כָּל יוֹמָא הֲוָה דָּבָר רַב יְהוּדָה בֵּי עֲשָׂרָה, וְיָתְבִי בְּדוּכְתֵּיהּ. לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים אִיתְחַזֵּי לֵיהּ בְּחֶילְמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְאָמַר לֵיהּ: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ שֶׁהִנַּחְתָּ אֶת דַּעְתִּי.

כל יומא הוה דבר [יום היה מביא] רב יהודה בי עשרה [יחד עשרה אנשים], ויתבי בדוכתיה [והיו יושבים במקומו]. לאחר שבעה ימים איתחזי ליה בחילמיה [נראה לו המת בחלומו] לרב יהודה, ואמר ליה [לו]: תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כֹּל שֶׁאוֹמְרִים בִּפְנֵי הַמֵּת יוֹדֵעַ, עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל. פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי; חַד אָמַר: עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל, וְחַד אָמַר: עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל הַבָּשָׂר.

אמר ר' אבהו: כל דבר שאומרים בפני המת, המת יודע, עד שיסתם הגולל. פליגי [נחלקו] בה בדבר זה ר' חייא ור' שמעון ברבי [בנו של רבי]: חד [אחד מהם] אמר: ידיעת המת היא עד שיסתם הגולל (כיסוי הקבר) (תוספות), וחד [ואחד מהם] אמר: ידיעת המת היא עד שיתעכל הבשר.

מַאן דַּאֲמַר עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל הַבָּשָׂר – דִּכְתִיב “אַךְ בְּשָׁרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל״. מַאן דַּאֲמַר עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל – דִּכְתִיב “וְיָשׁוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וגו׳״.

מאן [מי] שאמר שידיעת המת היא עד שיתעכל הבשר, הראיה לשיטתו היא ממה דכתיב [שנאמר]: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל " (איוב יד, כב), הרי שיודע המת בצער בשרו שבקבר. ומאן [ומי] שאמר שידיעת המת היא עד שיסתם הגולל, הראיה לשיטתו היא ממה דכתיב [שנאמר]: "וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב, ז), כלומר, שעם שוב הגוף לאדמה שבה אף הנפש למקומה, ושוב אינו יודע כלום.

תָּנוּ רַבָּנַן: “וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ״ – תְּנֵהָ לוֹ כְּמוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לְךָ בְּטָהֳרָה – אַף אַתָּה בְּטָהֳרָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וַדָּם שֶׁחִלֵּק בִּגְדֵי מַלְכוּת לַעֲבָדָיו. פִּקְחִין שֶׁבָּהֶן קִיפְּלוּם וְהִנִּיחוּם בַּקּוּפְסָא, טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶן הָלְכוּ וְעָשׂוּ בָּהֶן מְלָאכָה. לְיָמִים בִּיקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת כֵּלָיו, פִּקְחִין שֶׁבָּהֶן הֶחֱזִירוּם לוֹ כְּשֶׁהֵן מְגוֹהָצִין, טִפְּשִׁין שֶׁבָּהֶן הֶחֱזִירוּם לוֹ כְּשֶׁהֵן מְלוּכְלָכִין. שָׂמַח הַמֶּלֶךְ לִקְרַאת פִּקְחִין, וְכָעַס לִקְרַאת טִפְּשִׁין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: את הפסוק "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב, ז), יש לפרש כך: "אשר נתנה" כוונתו — כאשר נתנה, לאמור: תנה לו כמו שנתנה לך, שמאחר ונתנה לך בטהרה — אף אתה תן לו אותה בטהרה. משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו. מה עשו בהם? פקחין שבהן, קיפלום והניחום בקופסא לשמרם. טפשים שבהן, הלכו ועשו בהן מלאכה. לימים ביקש המלך את כליו (בגדיו) בחזרה, ואז הפקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין כפי שקבלום, טפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת הפקחין, וכעס לקראת הטפשין.

עַל פִּקְחִין אָמַר: יִנָּתְנוּ כֵּלַי לָאוֹצָר, וְהֵם יֵלְכוּ לְבָתֵּיהֶם לְשָׁלוֹם. וְעַל טִפְּשִׁין אָמַר: כֵּלַי יִנָּתְנוּ לַכּוֹבֵס, וְהֵן יִתְחַבְּשׁוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים.

על הפקחין אמר: ינתנו כלי שוב לאוצר, והם ילכו לבתיהם לשלום. ועל הטפשין אמר: כלי ינתנו לכובס כדי לחדשם, והן הטפשים, יתחבשו (יאסרו) בבית האסורים כעונש על שביזו את בגדי המלך לצורך עצמם.

אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל גּוּפָן שֶׁל צַדִּיקִים אוֹמֵר “יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״ וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר “וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״. עַל גּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים הוּא אוֹמֵר “אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה׳ לָרְשָׁעִים״ וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר “וְאֵת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע״.

אף הקדוש ברוך הוא נוהג כן, על גופן של הצדיקים שהוא ככלי מלכות שנשמרו יפה, אומר: "יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו" (ישעיה נז, ב). ועל נשמתן הוא אומר: "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך" (שמואל א' כה, כט). ומאידך, על גופן של הרשעים הוא אומר: "אין שלום אמר ה ' לרשעים " (ישעיה נז, כא), ועל נשמתן הוא אומר: "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּנוּזוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר “וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״, וְשֶׁל רְשָׁעִים זוֹמְמוֹת וְהוֹלְכוֹת, [וּמַלְאָךְ אֶחָד עוֹמֵד בְּסוֹף הָעוֹלָם וּמַלְאָךְ אַחֵר עוֹמֵד בְּסוֹף הָעוֹלָם, וּמְקַלְּעִין נִשְׁמָתָן זֶה לָזֶה], שֶׁנֶּאֱמַר “וְאֵת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע״.

"(שמואל א' כה, כט). תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: נשמתן של הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר: "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים ". ושל רשעים זוממות (קשורות) והולכות, ומלאך אחד עומד בסוף העולם האחד, ומלאך אחר עומד בסוף העולם האחר, ומקלעין נשמתן של רשעים זה לזה, והוא שנאמר: "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע

אָמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב נַחְמָן: שֶׁל בֵּינוֹנִים מַאי? אָמַר לֵיהּ: אִיכָּא שָׁכִיבְנָא לָא אָמְרִי לְכוּ הַאי מִילְּתָא. הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵלּוּ וָאֵלּוּ לְדוּמָה נִמְסָרִין, הַלָּלוּ – יֵשׁ לָהֶן מָנוֹחַ, הַלָּלוּ – אֵין לָהֶן מָנוֹחַ. אָמַר (לֵיהּ) רַב מָרִי: עֲתִידִים צַדִּיקִים דְּהָווּ עַפְרָא, דִּכְתִיב “וְיָשׁוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה״.

", אמר ליה [לו] רבה לרב נחמן: נשמותיהם של בינונים מאי [מה מתארע להן]? אמר ליה [לו] רב נחמן: יפה עשית ששאלתני, איכא שכיבנא [אם הייתי מת], לא אמרי לכו האי מילתא [הייתי יכול לומר לכם דבר זה], שכן הכי [כך] אמר שמואל: אלו ואלו למלאך דומה הממונה על הרוחות הם נמסרין, אלא הללו, הבינונים, יש להן מנוח, והללו , הרשעים, אין להן מנוח. אמר רב מרי: עתידים אפילו הצדיקים דהוו עפרא [שיהיו עפר] ואין גופם נשמר בשלמותו לעולם, דכתיב [שכן נאמר]: "וישב העפר על הארץ כשהיה " (קהלת יב, ז).

הַנְהוּ קָפוּלָאֵי דְּהָווּ קָפְלֵי בְּאַרְעָא דְּרַב נַחְמָן, נְחַר בְּהוּ רַב אַחַאי בַּר יֹאשִׁיָּה. אָתוּ וְאָמְרוּ לֵיהּ לְרַב נַחְמָן: נְחַר בָּן גַּבְרָא. אֲתָא וַאֲמַר לֵיהּ: מַאן נִיהוּ מָר? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא אַחַאי בַּר יֹאשִׁיָּה. אָמַר לֵיהּ: וְלָאו אָמַר רַב מָרִי: עֲתִידִי צַדִּיקֵי דְּהָווּ עַפְרָא? אָמַר לֵיהּ: וּמַנִּי מָרִי, דְּלָא יָדַעֲנָא לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: וְהָא קְרָא כְּתִיב “וְיָשׁוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה״?

אגב מאמר זה מסופר: הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא [אותם חופרים שהיו חופרים באדמה] של רב נחמן. הגיעו לקבר ונחר בהו [גער בהם] רב אחאי בר יאשיה שהיה קבור שם. אתו [באו] ואמרו ליה [לו] לרב נחמן: נחר בן גברא [גער בנו אדם שמת]. אתא [בא] רב נחמן ואמר ליה [לו] לשוכן העפר: מאן ניהו מר [מי הוא אדוני]? אמר ליה [לו]: אנא [אני] אחאי בר יאשיה . אמר ליה [לו] רב נחמן: כיצד נשמר גופך, ולאו [וכי לא] אמר רב מרי: עתידי צדיקי דהוו עפרא [עתידים הצדיקים שיהיו עפר]? אמר ליה [לו] רב אחאי: ומני [ומיהו] מרי זה דלא ידענא ליה [שאינני מכיר אותו ואינני חושש לדבריו]?, אמר ליה [לו] רב נחמן: אף בלא דברי רב מרי, והא קרא כתיב [והרי מקרא מפורש נאמר]: "וישב העפר על הארץ כשהיה

אֲמַר לֵיהּ: דְּאַקְרַיָיךְ קֹהֶלֶת לָא אַקְרַיָיךְ מִשְׁלֵי, דִּכְתִיב “וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה״ כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִנְאָה בְּלִבּוֹ – עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִים, כָּל שֶׁאֵין לוֹ קִנְאָה בְּלִבּוֹ – אֵין עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִים.

"! אמר ליה [לו] רב אחאי: דאקרייך [מי שלימד אותך] את מקראות ספר קהלת, לא אקרייך [לימד אותך] את מקראות ספר משלי, דכתיב [שכן נאמר] בספר משלי: "חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה " (משלי יד, ל), ומשמעו: כל מי שיש לו קנאה בלבו בחייו — עצמותיו מרקיבים, וכל שאין לו קנאה בלבו — אין עצמותיו מרקיבים.

גְּשַׁשֵׁיהּ, חַזְיֵיהּ דְּאִית בֵּיהּ מְשָׁשָׁא. אֲמַר לֵיהּ: לֵיקוּם מָר לְגַוֵּויהּ דְּבֵיתָא. אֲמַר לֵיהּ: גָּלֵית אַדַּעֲתָךְ דַּאֲפִילּוּ נְבִיאֵי לָא קָרֵית, דִּכְתִיב “וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳ בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם״.

גששיה [מיששו], חזייה דאית ביה מששא [וראה שיש בו ממש]. אמר ליה [לו] רב נחמן: ליקום מר לגוויה דביתא [יעמוד אדוני וילך לתוך הבית]. אמר ליה [לו] רב אחאי: גלית אדעתך [גילית דעתך] שאפילו נביאי [נביאים] לא קרית [למדת], ולא רק כתובים אינך יודע, דכתיב [שהרי נאמר]: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי

אָמַר לֵיהּ: וְהָכְתִיב “כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב״. אָמַר לֵיהּ: הַהוּא – שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם תְּחִיַּית הַמֵּתִים.

"(יחזקאל לז, יג), וכל עוד לא הצטוו המתים לצאת מן הקברים, אסור להם לצאת מקברם. חזר רב נחמן לשאול בענין הישארות הגוף ואמר ליה [לו] רב נחמן לאחאי: והכתיב [והרי בכל זאת נאמר]: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב "! (בראשית ג, יט), ומדוע גופך לא שב להיות עפר? אמר ליה [לו]: הפסוק ההוא מתקיים בצדיקים רק שעה אחת קודם תחיית המתים. כדי שיבראו אף הם מחדש (מהרש"א).

אָמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָא לְרַבִּי אַבָּהוּ: אָמְרִיתוּ “נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּנוּזוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד״. אוֹבָא טַמְיָא הֵיכָא אַסְקֵיהּ לִשְׁמוּאֵל בִּנְגִידָא? אָמַר לֵיהּ: הָתָם בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲוָה. דְּתַנְיָא: כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ גּוּפוֹ קַיָּים, וְנִשְׁמָתוֹ עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת. לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הַגּוּף בָּטֵל.

אמר ליה [לו] ההוא מינא [מין אחד] לר' אבהו: הרי אמריתו [אתם אומרים] כי נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, אם כן אובא טמיא היכא אסקיה [בעלת האוב איך העלתה] את שמואל בנגידא [באוב]? והרי שוב אין מקומה כאן בעולם הזה! אמר ליה [לו] ר' אבהו: התם [שם] בתוך שנים עשר חדש לפטירתו היה הדבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כל שנים עשר חדש גופו של המת קיים, ונשמתו עולה ויורדת, ופעמים מצויה היא בעולם הזה עם גופו. לאחר שנים עשר חדש הגוף בטל