בִּפְגָעִין וּבְפָרִישִׁין וּבְעוּזְרָדִין, אֲבָל לֹא בְּרִמּוֹנִים. וְשֶׁל בֵּית מְנַשְׁיָא בַּר מְנַחֵם הָיוּ סוֹחֲטִין בְּרִמּוֹנִים.

שנינו בברייתא שהובאה קודם כי של בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים בימות החול, והרי שסוחטים כרגיל את הרימונים ולכן אסור לסוחטם בשבת. אמר רב נחמן: הלכה כשל בית מנשיא בר מנחם.

וּמִמַּאי דְּרַבָּנַן הִיא, דִּילְמָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא? וְתֶהֱוִי נַמִי רַבִּי יְהוּדָה, אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה יָצְאוּ מֵעַצְמָן, סוֹחֲטִין לְכַתְּחִילָּה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – כֵּיוָן דְּלָאו בְּנֵי סְחִיטָה נִינְהוּ – אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה; אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כֵּיוָן דְּלָאו בְּנֵי סְחִיטָה נִינְהוּ – אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה. שְׁמַע מִינָּהּ: רַבָּנַן הִיא, שְׁמַע מִינָּהּ.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: וכי מנשיא בן מנחם תנא הוא שאתה פוסק הלכה כמותו?! וכי תימא [ואם תאמר] כי כוונת הדברים היא שהלכה כי האי תנא דסבר לה [כתנא זה הסבור] כשל מנשיא בן מנחם, עדיין יש להקשות: וכי משום דסבר [שהוא סבור] כמנשיא בן מנחם הרי הלכה כמותו? וכי מנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא [הינו רוב העולם]? וכיון שאין רוב העולם נוהג כך תיבטל דעתו מפני דעת הרוב!

“שֶׁל בֵּית מְנַשְׁיָא בַּר מְנַחֵם הָיוּ סוֹחֲטִין בְּרִמּוֹנִים״. אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּשֶׁל בֵּית מְנַשְׁיָא בַּר מְנַחֵם.

ענה לו רב נחמן: אין [כן], במקרים כאלה אנו סומכים על מנהג שאינו מנהג רוב העולם, דתנן [שכן שנינו במשנה] שדנו בענין המקיים קוצים בכרם, ונשאלה שאלה אם קוצים אלה דינם ככלאים בכרם. ר' אליעזר אומר: קדש, שהקוצים הינם כלאיים והמקיימם אסר ("קידש ") משום כלאים בכרם. וחכמים אומרים: אינו מקדש (אוסר) בכרם אלא דבר שכמוהו מקיימין ומגדלים אנשים בירק. ואמר ר' חנינא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר — שכן בערביא מקיימין קוצי שדות כדי לתת לגמליהם, ונחשבים שם הקוצים כשאר מיני ירקות וזרעים. הרי שלשיטה זו כיון שבמקום אחד נוהגים לקיים את הקוצים נעשו חשובים בכל מקום ומקום, וכן הדבר גם לגבי סחיטת הרמונים.

אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מְנַשְׁיָא בֶּן מְנַחֵם תַּנָּא הוּא?! וְכִי תֵּימָא “הֲלָכָה כִּי הַאי תַּנָּא דְּסָבַר לָהּ כְּשֶׁל מְנַשְׁיָא בֶּן מְנַחֵם״, וּמִשּׁוּם דְּסָבַר כִּמְנַשְׁיָא בֶּן מְנַחֵם הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? מְנַשְׁיָא בֶּן מְנַחֵם הָוֵי רוּבָּא דְּעָלְמָא?!

ודוחים: מידי איריא [האם שייך, דומה הדבר]? והלא ערביא היא אתרא [מקום], ומקום מדינה שלימה שנוהגת כך חשובה היא, ואולם הכא [כאן בבית מנשיא] שיחיד הוא — בטלה דעתו אצל כל אדם!

אִין, דִּתְנַן: הַמְקַיֵּים קוֹצִים בַּכֶּרֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קִדֵּשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּימִין. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – שֶׁכֵּן בַּעֲרַבְּיָא מְקַיְּימִין קוֹצֵי שָׂדוֹת לִגְמַלֵּיהֶם.

אלא יש לומר שהיינו טעמא [זהו הטעם] של דברי רב נחמן כשיטת רב חסדא. שאמר רב חסדא : תרדין שסחטן ונתנן את מי התרדים במקוה — פוסלין את המקוה בשינוי מראה, שכל מין נוזל שמכניסים במקוה שאין בו שיעורו השלם, אם הוא משנה את צבע המים הרי הוא פוסל את המקוה. והא לאו [והרי לא] בני סחיטה נינהו [הם] התרדים, ומשקים היוצאים מהם אין דינם להיחשב כלל כמשקים? אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] — כיון דאחשבינהו, הוה להו [שהחשיבם, הרי הם נעשים] משקה, ואם כן הכא נמי [כאן ברימונים גם כן] כיון דאחשבינהו, הוה להו [שהחשיבם, הרי הם נעשים] משקה, ולכן מיץ הרמונים אסור, כיון שסוחטים אותו ומחשיבים אותו.

מִידֵּי אִירְיָא; דַּעֲרַבְּיָא – אַתְרָא, הָכָא – בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם!

רב פפא אמר: טעמו של רב חסדא הפוסל מקוה במי תרדין משום דהוי [שהם] דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה, וכלל בידינו שכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה (שאינו מים או שלג וקרח) הריהו פוסל את המקוה בשינוי מראה, גם אם אינו משקה.

אֶלָּא, הַיְינוּ טַעְמָא כִּדְרַב חִסְדָּא; דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: תְּרָדִין שֶׁסְּחָטָן וּנְתָנָן בְּמִקְוֶה – פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בְּשִׁינּוּי מַרְאֶה. וְהָא לָאו בְּנֵי סְחִיטָה נִינְהוּ! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – כֵּיוָן דְּאַחְשַׁבִינְהוּ – הֲוָה לְהוּ מַשְׁקֶה. הָכָא נַמִי כֵּיוָן דְּאַחְשַׁבִינְהוּ הֲוָה לְהוּ מַשְׁקֶה.

תנן התם [שנויה משנה שם] במסכת מקואות: מקוה שנפל לתוכו יין או חומץ או מוחל (המיץ היוצא מן הזיתים, שאינו שמן), ושנה מראיו של המקוה — המקוה פסול. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שמוחל כמשקה הוא נחשב? אמר אביי: כשיטת ר' יעקב היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יעקב אומר: מוחל הרי הוא כמשקה. ומה טעם אמרו חכמים שמוחל היוצא בתחלה, כלומר, לפני שמתחילים לסחוט את השמן, הוא טהור — לא משום שאינו משקה, אלא לפי שאינו רוצה בקיומו, שנוח לו שלא יצא המוחל מן הזיתים אלא יתערב אחר כך בשמן,

רַב פַּפָּא אָמַר: מִשּׁוּם דְּהָוֵי דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מִקְוֶה לְכַתְּחִילָּה, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מִקְוֶה לְכַתְּחִילָּה – פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה בְּשִׁינּוּי מַרְאֶה.

ר' שמעון אומר: מוחל אינו נחשב כמשקה. ומה טעם אמרו חכמים שמוחל היוצא מעיקול בית הבד לאחר סחיטת השמן טמא — לפי שאי אפשר לו בלא ציחצוחי שמן, כלומר, בלא מעט שמן היוצא עמו מן הזיתים.

תְּנַן הָתָם: נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ חוֹמֶץ וּמוֹחַל וְשִׁינָּה מַרְאָיו – פָּסוּל. מַאן תַּנָּא דְּמוֹחַל מַשְׁקֶה הוּא? אָמַר אַבַּיֵי: רַבִּי יַעֲקֹב הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: מוֹחַל הֲרֵי הוּא כְּמַשְׁקֶה. וּמַה טַּעַם אָמְרוּ “מוֹחַל הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה טָהוֹר״ – לְפִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם]? שהרי לכאורה שניהם מסכימים שמוחל היוצא בתחילה טהור, והיוצא מעיקול בית הבד טמא. ומשיבים: איכא בינייהו דאתי בתר איצצתא [יש ביניהם הבדל ביחס למוחל היוצא לאחר סחיטה רבה], שלדעת ר' יעקב טמא, ולדעת ר' שמעון טהור. רבא אמר: הטעם שמוחל פוסל אינו משום שהוא משקה, אלא משום דהוי [שהוא] דבר שאין עושין הימנו (ממנו) מקוה לכתחילה, ופוסל את המקוה בשינוי מראה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מוֹחַל אֵינוֹ כְּמַשְׁקֶה, וּמַה טַּעַם אָמְרוּ “מוֹחַל הַיּוֹצֵא מֵעִיקּוּל בֵּית הַבַּד טָמֵא״ – לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא צִיחְצוּחֵי שֶׁמֶן.

אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים בשבת לתוך הקדרה שיש בה מאכל ואין זה כסחיטה אלא כהכנסת מאכל במאכל, אבל לא לתוך הקערה הריקה. אמר רב חסדא: מדברי רבינו (שמואל) נלמד שחולב אדם עז בשבת לתוך הקדרה, שאינו כמוציא חלב בדרך סחיטה ודישה, אבל לא לתוך הקערה הריקה. ומסיקים: אלמא קסבר [מכאן יוצא שסבור] הוא שמשקה הבא לאוכל אין דינו כמשקה, אלא אוכל הוא.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאָתֵי בָּתַר אִיצַצְתָּא. רָבָא אָמַר: מִשּׁוּם דְּהָוֵי דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין הֵימֶנּוּ מִקְוֶה, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה בְּשִׁינּוּי מַרְאֶה.

מתיב [מקשה] על כך רמי בר חמא ממה ששנינו: זב שחולב את העז — החלב טמא בכל מקרה ואפילו לא נגע בו. וטומאתו של החלב ממה שהזב העבירו ממקום למקום, שהזב מטמא במשא ובהיסט אף בלא מגע. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שמשקה הבא לאוכלין אוכל הוא ואין דינו כמשקה, נמצא שחלב שנחלב ישר לתוך הקדירה דינו כאוכל, והלא אין אוכל מקבל טומאה אלא אם כן הוכשר לטומאה במשקים, ואם כן אוכל זה במאי איתכשר [במה הוכשר] לקבל טומאה?

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: סוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה, אֲבָל לֹא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה. אָמַר רַב חִסְדָּא, מִדִּבְרֵי רַבֵּינוּ נִלְמַד: חוֹלֵב אָדָם עֵז לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה, אֲבָל לֹא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה. אַלְמָא קָסָבַר: מַשְׁקֶה הַבָּא לָאוֹכֶל – אוֹכֶל הוּא.

ומשיבים: יש לומר כמו שאמר ר' יוחנן בנושא אחר שמדובר בטיפה המלוכלכת על פי הדד, בטיפת החלב הראשונה מרטיבים את פי הדד להקל את החליבה או היניקה, הכא נמי [כאן גם כן] בטיפה המלוכלכת על פי הדד, שאינה מיועדת לקדרה והיא המשקה המכשיר את שאר החלב.

מְתִיב רָמִי בַּר חָמָא: זָב שֶׁחוֹלֵב אֶת הָעֵז – הֶחָלָב טָמֵא וְאִי אָמְרַתְּ “מַשְׁקֶה הַבָּא לָאוֹכָלִין אוֹכֶל הוּא – בְּמַאי אִיתְכָּשֵׁר?

מתיב [מקשה על כך] רבינא ממה ששנינו במשנה אחרת: טמא מת שסחט זיתים וענבים,

כְּדַאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּטִּיפָּה הַמְלוּכְלֶכֶת עַל פִּי הַדַּד. הָכָא נַמִי: בַּטִּיפָּה הַמְלוּכְלֶכֶת עַל פִּי הַדַּד.

בפגעין (שזיפים) ובפרישין (חבושים) ובעוזרדין, אבל לא ברמונים, כיון שהדרך לסחוט אותם, שכן של בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים בימות החול. נמצא שבשאר פירות, שאינם רמונים ותותים, מודים חכמים לר' יהודה.

מְתִיב רָבִינָא: טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים,

ומקשים: וממאי דרבנן [וממה מסיק אתה שברייתא זו לשיטת חכמים] היא, דילמא [שמא] שיטת ר' יהודה היא?! ומשיבים: ותהוי נמי [ותהא ברייתא זו גם כן] כר' יהודה, עדיין אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' יהודה שאמר כי במשקים שיצאו מעצמן מותר להשתמש, ואולם שסוחטין לכתחילה מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] שהתיר לעשות זאת?! אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר]: כיון דלאו [שלא] בני סחיטה נינהו [הם], שאינם ראויים לסחיטה, אם כן — אפילו לכתחילה, ואם כן הוא שיש לומר טעם זה, אפילו תימא רבנן [תאמר שכשיטת חכמים] היא, כיון דלאו [שלא] בני סחיטה נינהו [הם] — אפילו לכתחילה מותר, וכיון שלא התיר ברמונים שמע מינה [למד מכאן] שברייתא זו כשיטת רבנן [חכמים] היא. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].