לֹא תֵּצֵא לְחוּלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.

ושואלים עוד: אם אין שם עמו בדרך לא גוי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן מאי [מה יעשה]? אמר ר' יצחק: עוד עצה אחרת היתה לטפל בכיס זה, ולא רצו חכמים לגלותה. ושואלים: מאי [מהי] אותה עצה אותה הזכיר כי "עוד אחרת היתה "? ומסבירים: עצה זו היא שמוליכו את הכיס בכל פעם פחות פחות מארבע אמות, ובאופן זה יכול להעבירו ברשות הרבים בלי לעבור על דברי תורה. ושואלים: אמאי [מדוע] לא רצו חכמים לגלותה? — ומסבירים: משום הכתוב "כבד אלהים הסתר דבר וכבד מלכים חקר דבר" (משלי כה, ב). ושואלים: והכא, מאי [וכאן, מה] "כבד אלהים " איכא [יש] שבגללו יש להסתיר את הדבר? ומשיבים: אם יעשה כן יש לחשוש דילמא אתי לאתויי [שמא ישכח ויבוא להביא] ארבע אמות ברשות הרבים. תקנה זו שנותן כיסו לגוי ואינו מטלטלו בעצמו פחות מארבע אמות היא אחד משמונה עשר דבר שגזרו, כשיטת בית שמאי (מפורטות כולן בפרק ראשון במסכת שבת). על הגזירות הללו נחלקו דעות חכמים' בדור מאוחר יותר.

כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, דִּתְנַן: חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרוֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. אֵלּוּ הֵן: חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְגוֹי שֶׁתָּרַם אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּתוֹ – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

תניא [שנויה ברייתא]: ר' אליעזר אומר: יפה עשו ובו ביום שגזרו גדשו סאה, והוסיפו דברים של שמירה וסייג לתורה. ר' יהושע אומר: לא יפה עשו ובו ביום מחקו סאה, שגזירות אלה קשה לקיימן, והסוף הוא שעוברים גם עליהן וגם על דברי תורה.

מַאי, לְחֵרֵשׁ יָהֵיב לֵיהּ – דְּקָטָן אָתֵי לִכְלָל דַּעַת, אוֹ דִּילְמָא: לְקָטָן יָהֵיב לֵיהּ, דְּחֵרֵשׁ אָתֵי לְאַחְלוּפֵי בְּגָדוֹל פִּיקֵּחַ? אִיכָּא דְּאָמְרִי: לְחֵרֵשׁ יָהֵיב לֵיהּ, אִיכָּא דְּאָמְרִי: לְקָטָן יָהֵיב לֵיהּ.

תניא [שנויה ברייתא] במקום אחר: משל משלו להבין את שיטת ר' אליעזר, למה הדבר דומה — לקופה (סל) מלאה קישואין ודילועין, אדם נותן לתוכה חרדל — והיא מחזקת גם את החרדל ותוספת זו רק לתועלת היא. ואילו משל להבין את שיטת ר' יהושע, למה הדבר דומה — לעריבה (קערה גדולה) מלאה דבש, אם אדם נותן לתוכה רימונים ואגוזים — והיא מקיאה מתוכה אף את הדבש שהיה בה.

אֵין שָׁם לֹא גּוֹי וְלֹא חֲמוֹר וְלֹא חֵרֵשׁ וְלֹא שׁוֹטֶה וְלֹא קָטָן, מַאי? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה, וְלֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ. מַאי “עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה״ – מוֹלִיכוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. אַמַּאי לֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ – מִשּׁוּם “כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבוֹד מְלָכִים חֲקוֹר דָּבָר״. וְהָכָא, מַאי “כְּבוֹד אֱלֹהִים״ אִיכָּא? דִּילְמָא אָתֵי לְאַתּוֹיֵי אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

קודם לכן שנינו שאמר מר [החכם] שכאשר אין עמו גוי — מניחו את כיסו על החמור. ומקשים: והלא נמצא מחמר (מוליך חמור טעון), ורחמנא אמר [והתורה אמרה] "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" (שמות כ, י), והרי נמצא עושה מלאכת העברה ברשות הרבים על ידי החמור!

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם גָּדְשׁוּ סְאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם מָחֲקוּ סְאָה.

אמר רב אדא בר אהבה: מניחו עליה כשהיא מהלכת ובכך גורם שאין נעשית כאן מלאכה גמורה של הוצאה והעברה בשבת, שכן מלאכת ההוצאה אין בה חיוב מן התורה אלא אם כן היו בה גם עקירה וגם הנחה. ואם לא עקרה הבהמה את המשא (שהרי הונח עליה בשעת הילוכה) אין כאן עקירה, ואין כאן חיוב עשיית מלאכה גמורה. ומקשים: והא [והרי] אי אפשר שלא קיימא [תעמוד] הבהמה לאחר שהתחילה להלך, כדי להשתין מים ולהטיל גללים, ואיכא [ויש] אם כן עקירה והנחה! ומשיבים: אף לכך יש תקנה, שכשהיא, הבהמה, מהלכת — מניחו לכיס עליה, כשהיא עומדת — נוטלו הימנה (ממנה). ומקשים: אי הכי [אם כך] הוא עושה, אם כך הוא עושה אפילו על חברו ישראל נמי [גם כן] יכול לשים את משאו, ולא תהא בכך עקירה והנחה.

תַּנְיָא, מָשָׁל דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה – לְקוּפָּה מְלֵאָה קִישּׁוּאִין וְדִילּוּעִין, אָדָם נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חַרְדָּל – וְהִיא מַחֲזֶקֶת. מָשָׁל דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה – לַעֲרֵיבָה מְלֵאָה דְּבַשׁ, נוֹתֵן לְתוֹכָהּ רִימּוֹנִים וֶאֱגוֹזִים – וְהִיא מְקִיאָה.

אמר רב פפא: כל דבר שעושה בגופו וחייב חטאת על המעשה, אם עשה בחברו הרי זה פטור אבל אסור, וכל שאם עשה כך בחבירו פטור אבל אסור — בחמורו מותר לכתחלה.

אָמַר מָר: אֵין עִמּוֹ גּוֹי – מַנִּיחוֹ עַל הַחֲמוֹר. וַהֲלֹא מְחַמֵּר, וְרַחֲמָנָא אָמַר “לֹא תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה״!

אמר רב אדא בר אהבה: היה מהלך בערב שבת בדרך והיתה חבילתו מונחת לו על כתיפו והחשיך היום — רץ תחתיה, כלומר, רץ עם החבילה עד שמגיע לביתו. ומדגישים: דוקא רץ, אבל קלי קלי מעט מעט בהליכה רגילה — לא, ויש לברר אם כן:

אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מַנִּיחוֹ עָלֶיהָ כְּשֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת. וְהָא אִי אֶפְשָׁר דְּלָא קָיְימָא לְהַשְׁתִּין מַיִם וּלְהַטִּיל גְּלָלִים, וְאִיכָּא עֲקִירָה וְהַנָּחָה! כְּשֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת – מַנִּיחוֹ עָלֶיהָ, כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת – נוֹטְלוֹ הֵימֶנָּה. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ חֲבֵרוֹ נַמִי!

מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון דלית ליה היכירא [שאין לו היכר] בהליכה רגילה, יש חשש שמא אתי למיעבד [יבוא לעשות] עקירה והנחה, כגון שיעמוד לנוח באמצע הדרך. ומקשים: סוף סוף, כי מטא לביתיה [כאשר מגיע לביתו] אי אפשר שלא קאי פורתא [יעמוד מעט], וקמעייל [ונמצא שהוא מכניס] מרשות הרבים לרשות היחיד! ומשיבים: מדובר כאן באופן זה, שכאשר מגיע לביתו אינו מכניס את החבילה כדרכה, אלא דזריק ליה [שזורק אותה] כלאחר יד ולא בדרך הרגילה, וכיון שלא עשה את המלאכה כדרכה אין בכך איסור מן התורה.

אָמַר רַב פַּפָּא: כֹּל שֶׁבְּגוּפוֹ חַיָּיב חַטָּאת – בַּחֲבֵרוֹ פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, כֹּל שֶׁחֲבֵרוֹ פָּטוּר אֲבָל אָסוּר – בַּחֲמוֹרוֹ מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה.

כיון שהוזכר ענין המחמר בשבת, מביאים את מה שאמר רמי בר חמא: המחמר אחר בהמתו בשבת, אם עשה זאת בשוגג — חייב להביא קרבן חטאת, ואם במזיד — חייב סקילה. ושואלים מאי טעמא [מה טעם] הדבר? על סמך מה אומר הוא דבר זה? אמר רבא: דאמר קרא [שכן אמר הכתוב]: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך ", ומכאן נלמד: בהמתו דומיא דידיה [בדומה לו]; מה הוא אם עשה בשוגג — חייב חטאת, ובמזיד — חייב סקילה. אף אם עשה מלאכה בבהמתו נמי [גם כן] אם עשה בשוגג — חייב חטאת, ובמזיד — חייב סקילה.

אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָיְתָה חֲבִילָתוֹ מוּנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵיפוֹ – רָץ תַּחְתֶּיהָ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. דַּוְקָא רָץ, אֲבָל קַלֵּי קַלֵּי – לָא.

אמר רבא: שתי תשובות יש לדחות את הדבר ; חדא [אחד], דכתיב [שכן נאמר]: "תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (במדבר טו, כט-ל), ודבר זה נאמר בדין חטאת על שגגת עבודה זרה, והוקשה (הושוותה) בפסוק כל התורה כולה לאיסור עבודה זרה, ובין השאר נלמד מכך: מה עבודה זרה אינו חייב אלא דעביד מעשה בגופיה [שעושה מעשה בגופו, בעצמו], הכא נמי [כאן גם כן] אינו חייב עד דעביד [שעושה] מעשה בגופיה [בגופו, בעצמו] ולא על דבר שעושה בהמתו.

מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ הֶיכֵּירָא – אָתֵי לְמִיעֲבַד עֲקִירָה וְהַנָּחָה, סוֹף סוֹף, כִּי מָטָא לְבֵיתֵיהּ אִי אֶפְשָׁר דְּלָא קָאֵי פּוּרְתָּא, וְקָמְעַיֵּיל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד! דְּזָרֵיק לֵיהּ כִּלְאַחַר יָד.

ועוד שואלים: אמרנו שאם עשה במזיד חייב סקילה, ודבר זה קשה, שהרי תנן [שנינו במשנה] המונה את החייבים סקילה בין השאר גם את המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה. ונדייק: מכלל הדברים אתה למד דאיכא מידי [שיש דבר] בין איסורי התורה שאין חייבין על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה,

אָמַר רָמִי בַּר חָמָא: הַמְחַמֵּר אַחַר בְּהֶמְתּוֹ בַּשַּׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג – חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד – חַיָּיב סְקִילָה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: דְּאָמַר קְרָא “לֹא תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה אַתָּה וּבְהֶמְתֶּךָ״ בְּהֶמְתּוֹ דּוּמְיָא דִּידֵיהּ, מַה הוּא – בְּשׁוֹגֵג חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד חַיָּיב סְקִילָה, אַף בְּהֶמְתּוֹ נַמִי, בְּשׁוֹגֵג – חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד – חַיָּיב סְקִילָה.

ומאי ניהו [ומה הוא], האם לא איסור ה"לאו" ("לא תעשה") של מחמר? ומכאן נלמד שאיסור מחמר כשאר עבודה בבהמתו אף שנאמר בתורה מכל מקום אין בו חיוב סקילה! ודוחים: אין זה מחוייב, יתכן שהכוונה היא לאיסור תחומין שאין לצאת מהם בשבת ואליבא [ולפי שיטת] ר' עקיבא הסבור שדיני תחומין נאמרו בתורה אף כי אין חייבים על שגגתם חטאת ועל זדונם סקילה. וכן איסור הבערה של אש בשבת אליבא [לפי שיטת] ר' יוסי, הסבור כי אין חיוב סקילה על הבערת אש בשבת אלא איסור לאו ועונש מלקות בלבד.

אָמַר רָבָא: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר; חֲדָא: דִּכְתִיב “תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה״ הוּקְּשָׁה כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה, מָה עֲבוֹדָה זָרָה – דְּעָבֵיד מַעֲשֶׂה בְּגוּפֵיהּ, הָכָא נַמִי – עַד דְּעָבֵיד מַעֲשֶׂה בְּגוּפֵיהּ.

לא תצא אותה תרומה לחולין כדבר שאין בו קדושה כלל, מפני שהוא ספק אם בר דעת הוא. נמצא שלשיטה זו החרש הוא בר דעת במידה מסויימת, ועדיף מבחינת חיובו במצוות על הקטן.

וְעוֹד, תְּנַן: הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּדָבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת וְעַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה, מִכְּלָל דְּאִיכָּא מִידֵּי דְּאֵין חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת וְלֹא עַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה.

כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן [לשיטת חכמים], דתנן [ששנויה משנה]: חמשה הם אלו שלא יתרומו לכתחילה, ואף אם תרמו אין תרומתן תרומה כלל, אלו הן: חרש שוטה וקטן, והתורם את שאינו שלו, וגוי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו של הישראל, כיון שאין גוי נעשה שליח להפרשת תרומה וכל שכן שאינו מפרישה בעצמו.

וּמַאי נִיהוּ, לָאו דִּמְחַמֵּר? לֹא, תְּחוּמִין וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, וְהַבְעָרָה אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי.

ומכאן למדנו שאין כל הבדל בין חרש וקטן, ומתעוררת שאלה ביחס לנתינת הכיס בשבת, מאי [מה יעשה]? האם לחרש יהיב ליה [נותן אותו], שהרי קטן אתי [בא] לאחר זמן לכלל דעת, ומוטב אם כן שלא להרגילו בעבירה, או דילמא [שמא] לקטן יהיב ליה [נותן אותו], שהרי אם יתננו לחרש אתי לאחלופי [יבואו להחליפו] בגדול פיקח, ויחשבו שלכל גדול פיקח מותר הדבר, ולכן מוטב לתת לקטן, שהכל יודעים שאינו מחוייב במצוות. והשאלה היא מה עושים המקרה כזה. איכא דאמרי [יש שאומרים] שלחרש יהיב ליה [נותן אותו], ואיכא דאמרי [יש שאומרים] שלקטן יהיב ליה [נותן אותו], ולא הגיעה הבעיה לכלל סיכום נוסף.