אֶלָּא לְעֵדוּת אִשָּׁה בִּלְבַד.

אלא לעדות אשה בלבד, כלומר, להעיד לאשה שמת בעלה, שרק לענין זה התירו לסמוך על עדות שאינה שלמה, כדי להתיר את העגונה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ עֵד מִפִּי עֵד לְעֵדוּת בְּכוֹר מַהוּ? רַב אַמִי אָסֵיר וְרַב אַסִי שָׁרֵי.

אגב כך איבעיא להו [נשאלה להם] עד מפי עד לעדות בכור מהו הדין? שאם היה בכור בהמה טהורה בידי כהן לאחר חורבן בית המקדש ונפל מום בבכור, תקנו חכמים שיביא הכהן עד להעיד שמום זה נפל מעצמו, ולא עשהו הכהן, שנחשדו הכהנים שהם מטילים מומים בבכורות כדי שיוכלו לאוכלם. והשאלה היתה אם לא היה כאן עד שראה בעצמו את התהוות המום אלא אדם אחר ששמע ממנו. רב אמי אסיר [אסר] לקבל לענין זה עד מפי עד, ורב אסי שרי [התיר].

אָמַר לֵיהּ רַב אַמִי לְרַב אַסִי: וְהָא תְּנָא דְּבֵי מְנַשְׁיָא: אֵין עֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר אֶלָּא לְעֵדוּת אִשָּׁה בִּלְבַד! אֵימָא: לְעֵדוּת שֶׁהָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה לָהּ בִּלְבַד. רַב יֵימָר אַכְשַׁר עֵד מִפִּי עֵד לִבְכוֹר. קָרֵי עֲלֵיהּ מָרֵימָר: יֵימָר שָׁרֵי בּוּכְרָא. וְהִלְכְתָא: עֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר לִבְכוֹר.

אמר ליה [לו] רב אמי לרב אסי: והא תנא דבי [והרי שנה החכם מבית מדרשו] של מנשיא: אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד! ומכאן שלעדות בכור אינו כשר. ענה לו רב אסי: אימא [אמור] ותקן שעד מפי עד כשר רק לעדות שהאשה כשרה לה בלבד. והאשה כשרה להעיד שמת אדם וכן כשרה להעיד על בכור, ובעדויות כאלה מקבלים גם עד מפי עד. רב יימר אכשר [הכשיר] עדות עד מפי עד להתיר את הבכור בשחיטה אחר שנעשה בו מום. קרי עליה [קרא עליו] החכם מרימר: יימר שרי בוכרא [מתיר הבכור]. שמרימר סבר שעדות כזו אין בכוחה להכשיר. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא שעד מפי עד כשר לבכור.

“חַלּוֹת דְּבַשׁ״. כִּי אֲתָא רַב הוֹשַׁעֲיָא מִנְּהַרְדְּעָא, אֲתָא וְאַיְיתֵי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁרִיסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן – אֲסוּרִין, וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּירִין.

במשנה שנינו שאמר ר' אליעזר שדבש הזב מעצמו מן החלות מותר בשבת. כי אתא [כאשר בא] רב הושעיא מנהרדעא אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא ברייתא בידו], וכך נאמר בה: זיתים וענבים שריסקן מערב שבת, ויצאו המשקים מעצמן — אסורין בשבת. ור' אלעזר ור' שמעון מתירין.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: גַּבְרָא יְתֵירָא אֲתָא לְאַשְׁמַעִינַן?! אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: טוּבָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּאִי מִמַּתְנִיתִין – הֲוָה אָמִינָא: הָתָם הוּא – דְּמֵעִיקָּרָא אוּכְלָא וּלְבַסּוֹף אוּכְלָא, אֲבָל הָכָא דְּמֵעִיקָּרָא אוּכְלָא וּלְבַסּוֹף מַשְׁקֶה – אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

אמר רב יוסף בתמיהה: וכי גברא יתירא אתא לאשמעינן [אדם נוסף בא להשמיענו], שהרי כבר ידענו מן המשנה על דעה זו, אלא נאמרה בשמו של ר' אלעזר בלבד והוסיף רב הושעיא גם את ר' שמעון ואין בכך לכאורה כל חשיבות. אמר ליה [לו] אביי: טובא קא משמע לן [הרבה השמיע לנו], וחידוש הדברים הוא מהותי, דאי ממתניתין הוה אמינא [שאם מהמשנה בלבד הייתי אומר]: התם [שם] הוא מותר — כיון דמעיקרא אוכלא [שמתחילה היה אוכל] ולבסוף אוכלא [אוכל], שאפשר לומר שאף הדבש הזב דינו כמאכל ולא כמשקה, אבל הכא דמעיקרא אוכלא [כאן בענבים שמתחילה אוכל] ולבסוף משקה — אימא [אמור] שלא יתיר אפילו ר' אלעזר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהוא מתיר אפילו בזיתים וענבים.

מתני׳ כֹּל שֶׁבָּא בַּחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת – שׁוֹרִין אוֹתוֹ בַּחַמִּין בַּשַּׁבָּת. וְכֹל שֶׁלֹּא בָּא בַּחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת – מְדִיחִין אוֹתוֹ בַּחַמִּין בַּשַּׁבָּת. חוּץ מִן הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן (וְדָגִים מְלוּחִין קְטַנִּים) וְקוֹלְיַיס הָאִיסְפָּנִין, שֶׁהֲדָחָתָן זוֹ הִיא גְּמָר מְלַאכְתָּן.

כל שבא בחמין שהתבשל כבר מערב שבת — שורין אותו בחמין בשבת, שאין איסור בישול בדבר המבושל כבר כראוי. וכל שלא בא בחמין מערב שבת — מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן ודגים מלוחין קטנים והדג הקרוי קולייס האיספנין, שאסורים אף בהדחה, כיון שהדחתן זו היא גמר מלאכתן ואינם צריכים לבישול נוסף, ונמצא שמבשלם בשבת.

גמ׳ כְּגוֹן מַאי? אֲמַר רַב סָפְרָא: כְּגוֹן תַּרְנְגוֹלְתָּא דְּרַבִּי אַבָּא. וַאֲמַר רַב סָפְרָא: זִימְנָא חֲדָא אִיקְלָעִית לְהָתָם, וְאוֹכְלַן מִינֵּיהּ, וְאִי לָא רַבִּי אַבָּא דְּאַשְׁקֵיַין חַמְרָא בַּר תְּלָתָא טָרְפֵי – אִיתְנַסִּי.

שנינו במשנה שדבר שבושל בחמין מערב שבת — שורין אותו בחמין בשבת. ושואלים: דבר שכבר בושל בערב שבת וצריך להשרותו שוב בחמין בשבת כגון מאי [מה]? ולשם מה צריך בישול נוסף זה? אמר רב ספרא: כגון תרנגולתא [התרנגולת] של ר' אבא. שלצורך רפואה היו מבשלים תרנגולת פעמים רבות כל כך עד שנימוחה ונמסה לגמרי ואמר רב ספרא: זימנא חדא איקלעית להתם, ואוכלן מיניה [פעם אחת הזדמנתי לשם והאכיל אותי ממנה, מתרנגולת כזו], ואי [ואם] לא ר' אבא דאשקיין חמרא בר תלתא טרפי [שהשקני יין בן שלשה עלים, שלוש שנים] — איתנסי [הייתי אנוס להקיא].

רַבִּי יוֹחָנָן רָיֵיק מִכּוּתָּח דְּבַבְלָאֵי. אֲמַר רַב יוֹסֵף: וְלִירוֹק אֲנַן מִתַּרְנְגוֹלְתָּא דְּרַבִּי אַבָּא. וְעוֹד, אֲמַר רַב גָּזַא: זִימְנָא חֲדָא אִיקְלָעִית לְהָתָם, וְעַבְדִית כּוּתָּח דְּבַבְלָאֵי, שְׁאִילוּ מִינֵּיהּ כָּל בְּרִיחִי מַעַרְבָא.

מסופר כי ר' יוחנן רייק [היה יורק] מכותח דבבלאי [הבבלי], כשהיה נזכר בו, מחמת גועל. אמר רב יוסף: ולירוק אנן מתרנגולתא [ושנירק אנחנו מן התרנגולת] של ר' אבא, שהיא מאוסה יותר, בעיני יושבי בבל. ועוד, הרי אמר רב גזא: זימנא חדא איקלעית להתם, ועבדית [פעם אחת הזדמנתי לשם, לארץ ישראל, ועשיתי] כותח דבבלאי [הבבלי], שאילו מיניה כל בריחי מערבא [וביקשו ממני כל חולי ארץ ישראל] נמצא שאינו מאוס בעיני כל בני הארץ.

“כֹּל שֶׁלֹּא בָּא בַּחַמִּין וכו׳״. הֵדִיחַ מַאי? אָמַר רַב יוֹסֵף: הֵדִיחַ – חַיָּיב חַטָּאת. אֲמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא: אַף אֲנַן נַמִי תְּנֵינָא “חוּץ מִמָּלִיחַ יָשָׁן וְקוֹלְיַיס הָאִיסְפָּנִין שֶׁהֲדָחָתָן זוֹ הִיא גְּמָר מְלַאכְתָּן״ שְׁמַע מִינָּהּ.

שנינו במשנה שכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחים אותו בחמין בשבת חוץ מדג מליח וקולייס האיספנין. ושואליםן: ואם הדיח בשוגג מאי [מה דינו]? אמר רב יוסף: אם הדיח — חייב חטאת כמבשל. אמר מר בריה [בנו] של רבינא : אף אנן נמי תנינא [אנחנו גם כן שנינו] במקום אחר: חוץ ממליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. והרי שהוא חייב על מלאכה זו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

יְתֵיב רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי אַסִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וִיתֵיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא מְנַמְנֵם. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי אַסִי: מִפְּנֵי מָה עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים? אָמַר לֵיהּ: כַּלֵּךְ לְמִדְבַּר עַזָּה וְאַרְאֲךָ שְׁמֵנִים מֵהֶן. מִפְּנֵי מָה מוֹעֲדִים שֶׁבְּבָבֶל שְׂמֵחִים? מִפְּנֵי שֶׁהֵן עֲנִיִּים. מִפְּנֵי מָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצוּיָּינִין? לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תּוֹרָה. מִפְּנֵי מַה גּוֹיִם מְזוֹהָמִים? מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים.

אגב הדברים שהוזכרו בענין יחסי בני ארץ ישראל ובבל מספרים: יתיב [ישבו] ר' חייא בר אבא ור' אסי קמיה [לפני] ר' יוחנן ויתיב [וישב] ר' יוחנן וקא [והיה] מנמנם, והם בינתיים שוחחו ביניהם. אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא לר' אסי: מפני מה עופות שבבבל שמנים יותר מאלה שבארץ ישראל? אמר ליה [לו]: אין זה נכון כלל, כלך [לך] למדבר עזה שבארץ ישראל ואראך שמנים מהן. ועוד שאלו ר' חייא בר אבא: מפני מה במועדים האנשים שבבבל שמחים יותר מאלו שבארץ ישראל? ענה לו ר' אסי: מפני שהן עניים ורק בחג מרבים הם באכילה ושמחים הם בכך. ועוד שאל ר' חייא: מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין בלבוש מיוחד של תלמידי חכמים? אמר לו ר' אסי: לפי שאינן בני תורה, ואם לא יהיו ניכרים בלבושם לא יכבדום מפני תורתם. ועוד שאלו: מפני מה הגוים מזוהמים מבחינה מוסרית? אמר לו: מפני שאוכלין שקצים ורמשים והדבר גורם להם למדות רעות.

אִיתְעַר בְּהוּ רַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לְהוּ: דַּרְדַּקֵי! לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָכֶם “אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ״ אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ – אוֹמְרֵהוּ, וְאִם לָאו – לֹא תֹּאמְרֵהוּ! אָמְרוּ לֵיהּ: וְלֵימָא לָן מָר אֵיזֶה מֵהֶן. מִפְּנֵי מָה עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר “שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ״.

איתער בהו התעורר בהם, מדבריהם] ר' יוחנן ואמר להו [להם]: דרדקי [תינוקות]! וכי לא כך אמרתי לכם שכוונת הפסוק "אמור לחכמה אחתי את ומודע לבינה תקרא" (משלי ז, ד) לומר: אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך — אומרהו, ואם לאו [לא] — לא תאמרהו, וסברות אלה שאמרתם אינן מבוססות. אמרו ליה [לו]: ולימא לן מר [ושיאמר לנו אדוני] איזה מהן? אמר להם: מפני מה עופות שבבבל שמנים יותר מאלה של ארץ ישראל — מפני שלא גלו, וכפי שנאמר: "שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר

וְהָכָא מְנָלָן דְּגָלוּ – דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לֹא עָבַר אִישׁ בִּיהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר “עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְּכִי וָנֶהִי וגו׳ מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדָדוּ הָלָכוּ״. בְּהֵמָ״ה בְּגִימַטְרִיָּא חַמְשִׁין וְתַרְתֵּין הָווּ.

"(ירמיהו מח, יא), ומכאן אנו למדים שמי שלא גלה נשמרים כוחותיו הראשונים. והכא מנלן [וכאן, בארץ ישראל מנין לנו] שגלו בעלי החיים? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יהודה אומר חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה, וכפי שנאמר: "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי ניצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו " (ירמיה ט, ט), "בהמ"ה" בגימטריא חמשין ותרתין הוו [חמישים ושתים הן], מכל מקום נאמר בכתוב שאף בעלי החיים גלו מן הארץ ("נדדו הלכו").

אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כּוּלָּן חָזְרוּ, חוּץ מִקּוֹלְיַיס הָאִיסְפָּנִין. דַּאֲמַר רַב: הָנֵי מַדְרֵי דְּבָבֶל מְהַדְּרִי מַיָּא לְעֵין עֵיטָם, וְהַאי כֵּיוָן דְּלָא שָׁרֵיר שִׁדְרֵיהּ לָא מָצֵי סָלֵיק.

אמר ר' יעקב שכך אמר ר' יוחנן: כולן חזרו, חוץ מקולייס האיספנין וכפי שאמר רב: הני מדרי [אותם מדרונות] של בבל מהדרי מיא [מחזירים את מימיהן] דרך מחילות תת־קרקעיות לעין עיטם שבירושלים, ודרך אותן מחילות חזרו אף הדגים. והאי [וזה, הקולייס] כיון דלא שריר שדריה [שאים שדרתו חזקה] לא מצי סליק [אינו יכול לעלות] באותן מחילות, ולא חזר לארץ.

מִפְּנֵי מַה מּוֹעֲדִים שֶׁבְּבָבֶל שְׂמֵחִים? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בְּאוֹתָהּ קְלָלָה, דִּכְתִיב “וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ״. וּכְתִיב “חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטוֹרַח״. מַאי “הָיוּ עָלַי לָטוֹרַח״? – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּין לְיִשְׂרָאֵל שֶׁחוֹטְאִין לְפָנַי, אֶלָּא שֶׁמַּטְרִיחִין אוֹתִי לֵידַע אֵיזוֹ גְּזֵירָה קָשָׁה אָבִיא עֲלֵיהֶן! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין לְךָ כָּל רֶגֶל וָרֶגֶל שֶׁלֹּא בָּאֲתָה בּוֹלֶשֶׁת לְצִיפּוֹרִי. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין לְךָ כָּל רֶגֶל וָרֶגֶל שֶׁלֹּא בָּא לְטִבֶּרְיָה אֶגְמוֹן וְקָמְטוֹן וּבַעַל זְמוֹרָה.

והמשיך ר' יוחנן להסביר להם את תמיהות ר' חייא בר אבא: מפני מה במועדים האנשים שבבבל שמחים יותר מאלו שבארץ ישראל? — מפני שלא היו באותה קללה שנתקללה ארץ ישראל, דכתיב [שנאמר]: "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה " (הושע ב, יג). וכתיב [וכן נאמר]: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשוא" (ישעיה א, יד) מאי [מה פירוש] "היו עלי לטרח" ? אמר ר' אלעזר, אמר הקדוש ברוך הוא: וכי לא דיין לישראל שחוטאין לפני, אלא שעוד מטריחין אותי לידע איזו גזירה קשה אביא עליהן! ואמר ר' יצחק: מכוח קללה זו אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בולשת לציפורי לחיפושים או לגבות קנסות. ואמר ר' חנינא: אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריה אגמון וקמטון ובעל זמורה (פקידים רומאיים) שבאו לגביית המיסים ומשביתים את שמחת הרגל.

מִפְּנֵי מָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצוּיָּינִין? לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי מְקוֹמָן. דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: בְּמָתָא – שְׁמַאי, בְּלָא מָתָא – תּוֹתְבַאי. “הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל״, תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁעוֹשִׂין צִיצִין וּפְרָחִים לַתּוֹרָה.

מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין (מסומנים בסימן מיוחד) — לפי שאינן בני מקומן ולכן צריכים הם לסימן. דאמרי אינשי [שאומרים אנשים] כפתגם עממי: במתא [בעירי, במקומי] מכובד אני בשל שמאי [שמי], בלא מתא [שלא בעירי] — בשל תותבאי [בגדי]. ועוד הוסיפו בשבחם של חכמי בבל במדרש הפסוק "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל " (ישעיה כז, ו). תני [שנה] רב יוסף: אלו תלמידי חכמים שבבבל, שעושין ציצין ופרחים לתורה.

מִפְּנֵי מַה גּוֹיִם מְזוֹהָמִין? שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי. שֶׁבְּשָׁעָה

ועוד הסביר להם ר' יוחנן: מפני מה גוים מזוהמין מבחינה מוסרית — מפני שלא עמדו על הר סיני. שבשעה