מתני׳ חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה מַצִּילִין הֵימֶנָּה מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדּוֹת, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בֹּאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפּוֹג. אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּירוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין, וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן – אֲסוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לָאוֹכָלִין – הַיּוֹצֵא מֵהֶן מוּתָּר, וְאִם לַמַּשְׁקִין – הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר. חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִיסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן – אֲסוּרִין, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר.

חבית יין או שמן שנשברה בשבת מצילין הימנה (ממנה) מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים: באו והצילו לכם (עבורכם). ובלבד שלא יספוג את היין או השמן בספוג או במטלית משום איסור סחיטה. אין סוחטין את הפירות בשבת כדי להוציא מהן משקין. ואם יצאו המשקים מעצמן — אסורין להשתמש בהם בשבת. ר' יהודה אומר: אם לאוכלין (לאכילה) הוכנו הפירות — הרי המשקה היוצא מהן בשבת מותר, שכן אין לחשוש שמא יבוא לכתחילה לסחוט פירות שנועדו לאכילה. ואם נועדו מתחילה הפירות למשקין — המשקה היוצא מהן בשבת אסור. חלות דבש שריסקן מערב שבת, ויצאו הדבש והשעוה מעצמן בשבת — אסורין, ור' אליעזר מתיר.

גמ׳ תָּנָא: לֹא יִסְפּוֹג בַּיַּיִן, וְלֹא יְטַפַּח בַּשֶּׁמֶן, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחוֹל. תָּנוּ רַבָּנַן: נִתְפַּזְּרוּ לוֹ פֵּירוֹת בֶּחָצֵר – מְלַקֵּט עַל יָד עַל יָד וְאוֹכֵל. אֲבָל לֹא לְתוֹךְ הַסַּל וְלֹא לְתוֹךְ הַקּוּפָּה, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחוֹל.

תנא [שנה] החכם בתוספתא: לא יספוג ביין ולא יטפח (ישים ידו ויספיגנה) בשמן, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא כעין זה: נתפזרו לו בשבת פירות בחצר — מלקט על יד על יד, כלומר, מיד, ואוכל, אבל לא ילקט לתוך הסל ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

“אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּירוֹת״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי יְהוּדָה לַחֲכָמִים בְּזֵיתִים וַעֲנָבִים. מַאי טַעְמָא – כֵּיוָן דְּלִסְחִיטָה נִינְהוּ יָהֵיב דַּעֲתֵיהּ. וְעוּלָּא אָמַר רַב: חָלוּק הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אַף בְּזֵיתִים וַעֲנָבִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בִּשְׁאָר פֵּירוֹת, וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּזֵיתִים וַעֲנָבִים.

שנינו במשנה כי אין סוחטין את הפירות בשבת, ומשקים שיצאו מהם מעצמם — אסורים. ור' יהודה מבדיל בין אם נועדו הפירות מתחילה לאכילה שמותר, או שנועדו למשקים שאסור. אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מודה היה ר' יהודה לחכמים בזיתים וענבים שאפילו הועידם לאכילה, שהמשקים היוצאים מהם אסורים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? כיון שלסחיטה נינהו [הם] נועדים כרגיל — יהיב דעתיה [נתן דעתו] עליהם מתחילה שישמשו גם לצורך זה. ועולא אמר בשם רב: חלוק היה ר' יהודה אף בזיתים וענבים. ור' יוחנן אמר: הלכה כר' יהודה בשאר פירות, ואין הלכה כר' יהודה בזיתים וענבים.

אָמַר רַבָּה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי יְהוּדָה לַחֲכָמִים בְּזֵיתִים וַעֲנָבִים, וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בִּשְׁאָר פֵּירוֹת.

אמר רבה שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מודה היה ר' יהודה לחכמים בזיתים וענבים, ומודים חכמים לר' יהודה בשאר פירות.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אַבָּא: אֶלָּא בְּמַאי פְּלִיגִי? אָמַר לֵיהּ: לְכִי תִּשְׁכַּח. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא, בְּתוּתִים וְרִמּוֹנִים פְּלִיגִי.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' אבא: אם כן, שמודים הם זה לזה, אלא במאי פליגי [במה נחלקו]? אמר ליה [לו] לר' אבא: לכי תשכח [לכאשר תמצא], כלומר, עיין ותמצא דברים שיש בהם מקום למחלוקת. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא [מסתבר] לומר כי בתותים ורמונים פליגי [נחלקו], שהם מקרה ביניים בין פירות סתם וזיתים וענבים.

דְּתַנְיָא: זֵיתִים שֶׁמָּשַׁךְ מֵהֶן שֶׁמֶן, וַעֲנָבִים שֶׁמָּשַׁךְ מֵהֶן יַיִן, וְהִכְנִיסָן בֵּין לָאוֹכֶל בֵּין לַמַּשְׁקִין – הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר. תּוּתִים שֶׁמָּשַׁךְ מֵהֶן מַיִם, וְרִמּוֹנִים שֶׁמָּשַׁךְ מֵהֶן יַיִן, וְהִכְנִיסָן לָאוֹכָלִין – הַיּוֹצֵא מֵהֶן מוּתָּר, לַמַּשְׁקִין וְלִסְתָם – הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין לָאוֹכָלִין בֵּין לַמַּשְׁקִין – הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: זיתים שמשך (סחט) מהן שמן מבעוד יום (תוס'), וכן ענבים שמשך מהן יין, והכניסן אחר כך לביתו, בין שהכניסן לצורך אוכל, בין שהכניסן לצורך משקין — היוצא מהן מעצמו בשבת אסור. ואילו תותים שמשך מהן מים (מיץ תותים), ורמונים שמשך מהן יין (מיץ רמונים), והכניסן, יש לחלק: אם הכניסן מתחילה לאוכלין — היוצא מהן מותר. הכניסן למשקין, וכן אם הכניסן לסתם בלא לפרש את כוונתו — היוצא מהן אסור, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: בין הכניסן לאוכלין בין למשקין — היוצא מהן אסור.

וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה סְתָם אָסוּר?! וְהָתְנַן: חֲלֵב הָאִשָּׁה מְטַמֵּא לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן, חֲלֵב בְּהֵמָה אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא לְרָצוֹן.

על הברייתא הזו מקשים: וסבר [וכי סבור] ר' יהודה שסתם, כלומר, דבר שלא נועד למטרה מסויימת הרי הוא אסור?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון, כלומר חלב האשה בין שיצא ממנה לרצונה, בין שיצא שלא ברצונה — נחשב כמשקה ומכשיר, ודברי מאכל שנפל עליהם חלב זה נעשים מוכשרים לקבל טומאה. ואילו חלב בהמה אינו מטמא אלא לרצון, שאם יצא מעצמו ללא חליבה — אינו מכשיר לטומאה.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: קַל וָחוֹמֶר הוּא, וּמַה חֲלֵב הָאִשָּׁה שֶׁאֵינוֹ מְיוּחָד אֶלָּא לִקְטַנִּים – מְטַמֵּא לְרָצוֹן וְשֶׁלֹּא לְרָצוֹן, חֲלֵב הַבְּהֵמָה שֶׁמְּיוּחָד בֵּין לִקְטַנִּים בֵּין לִגְדוֹלִים – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא בֵּין לְרָצוֹן וּבֵין שֶׁלֹּא לְרָצוֹן? אָמְרוּ לוֹ: אִם טִמֵּא חֲלֵב הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא לְרָצוֹן – שֶׁדַּם מַגֵּפָתָהּ טָמֵא, יְטַמֵּא חֲלֵב הַבְּהֵמָה

אמר ר' עקיבא: אפשר לומר כי קל וחומר הוא, שאין הדבר כן, ומה חלב האשה שאינו מיוחד אלא לילדים קטנים נחשב כמשקה, ומטמא לרצון ושלא לרצון, חלב הבהמה שהוא משקה מקובל, שמיוחד בין לקטנים בין לגדולים, אינו דין שיטמא בין לרצון ובין שלא לרצון? אמרו לו: יש מקום לסתור קל וחומר זה, כך: אם ראינו שטמא חלב האשה שלא לרצון, שכן אף דם מגפתה (דם היוצא מפצע שלה), גם הוא טמא (מכשיר לקבל טומאה) כמשקה, ואולם אין לומר שיטמא חלב הבהמה