וְשֶׁל מַה בְּכָךְ – מוּתָּר לְחוֹשְׁבָן.

ושל מה בכך — מותר לחושבן.

וּרְמִינְהוּ: חוֹשְׁבִין חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁאֵינָן צְרִיכִין, וְאֵין מְחַשְּׁבִין חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁצְּרִיכִין בַּשַּׁבָּת. כֵּיצַד, אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ: כָּךְ וְכָךְ פּוֹעֲלִים הוֹצֵאתִי עַל שָׂדֶה זוֹ, כָּךְ וְכָךְ דִּינָרִין הוֹצֵאתִי עַל דִּירָה זוֹ. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ הוֹצֵאתִי, וְכָךְ וְכָךְ אֲנִי עָתִיד לְהוֹצִיא

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: חושבין חשבונות שאינן צריכין, ואין מחשבין חשבונות שצריכין, בשבת. כיצד? אומר אדם לחבירו: "כך וכך פועלים הוצאתי על שדה זו, כך וכך דינרין הוצאתי על דירה זו". אבל לא יאמר לו: "כך וכך הוצאתי, וכך וכך אני עתיד להוציא"! נמצא שדברים שעברו מותר לחשבן בשבת.

. וּלְטַעְמִיךְ, קַשְׁיָא לְךָ הִיא גּוּפָא. אֶלָּא, הָא דְּאִיכָּא אַגְרָא דַּאֲגִירָא גַּבֵּיהּ, הָא – דְּלֵיכָּא אַגְרָא דַּאֲגִירָא גַּבֵּיהּ.

ודוחים: ולטעמיך, קשיא [ולטעמך, לשיטתך קשה] לך היא, התוספתא שהובאה ראשונה, גופא [עצמה]! שהרי אוסרת חשבונות שעברו, ומתירה חשבונות של מה בכך. אלא, יש להסביר: הא [זה] ששנינו שאסור לחשב חשבונות עבר — הרי זה באופן דאיכא אגרא דאגירא גביה [שיש שכר השכיר בידו] ועדיין לא שילם. שאף שהוא חשבון של עבר יש בכך תועלת גם לעתיד. ואולם הא [זה] ששנינו שמותר — הרי זה באופן דליכא אגרא דאגירא גביה [שאין שכר השכיר בידיו], ולכך אין לכך כל משמעות.

“אֵין מַחְשִׁיכִין״. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁנִּפְרְצָה לוֹ פֶּרֶץ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְגוֹדְרָהּ, וְנִזְכַּר שֶׁשַּׁבָּת הוּא, וְנִמְנַע אוֹתוֹ חָסִיד וְלֹא גְּדָרָהּ. וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס, וְעָלְתָה בּוֹ צְלָף וּמִמֶּנָּה הָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ.

שנינו במשנה שאין מחשיכין על תחום שבת כדי שיוכל מיד עם צאת השבת לשכור לו פועלים או להביא פירות. תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך הגדר שבשדהו, ונמלך עליה, כשראה את הפרצה, לגודרה, ונזכר ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה אף פעם, משום שהרהר בשבת לעשות את הדבר, ונעשה לו נס, ועלתה בו באותו מקום פרוץ צלף שסגר את הפרצה, וממנה (מפירותיה) גם היתה אחר כך פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר לְאָדָם לוֹמַר לַחֲבֵירוֹ “לִכְרַךְ פְּלוֹנִי אֲנִי הוֹלֵךְ לְמָחָר״, שֶׁאִם יֵשׁ בּוּרְגָּנִין – הוֹלֵךְ.

אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחבירו בשבת "לכרך פלוני אני הולך למחר ", שכן אם יש בורגנין (בתים קטנים של שומרי השדות והתחומים) — הרי הם מחשיבים את שני המקומות כעיר אחת, והולך מלכתחילה ממקום למקום, שהרי גם בשבת עצמה מותר היה לו ללכת שם. ומאחר ובמקום שיש בורגנים בין הערים מותר לו ללכת, לכן גם אם אין בורגנים מותר לו לומר שהולך לכרך אחר. שדבר שיש אפשרות מסויימת לעשותו בשבת בהיתר, מותר לדבר בו ולהכינו גם אם אין ההיתר מצוי במקרה זה.

תְּנַן: אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וּלְהָבִיא פֵּירוֹת. בִּשְׁלָמָא לִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים – דִּבְשַׁבָּת לָא מָצֵי אָגַר, אֶלָּא לְהָבִיא פֵּירוֹת – לֵימָא: שֶׁאִם יֵשׁ שָׁם מְחִיצּוֹת – מֵבִיא. מַשְׁכַּחַת לָהּ בְּפֵירוֹת הַמְחוּבָּרִים.

תנן [במשנתנו שנינו]: אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות. בשלמא [נניח] שאסור לשכור פועלים משום שבשבת לא מצי אגר [אינו יכול לשכור] בכל דרך, אלא להביא פירות מדוע אסור? לימא [שיאמר]: שהרי אם יש שם מחיצות — מביא מלכתחילה, ועל כן יותר לו להחשיך להביאם גם כשאין מחיצות על פי שיטתו של רב יהודה בדבר! ומשיבים: משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות של איסור גמור לקחת פירות בפירות המחוברים, שאין כל דרך היתר לתולשם בשבת.

וְהָתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לְהָבִיא תֶּבֶן וָקַשׁ; בִּשְׁלָמָא קַשׁ – מַשְׁכַּחַת לָהּ בִּמְחוּבָּר. אֶלָּא תֶּבֶן, הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ? בְּתִיבְנָא סַרְיָא.

ומקשים: והתני [והרי שנה] ר' אושעיא: אין מחשיכין על התחום להביא תבן וקש, בשלמא [נניח] מה ששנינו שאסור להחשיך לצורך הבאת קש, שבכגון זה מובן הדבר, שהרי משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות לאיסור בקש שעדיין מחובר, ואין דרך לקוצצו. אלא תבן שהוא קש קצוץ, היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה] אפשרות שיהיה אסור לטלטלו בשבת גם על ידי מחיצות? ומשיבים: בתיבנא סריא [בתבן שהסריח], שאסור לטלטלו בשבת משום מוקצה.

תָּא שְׁמַע: מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי כַּלָּה וְעַל עִסְקֵי הַמֵּת. עַל עִסְקֵי כַּלָּה וּמֵת – אִין, עַל עִסְקֵי אַחֵר – לָא.

תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לדבר ממה ששנינו במקום אחר: מחשיכין בשבת על התחום כדי לפקח (לדאוג) על עסקי כלה ועל עסקי המת. ונדייק: על עסקי כלה ומת — אין [כן] על עסקי אחר — לא.

בִּשְׁלָמָא אַחֵר דּוּמְיָא דְּכַלָּה מַשְׁכַּחַת לָהּ: לְמִיגְזָא לֵיהּ אָסָא. אֶלָּא מֵת מַאי נִיהוּ? לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין – וְקָתָנֵי: מֵת – אִין, אֲבָל אַחֵר – לָא.

בשלמא [נניח] אחר דומיא [בדומה] לכלה משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות שיהא בכך דבר האסור בשבת כגון: למיגזא ליה אסא [לחתוך לו הדס], כדרך שעושים לכלה, ודבר זה אסור לעשותו בשבת. אלא מת מאי ניהו [מה הוא] הדבר שיש לעשות עבורו? — להביא לו ארון ותכריכין. וקתני [ושנינו] שבמת — אין [כן], מותר, אבל באחר — לא.

וְאַמַּאי? לֵימָא: שֶׁאִם יֵשׁ שָׁם מְחִיצּוֹת – מֵבִיא. מֵת נַמִי מַשְׁכַּחַת לָהּ – לְמִיגְזָא לֵיהּ גְּלִימָא.

ואמאי [ומדוע] ייאסר? לימא [נאמר]: שכן אם יש שם מחיצות — הלא מביא, ואם כן אף כאשר אין מחיצות מותר להחשיך שם כדי להביאת בצאת השבת, לפי כללו של רב יהודה! ומשיבים: במת נמי משכחת לה [גם כן מוצא אתה אותה] אפשרות שהוא מחשיך כדי למיגזא ליה גלימא [לחתוך עבורו גלימה, תכריך] שאין לדבר היתר בשבת כלל, ולכן אסור גם להחשיך על התחום אלא עבור צורך המת שיש בכך מצוה.

“אֲבָל מַחְשִׁיכִין״. וְאַף עַל גַּב דְּלָא אַבְדִּיל? וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה חֲפָצָיו קוֹדֶם שֶׁיַּבְדִּיל. וְכִי תֵּימָא – דְּאַבְדִיל בַּתְּפִלָּה, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס. וְכִי תֵּימָא – דְּאַבְדִיל עַל הַכּוֹס, כּוֹס בַּשָּׂדֶה מִי אִיכָּא? תַּרְגְּמָא רַבִּי נָתָן בַּר אַמִי קַמֵּיהּ דְּרָבָא: בֵּין הַגִּיתּוֹת שָׁנוּ.

שנינו במשנה: אבל מחשיכין על התחום לשמור פירות. ושואלים: ואף על גב [ואף על פי] שלא אבדיל [הבדיל, ברך ברכת הבדלה] במוצאי שבת? והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום (בשם) ר' אליעזר בן יעקב: אסור לו לאדם שיעשה חפציו של חול במוצאי שבת קודם שיבדיל! וכי תימא [ואם תאמר] מדובר כאן באופן דאבדיל [שכבר הבדיל] בתפלה בנוסח שהתקינו חכמים להבדיל במוצאי שבת בברכת "חונן הדעת" — והאמר [והרי כבר אמר] רב יהודה שכך אמר שמואל: המבדיל בתפלה צריך בכל זאת שיבדיל על הכוס! וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר כאן באופן דאבדיל [שכבר הבדיל] על הכוס, כוס בשדה מי איכא [האם ישנה]?! תרגמא [הסבירה] ר' נתן בר אמי קמיה [לפני] רבא : במקרה מיוחד שהיה קצה התחום בין הגיתות ולקח יין מן הגת והבדיל עליו שנו כאן.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אַשִׁי: בְּמַעַרְבָא אָמְרִינַן הָכִי: “הַמַּבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל״, וְעָבְדִינַן צוֹרְכִין. אָמַר רַב אַשִׁי: כִּי הָוֵינָא בֵּי רַב כָּהֲנָא הֲוָה אָמַר “הַמַּבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל״ וּמְסַלְּתִינַן סִילְתֵי.

הסבר אחר אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: במערבא אמרינן הכי [במערב, בארץ ישראל אומרים אנו כך] לאחר צאת השבת: "המבדיל בין קודש לחול" ועבדינן צורכין [ואנו עושים צרכינו], ואין צורך בהבדלה על הכוס כדי להתיר לעשות מלאכה, וייתכן איפוא שהמשנה מדברת במקרה כגון זה. וכעין זה אמר רב אשי: כי הוינא בי [כאשר הייתי בבית] רב כהנא ראיתי כי הוה אמר [היה אומר] בצאת השבת "המבדיל בין קודש לחול " ומסלתינן סילתי [והיינו חותכים עצים] להארה ולהסקה.

כְּלָל אָמַר אַבָּא שָׁאוּל כֹּל שֶׁאֲנִי וכו׳. (אִיבַּעֲיָא לְהוּ): אַבָּא שָׁאוּל אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַרֵישָׁא קָאֵי “אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים לְהָבִיא פֵּירוֹת״,

שנינו במשנה: כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי (מותר) באמירתו בשבת — מותר להחשיך עליו. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: אבא שאול אהייא [על איזה] חלק מן המשנה מוסבים דבריו? אילימא ארישא קאי [אם תאמר כי על ראש המשנה הוא עומד, מתייחס] ששנינו בה: "אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות "— הלא