכַּחֵיהּ לֵיהּ לְרַבָּה דְּקָא מְשַׁפְשֵׁף לֵיהּ לִבְרֵיהּ אַגַּבָּא דַּחֲמָרָא. אָמַר לֵיהּ: קָא מִשְׁתַּמֵּשׁ מָר בְּבַעֲלֵי חַיִּים! אָמַר לֵיהּ: צְדָדִין הֵן, וּצְדָדִין לֹא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. מְנָא תֵּימְרָא – דִּתְנַן: מַתִּיר חֲבָלִים וְהַשַּׂקִּין נוֹפְלִין. מַאי לָאו בְּחִבֵּר גּוּוַלָקִי, דְּהָווּ לְהוּ צְדָדִין, וּצְדָדִין לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.

מסופר: אביי אשכחיה ליה [מצא אותו] את רבה דקא [שהוא] משפשף ליה לבריה אגבא דחמרא [את בנו לשעשעו על גב החמור] בשבת אמר ליה [לו]: והלא קא משתמש מר [משתמש הוא אדוני] בבעלי חיים, ואסרו חכמים כל שימוש בבעלי חיים בשבת! אמר ליה [לו] רבה: לא הנחתי את הילד על גבי החמור אלא בצידו, ו צדדין הן, וצדדין לא גזרו בהו רבנן [גזרו בהם חכמים] איסור. מנא תימרא [מנין תאמר] שכן הוא — דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: מתיר את החבלים והשקין נופלין מאליהם. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן באופן שחבר את השקים כדרך גוולקי, שהצמידם באמצעות רצועות לבהמה באופן אינו יכול להתיר את השקים אלא אם כן ישען על צידי הבהמה ויתירם, ונמצא דהוו להו [שהרי הם] צדדין וצדדין לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] איסור.

לֹא, בְּחִבֵּר אַגַּלָוְוקִי, דְּלָא הָווּ צְדָדִין. אִי נַמִי, בְּלֶכְּתָא.

ענה לו אביי: לא, אין זו הוכחה גמורה ויתכן שכאן מדובר בחבר את השקים כדרך אגלווקי, שלא הצמידם לבהמה בקשר טוב שכדי להתירו צריך להשען על צידי הבהמה, אלא תפוסים לאוכף על ידי וו שדי בשמיטתו בקלות כדי לנתקם מן הבהמה, ואין צריך להשען על צידי הבהמה לשם כך, דלא הוו [שאין אלה] בכלל צדדין. אי נמי, בלכתא [או גם כן, בחבל] שהיו השקים קשורים לצידי הבהמה בחבל, ויכול להתירם בלא להשען עליה.

אֵיתִיבֵיהּ: שְׁתַּיִם בִּידֵי אָדָם וְאַחַת בָּאִילָן – כְּשֵׁרָה, וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. מַאי לָאו – דְּחָק בֵּיהּ בָּאִילָן, דְּהָווּ לְהוּ צְדָדִין וּצְדָדִין אֲסוּרִין!

איתיביה [הקשה לו] ממה שאמרו במשנה: סוכה שבנה לה שתים (שתי דפנות) בידי אדם על הקרקע, ודופן אחת באילן — הרי זו סוכה כשרה למצוותה, ואולם אין עולין לה ואין משתמשים בה ביום טוב, שאסור להשתמש בשבת ויום טוב באילנות המחוברים לארץ. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן באופן דחק ביה [שחקק בו] באילן ובתוך החור שנוצר הכניס קורה המחזיקה את הדופן דהוו להו צדדין ונמצא משתמש בצידי האילן, הרי שצדדין אסורין!

לָא, דְּכַפְיֵיהּ לָאִילָן וְאַנַּח סִיכּוּךְ עִילָּוֵיהּ, דְּקָמְשַׁמֵּשׁ בָּאִילָן. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: שָׁלֹשׁ בִּידֵי אָדָם וְאַחַת בָּאִילָן – כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. וְאִי דְּכַפְיֵיהּ לָאִילָן – אַמַּאי עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב?

ודחה רבה: לא, מדובר כאן באופן דכפייה [שכפפו] לאילן ואנח [והניח] סיכוך (סכך) עילויה דקמשמש [על גביו שהרי הוא משתמש] באילן עצמו. והקשה לו אביי: אי הכי אימא סיפא [אם כך אמר את סופה של המשנה] שלש דפנות בידי אדם ואחת באילן; הרי זו סוכה כשרה, ועולין לה ביום טוב. ואי דכפייה לאילן — אמאי [ואם כפף את האילן ובנה עליו, מדוע] עולין לה ביום טוב?

וְאֶלָּא מַאי – צְדָדִין אֲסוּרִין? סוֹף סוֹף, אַמַּאי עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב? אֶלָּא: הָתָם בְּגַוַאזָא פַּרְסַכַּנָא, דְּאִילָן גּוּפֵיהּ דּוֹפֶן בְּעָלְמָא הוּא דְּשַׁוְויֵהּ. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי, זֶה הַכְּלָל: כָּל אִילּוּ שֶׁיִּנָּטֵל הָאִילָן וִיכוֹלָה לַעֲמוֹד – עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב, שְׁמַע מִינָּהּ.

ודחה רבה: ואלא מאי [מה תאמר] שצדדין אסורין? ואולם גם אם צדדים אסורים קיימת אותה בעייה: סוף סוף אמאי [מדוע] עולין לה ביום טוב? אלא בעל כרחך עליך לפרש באופן אחר: התם בגואזא פרסכנא [שם בענפים פרושים] שהאילן גופיה [עצמו] דופן בעלמא [בלבד] הוא דשוויה [שעשאו], ולא סמך דופן אחר לאילן. דיקא נמי [מדוייק גם כן] כהסבר זה, ולכן אם הדופן היא חלק מהכשר הסוכה ושצריכה שלוש דפנות — אין להשתמש בה, אבל כדופן רביעית אינה פוסלת משימוש ביום טוב, ששנינו זה הכלל: כל אילו שינטל האילן ויכולה הסוכה עדיין לעמוד — עולין לה ביום טוב. נמצא שאין הדפנות נשענות באילן, אלא האילן עצמו משמש דופן. ומסכמים: שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי אֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. מַאי לָאו, בְּהָא קָמִיפַּלְגִי; דְּמָר סָבַר: צְדָדִין אֲסוּרִין, וּמָר סָבַר: מוּתָּרִין?

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שכמחלוקת תנאים] היא שנויה בענין שימוש בצדדים, ששנינו בתוספתא לגבי סוכה הנשענת באילן שאין עולין לה ביום טוב. ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' מאיר: עולין לה ביום טוב. מאי לאו, בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו]; דמר סבר [שחכם זה, חכמים, סבור] שצדדין אסורין ומר סבר [וחכם זה, ר' מאיר סבור]: מותרין?

אָמַר אַבַּיֵי: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא צְדָדִין אֲסוּרִין, וְהָכָא בְּצִדֵּי צְדָדִין קָמִיפַּלְגִי; מָר סָבַר: צִדֵּי צְדָדִין אֲסוּרִין, וּמָר סָבַר: צִדֵּי צְדָדִין מוּתָּרִין.

אמר אביי: לא, אפשר לפרש כי דכולי עלמא [לדעת הכל] צדדין אסורין, ואולם הכא [כאן] בצדי צדדין קמיפלגי [נחלקו], כלומר,: לא בדבר הנשען על האילן עצמו, אלא בדופן הנתמכת בקורה והקורה נשענת בצידו של האילן. מר סבר [חכם זה, חכמים סבור] שצדי צדדין אסורין, ומר סבר [וחכם זה, ר' מאיר סבור] שצדי צדדין מותרין.

רָבָא אָמַר: מַאן דְּאָסַר בִּצְדָדִין – אָסַר נַמִי בְּצִדֵּי צְדָדִין, מַאן דְּשָׁרֵי בְּצִדֵּי צְדָדִין – שָׁרֵי נַמִי בִּצְדָדִין. אֵיתִיבֵיהּ רַב מְשַׁרְשִׁיָּא לְרָבָא: נָעַץ

רבא אמר: מאן דאסר [מי שאוסר] בצדדין — אסר נמי [גם כן] בצדי צדדין, מאן דשרי [מי שהתיר] בצדי צדדין — שרי נמי [התיר גם כן] בצדדין. איתיביה [הקשה לו] רב משרשיא לרבא ממה ששנינו: נעץ