וּכְדִבְרֵי (בֵּית הִלֵּל) אַף מִשּׁוּם רִבִּית.

וכדברי הלל עובר אף משום איסור רבית, שלדעתו אין מלווים חפצים בעין אלא אם כן העריכום בכסף.

אִי הָכִי – בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ נַמִי. בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הַיְינוּ טַעְמָא – כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מוּתָּר לְהַלְווֹת בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ בְּרִבִּית, כְּדֵי לְהַטְעִימָן טַעַם רִבִּית.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שיש לחשוש לכל האיסורים הללו בבניו ובני ביתו נמי [גם כן] נאסור עליו משום החששות הללו! ומשיבים: לענין זה בניו ובני ביתו היינו טעמא [זהו הטעם] — כדברי רב יהודה שאמר בשם רב: מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית שילמדו כמה קשה תשלום של ריבית, וכיון שהכל, גם כסף התשלומים, משלו אין כאן איסור ריבית ושואלים:

אִי הָכִי – מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה נַמִי.

אי הכי [אם כך] שהכל משלו ולא נעשה אלא לשם חינוך, מנה גדולה כנגד מנה קטנה נמי [גם כן] יותר לו לחלק!

אִין הָכִי נַמִי, וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: מֵפִיס אָדָם עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵּיתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲפִילּוּ מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה. מַאי טַעְמָא – כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵּיתוֹ – אִין, עִם אֲחֵרִים – לָא. מַאי טַעְמָא – כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל. מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה – אַף בַּחוֹל לַאֲחֵרִים אָסוּר. מַאי טַעְמָא – מִשּׁוּם קוּבְיָא.

ומשיבים: אין הכי נמי, וחסורי מיחסרא והכי קתני [כן כך הוא גם כן, וחסרה המשנה וכך יש לשנותה]: מפיס אדם עם בניו ובני ביתו על השלחן אפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כדעת רב יהודה שאמר בשם רב: עם בניו ועם בני ביתו — אין [כן], יכול הוא להפיס, ואולם עם אחרים — לא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? כדעת רב יהודה שאמר בשם שמואל: מנה גדולה כנגד מנה קטנה — אף בחול לאחרים אסור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום האיסור שבמשחק קוביא, שיש בו משום גזל מדברי חכמים.

“מַטִּילִין חֲלָשִׁין עַל וכו׳״. מַאי “אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת״? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּבַת יַעֲקֹב: אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת שֶׁל חוֹל בְּיוֹם טוֹב. פְּשִׁיטָא. מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וּכְתִיב “וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹּהֵן״ – אֲפִילּוּ מָנוֹת דְּחוֹל נַמִי – קָא מַשְׁמַע לָן.

שנינו במשנה שמטילין חלשין (גורלות) על הקרבנות, אבל לא על המנות. לשון זו אינה ברורה, ושואלים: מאי [מה המשמעות] של מה שאמרו: אבל לא על המנות? אמר ר' יעקב בריה [בנה] של בת יעקב, הכוונה היא: אבל לא מטילים גורל על המנות של חול ביום טוב. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "אך איש אל ירב ואל יוכח איש ועמך כמריבי כהן " (הושע ד, ד), וכאן למדים שהכהנים בעלי מריבה הם, ואולי כדי למנוע מריבה ביניהם, אפילו על מנות של חול נמי [גם כן] יתירו להטיל גורלות על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין היתר בכגון זה.

וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּבַת יַעֲקֹב: כֹּל שֶׁחֲבֵירוֹ נֶעֱנָשׁ עַל יָדוֹ – אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מְנָלָן. אִילֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב “וַיֹּאמֶר ה׳ מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפּוֹל בְּרָמוֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמוֹד לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וגו׳ וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן״.

ובשל הזכרת דברי אמורא זה מוסיפים ומביאים עוד את מה שאמר ר' יעקב בריה [בנה] של בת יעקב: כל מי שגרם שחבירו נענש על ידו — אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא אפילו אם היה צודק. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? אילימא [אם תאמר] משום דכתיב [שנאמר] בנבואת מיכיהו "ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד ויאמר זה בכה וזה אמר בכה. ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו ויאמר ה' אליו במה. ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן

וְאָמְרִינַן מַאי רוּחַ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת. וּמַאי “צֵא״? אָמַר רַב: צֵא מִמְּחִיצָּתִי. וְדִילְמָא הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא, דִּכְתִיב “דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן״.

"(מלכים א, כב, כ–כב), ואמרינן [ואמרנו]: מאי [מה] היא רוח זו? אמר ר' יוחנן: זה רוחו של נבות היזרעאלי שביקש לנקום מאחאב שהרגו. ומאי [ומה פירוש] "צא "שאמר לו השם? אמר רב: הכוונה היא שאמנם ניתנה לך רשות לעשות כן, אבל צא ממחיצתי. ולכאורה הוצא ממחיצת השם משום שגרם להעניש את אחאב. ודוחים: ודילמא התם היינו טעמא [ושמא שם זהו הטעם] דכתיב [שכן נאמר] "דבר שקרים, לא יכון לנגד עיני" (תהלים קא, ז), ורק מחמת טעם זה הוצא ממחיצתו של הקדוש ברוך הוא?!

אֶלָּא מֵהָכָא “שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַּם אַתָּה וְהֵעָרֵל וגו׳״. “שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד״ – זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, “שְׁתֵה גַּם אַתָּה וְהֵעָרֵל״ – זֶה צִדְקִיָּה. חֲדָא: דְּכוּלֵּיהּ קְרָא בִּנְבוּכַדְנֶצַּר כְּתִיב, וְעוֹד: צִדְקִיָּה צַדִּיקָא, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶיעֱבַד לֵיהּ? דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתוֹ רָשָׁע לַעֲשׂוֹת לְאוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ וכו׳.

אלא מהכא [מכאן]: שהפסוק "שבעת קלון מכבוד שתה גם אתה והערל תסוב עליך כוס ימין ה' וקיקלון על כבודך" (חבקוק ב' טז), נדרש: "שבעת קלון מכבוד — זה נבוכדנצר, "שתה גם אתה והערל" — זה צדקיה, שאף הוא נענש משום שגרם לנבוכדנצר שייענש, וכמו שיבואר בהמשך הדברים. אך יש לדחות את הראיה: חדא, דכוליה קרא [אחת, שכל הכתוב] הזה בנבוכדנצר כתיב [נאמר]. ועוד: צדקיה צדיקא [הצדיק] מאי הוה ליה למיעבד ליה [מה היה יכול לעשות לו], וכפי שאמר רב יהודה שכך אמר רב להלן בענין זה: בשעה שבקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק כך נמשכה ערלתו וכו'.

אֶלָּא מֵהָכָא “גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״ – אֵין “לֹא טוֹב״ אֶלָּא רַע. וּכְתִיב “כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע״. צַדִּיק אַתָּה ה׳, וְלֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע.

אלא לא מכאן הראיה כי אם מהכא [מכאן], שנאמר: "גם ענוש לצדיק לא טוב " (משלי יז כו), כלומר, לא טוב שהצדיק מעניש, אין "לא טוב " אלא רע, וכתיב [ונאמר]: "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגרך רע " (תהילים ה, ה), כלומר, צדיק אתה ה' ולא יגור במגורך [יחד אתך] רע. והצדיק המעניש אף הוא קרוי "רע".

מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי חֲלָשִׁים לִישָּׁנָא דְּפוּרָא הוּא – דִּכְתִיב “אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם וגו׳״. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מַטִּיל פּוּר עַל גְּדוֹלֵי מַלְכוּת, לֵידַע אֵיזֶה בֶּן יוֹמוֹ שֶׁל מִשְׁכַּב זָכוּר. וּכְתִיב “כָּל מַלְכֵי גּוֹיִם כּוּלָּם וגו׳״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁנָּחוּ מִמִּשְׁכַּב זָכוּר.

ושואלים: מאי משמע דהאי [שזה] הלשון ששנינו במשנה "חלשים" לישנא דפורא [לשון של גורל] הוא? — דכתיב [שכן נאמר]: "איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גוים " (ישעיה יד, יב), ואמר רבה בר רב הונא: פסוק זה מלמד שהיה מטיל פור ("חולש") על גדולי מלכות (גויים), לידע איזה בן יומו של משכב זכור. וכתיב [ונאמר]: "כל מלכי גוים כלם שכבו בכבוד איש בביתו" (ישעיה יד, יח), ואמר ר' יוחנן: משמעו של הכתוב — שנחו ממשכב זכור.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לֹא נִמְצָא שְׂחוֹק בְּפֶה כָּל בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר “נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה״ – מִכְּלָל דְּעַד הָשְׁתָּא לֹא הֲוָה רִנָּה.

ואמר ר' יוחנן: כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפה כל בריה, שנאמר: "נחה שקטה כל הארץ פצחו רנה " (ישעיה יד, ז), ומכלל הדברים אתה למד שעד השתא [עכשיו] לא הוה [היתה] רנה.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לַעֲמוֹד בְּבֵיתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר “וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם״.

ואמר ר' יצחק שכך אמר ר' יוחנן: אסור לעמוד כעת אפילו בחורבות ביתו של אותו רשע (נבוכדנצר) בבבל, שכן נאמר על אותו מקום: "ושעירים ירקדו שם

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּיקֵּשׁ אוֹתוֹ רָשָׁע לַעֲשׂוֹת לְאוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ, נִמְשְׁכָה עָרְלָתוֹ שְׁלֹֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, וְהָיְתָה מְחַזֶּרֶת עַל כָּל הַמְּסִיבָּה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר “שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַּם אַתָּה וְהֵעָרֵל״. עָרֵל בְּגִימַטְרִיָּא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָוֵי.

"(ישעיה יג, כא), ויש לחשוש מפני המזיקים המצויים שם (מהרש"א). ואמר רב יהודה שכך אמר רב: בשעה שביקש אותו רשע, נבוכדנצר, לעשות לאותו הצדיק, צדקיה, כך, נמשכה ערלתו שלש מאות אמה, והיתה מחזרת על כל המסיבה כולה. שנאמר: "הוי משקה רעהו מספח חמתך ואף שכר למען הביט על מעוריהם. שבעת קלון מכבוד שתה גם אתה והערל " (חבקוק ב' טו-טז), ער"ל בגימטריא שלש מאות הוי [הם].

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד אוֹתוֹ רָשָׁע לַגֵּיהִנָּם רָעֲשׁוּ כָּל יוֹרְדֵי גֵּיהִנָּם, אָמְרוּ: שֶׁמָּא לִמְשׁוֹל עֲלֵיהֶם הוּא בָּא, אוֹ לֵיחָלוֹת כְּמוֹתָם הוּא בָּא? שֶׁנֶּאֱמַר “גַּם אַתָּה חוּלֵּיתָ כָּמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ״. יָצְאתָה בַּת קוׂל וְאָמְרָה “מִמִּי נָעָמְתָּ רְדָה וְהָשְׁכְּבָה אֶת עֲרֵלִים״.

ועו דאמר רב יהודה שכך אמר רב : בשעה שירד אותו רשע לגיהנם רעשו כל יורדי גיהנם, ואמרו: שמא למשול עליהם הוא בא, או ליחלות כמותם הוא בא? שנאמר: "כולם יענו ויאמרו אליך גם אתה חלית כמונו אלינו נמשלת " (ישעיה יד, י) יצאתה (יצאה) בת קול ואמרה: "ממי נעמת רדה והשכבה את ערלים " (יחזקאל לב, יט), לומר שמעמדו בגיהנם כשל כל יורדי הגהינם האחרים.

“אֵיךְ שָׁבַת נוֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה״ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב: שָׁבְתָה אוּמָּה זוֹ שֶׁאָמְרָה

ובאותו ענין, על מה שנאמר: "ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת נגש שבתה מדהבה " (ישעיה יד, ד), אמר רב יהודה שכך אמר רב : משמעות הכתוב היא ששבתה אומה זו שאמרה