שֶׁיַּמְתִּין. קוֹשְׁרִין אֶת הַלֶּחִי, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה – אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף. וְכֵן קוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה – סוֹמְכִין אוֹתָהּ בְּסַפְסָל אוֹ בַּאֲרוּכוֹת הַמִּטָּה, לֹא שֶׁתַּעֲלֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא תּוֹסִיף.

שימתין (שלא ימהר להסריח). וכן קושרין את הלחי של המת ההולכת ונפתחת, לא שיזיזנו ממש שיעלה ויחזור למקומו, אלא שלא יוסיף להיפתח יותר. וכן קורה של גג שנשברה בשבת — סומכין אותה בספסל או בארוכות (במוטות הארוכים של) המטה, לא שתעלה הקורה למקומה, אלא שלא תוסיף להתמוטט.

גמ׳ וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר שֶׁנִּכְנַס אַחֲרָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ, בִּיקֵּשׁ לְהָדִיחַ קַרְקַע, אָמַר לוֹ: אֵין מְדִיחִין. לָסוּךְ קַרְקַע – אָמַר לוֹ: אֵין סָכִין. קַרְקַע בְּקַרְקַע – מַחְלְפָא, מֵת בְּקַרְקַע לָא מִיחֲלַף.

על ההיתר לסוך את המת שואלים: והאמר [והרי אמר] רב יהודה שכך אמר שמואל: מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ בשבת, ביקש התלמיד להדיח קרקע, אמר לו ר' מאיר: אין מדיחין. ביקש התלמיד לסוך קרקע, אמר לו ר' מאיר: אין סכין. ומכאן נלמד שדבר האסור בטלטול אין סכים ומדיחים בשבת! ודוחים: קרקע בקרקע — מחלפא [מתחלפת], ומתוך חשש שמא יבוא לרחוץ קרקע שיש בו גומות, אסרו, אבל מת בקרקע — לא מיחלף [אינו מתחלף], ומותר. שנינו במשנה: "עושים כל צרכי המת".

“כָּל״ לְאַתּוֹיֵי מַאי? לְאַתּוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: מְבִיאִין כְּלֵי מֵיקַר וּכְלֵי מַתָּכוֹת וּמַנִּיחִין עַל כְּרֵיסוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפּוֹחַ. וּפוֹקְקִין אֶת נְקָבָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּיכָּנֵס בָּהֶן הָרוּחַ.

ושאלו: "כל "זה לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה]? ומשיבים, לאתויי הא דתנו רבנן [להביא, לרבות את זה ששנו חכמים]: מביאין כלי מיקר (כלים קרירים) וכלי מתכות, ומניחין על כריסו של המת כדי שלא תפוח (תתנפח). ופוקקין את נקביו כדי שלא תיכנס בהן הרוח ויתנפח.

וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ “עַד שֶׁלֹּא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף״ – זֶה חוּט הַשִּׁדְרָה, “וְתָרוּץ גּוּלַּת הַזָּהָב״ – זֶה אַמָּה, “וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ״ – זֶה הַכֶּרֶס, “וְנָרוֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר״ – זֶה פֶּרֶשׁ.

ואף שלמה אמר בחכמתו על הזיקנה והמוות: "עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרוץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור" (קהלת יב, ו), שפרשוהו: "עד שלא ירתק חבל הכסף "— זה חוט השדרה, "ותרץ גלת הזהב "— זה אמה שהיא כמעיין (גולה), "ותשבר כד על המבוע "— זה הכרס הנראית ככד המתנפחת ונבקעת. "ונרץ הגלגל אל הבור "— זה פרש ("גלגל" מלשון גללים) היוצא החוצה.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר “וְזֵרִיתִי פֶּרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם״. אָמַר רַב הוּנָא וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב חַגָּא: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמַּנִּיחִין דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר רַב פַּפִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת וְנוֹפֶלֶת לוֹ עַל פָּנָיו, וְאוֹמֶרֶת לוֹ “טוֹל מַה שֶּׁנָּתַתָּ בִּי״.

וכן הוא אומר: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם " (מלאכי ב, ג). אמר רב הונא ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חגא: כוונת הכתוב לאלו בני אדם שמניחין ועוזבים דברי תורה, ועושין כל ימיהם כחגים ועל כן נקראים הם "חגיכם". אמר ר' לוי שכך אמר רב פפי שכך אמר ר' יהושע: לאחר שלשה ימים, אחר המוות, כריסו של אדם נבקעת ונופלת לו על פניו, ואומרת לו "טול מה שנתת בי ".

מתני׳ אֵין מְעַצְּמִין אֶת הַמֵּת בַּשַּׁבָּת, וְלֹא בַּחוֹל עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ. וְהַמַּעֲצִים עִם יְצִיאַת הַנֶּפֶשׁ – הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים.

אין מעצמין את עיני המת בשבת, משום איסור מוקצה, ואף לא מעצמים עיניו אף בחול עם יציאת נפש. אלא, יש להמתין עד שימות. והמעצים עם יציאת הנפש — הרי זה שופך דמים, שהוא מקרב על ידי כך את המוות.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְעַצְּמוֹ עִם יְצִיאַת הַנֶּפֶשׁ – הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים. מָשָׁל לְנֵר שֶׁכָּבָה וְהוֹלֶכֶת, אָדָם מַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ עָלֶיהָ – מִיָּד כָּבְתָה. תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַצְּמוּ עֵינָיו שֶׁל מֵת – נוֹפֵחַ לוֹ יַיִן בְּחוֹטְמוֹ, וְנוֹתֵן שֶׁמֶן בֵּין רִיסֵי עֵינָיו, וְאוֹחֵז בִּשְׁנֵי גּוּדָּלֵי רַגְלָיו – וְהֵן מִתְעַצְּמִין מֵאֲלֵיהֶן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המעצמו למת עם יציאת הנפש — הרי זה שופך דמים. משל לנר שכבה והולכת, והיתה הבערה יכולה להימשך עוד זמן מסויים, ואולם אם אדם מניח אצבעו עליה — מיד כבתה. תניא [שנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרוצה שיתעצמו עיניו של מת — נופח לו יין בחוטמו, ונותן שמן בין ריסי עיניו, ואוחז בשני גודלי רגליו, והן העינים, מתעצמין מאליהן.

תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי – מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵת – אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, אָמְרָה תּוֹרָה: חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אֶחָד, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמוֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה. דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵת – אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו – כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם, בָּטֵל מִן הַמִּצְוֹת. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: “בַּמֵּתִים חָפְשִׁי״ כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם – נַעֲשָׂה חָפְשִׁי מִן הַמִּצְוֹת.

ואגב דברים אלה שנאמרו במת מביאים את מה ש תניא [שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי — מחללין עליו את השבת. דוד מלך ישראל מת — אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת וטעמו של דבר, אמרה תורה: "חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה ". ואפילו דוד מלך ישראל, כשמת — אין מחללין עליו את השבת. כיון שמת אדם, בטל מן המצות ואין עוד ערך לו. והיינו [וזהו] שאמר ר' יוחנן על הכתוב: "במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד" (תהלים פח, ו) — כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצו‍ת.

וְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי – אֵין צָרִיךְ לְשׁוֹמְרוֹ מִן הַחוּלְדָּה וּמִן הָעַכְבָּרִים, אֲבָל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מֵת – צָרִיךְ לְשׁוֹמְרוֹ מִן הַחוּלְדָּה וּמִן הָעַכְבָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר “וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה״, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם חַי – אֵימָתוֹ מוּטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, כֵּיוָן שֶׁמֵּת – בָּטְלָה אֵימָתוֹ.

ועוד תניא [שנינו בברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי — אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שהם בורחים מפניו. אבל אפילו עוג מלך הבשן כשהוא מת — צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים. שנאמר: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים" (בראשית ט, ב), ודורשים: כל זמן שאדם חי — אימתו מוטלת על הבריות (בעלי חיים). כיון שמת — בטלה אימתו.

אָמַר רַב פַּפָּא: נְקִיטִינַן, אַרְיֵה אַבֵּי תְּרֵי – לָא נָפֵיל. הָא קָא חָזֵינַן דְּנָפֵיל. הַהוּא כִּדְרָמִי בַּר אַבָּא, דְּאָמַר רָמִי בַּר אַבָּא: אֵין חַיָּה שׁוֹלֶטֶת בָּאָדָם עַד שֶׁנִּדְמֶה לוֹ כִּבְהֵמָה; שֶׁנֶּאֱמַר “אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אָסוּר לִישֹׁן בַּבַּיִת יְחִידִי, וְכָל הַיָּשֵׁן בַּבַּיִת יְחִידִי אֲחָזַתּוּ לִילִית.

אמר רב פפא, נקיטינן [מוחזק בידינו]: אריה אבי תרי [על שני אנשים] — לא נפיל [אינו מתנפל]. ומקשים: הא קא חזינן דנפיל [והרי רואים אנו שהוא מתנפל] ומשיבים: את המאמר ההוא שהביא רב פפא יש להסביר כדבר זה שאמר רמי בר אבא: אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר: "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו " (תהילים מט, יג). אבל על בני אדם שיש להם דמות רוחנית של אדם, אין חיה מתנפלת. ועל אותו דרך אמר ר' חנינא: אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי — אחזתו לילית (רוח רעה).

וְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֲשֵׂה עַד שֶׁאַתָּה מוֹצֵא וּמָצוּי לְךָ וְעוֹדְךָ בְּיָדְךָ, וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ “וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרוֹתֶיךָ עַד [אֲשֶׁר] (שֶׁ) לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה״ – אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה “וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָּהֶם חֵפֶץ״ – אֵלּוּ יְמֵי הַמָּשִׁיחַ, שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה.

ועוד תניא [שנינו בברייתא] בשבח החיים, ר' שמעון בן אלעזר אומר: עשה מצוות עד שאתה מוצא אפשרות, ומצוי לך הכסף והאמצעים, ואתה עצמך עודך בידך. ואף שלמה אמר בחכמתו: "וזכר את בוראך בימי בחורתיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (קהלת יב, א) ומפרש: "ימי הרעה" — אלו ימי הזקנה. "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ "— אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. ומעירים: הסבר זה

וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁיעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר “כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״.

פליגא [חלוק] על דברי שמואל, שאמר שמואל : אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד שיתבטל אז, וכפי שנאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמור פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך" (דברים טו, יא), משמע שסדרי העולם ואף עוני ועושר שבו לא יתבטלו.

תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים עַל מִדָּה זוֹ, שֶׁאִם הוּא לֹא בָּא – בָּא בְּנוֹ, וְאִם בְּנוֹ לֹא בָּא – בֶּן בְּנוֹ בָּא, שֶׁנֶּאֱמַר “כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה״, תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם. אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקִיטִינַן, הַאי צוֹרְבָא מֵרַבָּנַן לָא מִיעֲנִי – וְהָא קָא חָזֵינַן דְּמִיעֲנִי. אִם אִיתָא דְּמִיעֲנִי, אַהֲדוֹרֵי אַפִּתְחָא לָא מִיהֲדַר.

תניא [שנויה ברייתא], ר' אלעזר הקפר אומר: לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו של עניות, שאם הוא לא בא לה — בא בנו, ואם בנו לא בא לעניות — בן בנו בא, וכפי שנאמר: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך" (דברים טו, י). ועל כך תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: "בגלל הדבר", כלומר, גלגל הוא שחוזר (מסתובב) בעולם, אלה עולים ואלה יורדים. אמר רב יוסף, נקיטינן [מוחזק בידינו]: האי צורבא מרבנן לא מיעני [תלמיד חכם אינו נעשה עני]. ומקשים: והא קא חזינן דמיעני [והרי אנו רואים שנעשה עני]! ומשיבים: אף על פי כן אם איתא דמיעני [יש שהוא נעשה עני], בכל זאת אהדורי אפתחא לא מיהדר [על הפתחים אינו מחזר].

אֲמַר לָהּ רַבִּי חִיָּיא לִדְבֵיתְהוּ: כִּי אָתֵי עַנְיָא – אַקְדִּימִי לֵיהּ רִיפְתָּא, כִּי הֵיכִי דִּלְקַדְמוּ לְבָנַיִךְ. אֲמָרָה לֵיהּ: מֵילַט קָא לָיְיטַת לְהוּ? אֲמַר לָהּ: קְרָא קָא כְּתִיב “כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם, תַּנְיָא רַבִּי גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי אוֹמֵר: “וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ״ כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת – מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת – אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם.

באותו ענין מסופר כיבאותו ענין מסופר כי אמר לה ר' חייא לדביתהו [לאשתו]: כי אתי עניא [כאשר בא עני] — אקדימי ליה ריפתא, כי היכי דלקדמו [הקדימי ותני לו לחם, כדי שיקדימו] ויתנו גם לבניך. אמרה ליה [לו] לר חייא בעלה: האם מילט קא לייטת להו [אתה מקלל אותם את בניך]?! אמר לה: קרא קא כתיב [מקרא הוא שנאמר] "כי בגלל הדבר הזה ", ותנא דבי רבי ישמעאל — גלגל הוא שחוזר בעולם. ובדומה לזה תניא [שנויה ברייתא], רבן גמליאל ברבי [בנו של רבי] אומר: מה שנאמר "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך " (דברים יג, יח) מלמדנו כי כל המרחם על הבריות — מרחמין עליו מן השמים. וכל שאינו מרחם על הבריות — אין מרחמין עליו מן השמים.

“עַד אֲשֶׁר לֹא תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר״ – זוֹ פַּדַּחַת וְהַחוֹטֶם, “וְהַיָּרֵח״ – זוֹ נְשָׁמָה, “וְהַכּוֹכָבִים״ – אֵלּוּ הַלְּסָתוֹת, “וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם״ – זוֹ מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר הַבְּכִי. אֲמַר שְׁמוּאֵל: הַאי דִּמְעֲתָא, עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין – הָדְרָא, מִכָּאן וְאֵילָךְ – לָא הָדְרָא.

ומכאן חוזרים לפסוקי קהלת המדברים בזקנה ובמוות. נאמר: "עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם" (קהלת יב, ב), ודרשו חכמים: "השמש והאור "— זו פדחת (מצח) והחוטם, שהם הבולטים בפניו של אדם. "והירח "— זו נשמה, המאירה בו. "והכוכבים "— אלו הלסתות (לחיים). "ושבו העבים אחר הגשם" נדרש — זו מאור עיניו של אדם, שהולך ומתמעט (כמתכסה בעבים) אחר הבכי ("הגשם"). ואמר שמואל: האי דמעתא [דמעה זו], עד ארבעין שנין [ארבעים שנה] — הדרא [חוזרת] לאדם, וראייתו נשארת כשהיתה. מכאן ואילך מגיל ארבעים והלאה — לא הדרא [אינה חוזרת], וכל דמעה מעוורת את העינים.

וַאֲמַר רַב נַחְמָן: הַאי כּוֹחֲלָא, עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין – מַרְוַוח, מִכָּאן וְאֵילָךְ – אֲפִילּוּ מָלְיָא כְּאַבִיסָנָא דְּגִירְדָּאֵי – אוֹקוֹמֵי מוֹקִים, אַרְווֹחֵי לָא מַרְוַוח. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן – דְּכַמָּה דְּאַלִּים מִכּוֹחֲלָא טְפֵי מַעֲלִי.

ובדומה לכך, אמר רב נחמן: האי כוחלא [כחול זה] שנותנים בעיניים עד ארבעין שנין [ארבעים שנה] — מרווח ומועיל לעיניים, מכאן ואילך — אפילו מליא כאביסנא דגירדאי [ממלא כמנור אורגים] — אוקומי מוקים [להעמיד הוא מעמיד], ואולם ארווחי לא [לרווח שוב אינו] מרווח, אינו מועיל. ואגב כך שואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רב נחמן בביטויו שממלא הרבה כמנור אורגים. ומשיבים: בדרך כלל כל כמה דאלים מכוחלא [שעבה המכחול] — טפי מעלי [מועיל יותר].

רַבִּי חֲנִינָא שְׁכִיבָא לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ, לָא הֲוָה קָא בָּכֵי עֲלָהּ. אֲמַרָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ: תַּרְנְגוֹלְתָּא אַפֵּיקַת מִבֵּיתָךְ? אֲמַר לָהּ: תַּרְתֵּי, תִּכְלָא וְעִיוָּרָא? סָבַר לָהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קְצַרְתָּה: שֵׁשׁ דְּמָעוֹת הֵן, שָׁלֹשׁ יָפוֹת וְשָׁלֹֹשׁ רָעוֹת. שֶׁל עָשָׁן וְשֶׁל בְּכִי

מסופר כי ר' חנינא שכיבא ליה ברתיה [מתה לו בתו], לא הוה קא בכי עלה [היה בוכה עליה]. אמרה ליה דביתהו [אשתו]: וכי תרנגולתא אפיקת [תרנגולת הוצאת] מביתך שאינך מגלה כל סימן צער?! אמר לה: ואם אבכה הרי יהיו בידי תרתי [שתיםן]: תכלא ועיורא [שכול ועוורון]. ומסבירים: סבר לה [סבור הוא] כי הא [כמו זה] שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי בן קצרתה: שש מיני דמעות הן אצל האדם: שלש מהן יפות לעיניים, ושלש מהן רעות. ומפרט: דמעות של (הבאות מחמת) עשן, ושל בכי מתוך צער