וְהָא מִיפְלִיג פָּלִיג עִילָּוֵיהּ; דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲלִין אֶת הַמְדוּמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: נוֹתֵן עֵינָיו בְּצַד זֶה וְאוֹכֵל מִצַּד אַחֵר!

והא מיפליג פליג עילויה [והרי הוא חולק עליו], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: מעלין את המדומע באחד ומאה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר.

דְּרַבִּי יְהוּדָה עֲדִיפָא מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.

ודוחים: בכל זאת בעיקרו של דבר מסכימים שני התנאים, אלא שהשיטה של ר' יהודה עדיפא [עדיפה, קיצונית] משיטת ר' שמעון בן אלעזר, שר' יהודה אומר שמאחר שמחשבה מספקת הרי אין תיקון בהעלאה, ומוטב שיעשה אותה אפילו בשבת.

מתני׳ הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית – מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת – מַגְבִּיהַּ, וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת.

האבן שהיתה מונחת על פי החביות שאסור לטלטלה משום מוקצה — מטה את החבית על צדה, והיא, האבן, נופלת. היתה החבית בין החביות, ואם תיפול האבן עלולה לשבור את החביות האחרות — מגביה חבית זו ומוציאה מבין החביות ואחר מטה על צדה, והיא, האבן, נופלת.

מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר – מְנַעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת. הָיְתָה עָלָיו לִשְׁלֶשֶׁת – מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט, הָיְתָה שֶׁל עוֹר – נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה.

מעות שהיו על הכר — מנער את הכר והן נופלות. היתה עליו על הכר לשלשת (צואת עופות. ערוך) — מקנחה בסמרטוט, אבל אינו רוחצה במים משום איסור כיבוס. ואם היתה הכר של עור שאין בו חשש כיבוס — נותנין עליה מים עד שתכלה הלשלשת.

גמ׳ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵח, אֲבָל בְּמַנִּיחַ – נַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר.

אמר רב הונא שכך אמר רב: לא שנו הלכה זו באבן אלא בשוכח את האבן על החבית, אבל במניח מדעתו — נעשה החבית בסיס לדבר האסור, ואף היא בעצמה אסורה בטלטול כל השבת.

[״הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת כו׳״]. מַאן תַּנָּא דְּכָל הֵיכָא דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא וְהֶיתֵּרָא – בְּהֶיתֵּרָא טָרְחִינַן, בְּאִיסּוּרָא לָא טָרְחִינַן?

שנינו במשנה שאם היתה החבית שעל גביה מונחת האבן עומדת בין החביות — מגביהה ואחר משליך מעליה את האבן. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שבכל היכא דאיכא איסורא והיתרא [מקום שיש איסור והיתר] — בהיתרא טרחינן, באיסורא לא טרחינן [בהיתר אנו טורחים, באיסור אין טורחים]? שהרי מטריחים את האיש להגביה את החבית ואין מתירים לו לקחת את האבן, ולמעט בטירחה.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא, דִּתְנַן: הַבּוֹרֵר קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בּוֹרֵר אוֹכֶל וְאוֹכֵל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ וּבַתַּמְחוּי.

אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הבורר קטנית ביום טוב, בית שמאי אומרים: בורר אוכל (הראוי לאכילה) ואוכל אותו מיד ומשאיר את הפסולת. ובית הלל אומרים: בורר כדרכו, ואף יכול להשליך את הפסולת ולהשאיר את האוכל בחיקו ובתמחוי (כלי גדול).

וְתַנְיָא, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁהָאוֹכֶל מְרוּבֶּה עַל הַפְּסוֹלֶת, אֲבָל פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכֶל – דִּבְרֵי הַכֹּל בּוֹרֵר אוֹכֶל.

ותניא [ושנויה ברייתא], אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שנחלקו בית שמאי ובית הלל — באופן שהאוכל מרובה על הפסולת. אבל אם הפסולת מרובה על האוכל — לדברי הכל בורר אוכל, שלא להרבות בטירחה בטלטול הפסולת שהיא בדבר האסור בטלטול כשלעצמו. וכן הוא כאן שמתירים לטלטל את החבית ולא את האבן, שהיא כפסולת.

וְהָא הָכָא, דְּכִי אוֹכֶל מְרוּבֶּה עַל הַפְּסוֹלֶת דָּמֵי!

ומקשים: והא הכא, דכי [והרי כאן, שכמו] אוכל מרובה על הפסולת דמי [נחשב], שהרי החבית שהיא אוכל גדולה וכבדה מן האבן, וקל יותר להזיז את האבן, ובכל זאת אין מתירים לעשות זאת על פי שיטת בית הלל!

הָכָא נַמִי, כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי לְמִישְׁקַל לָא מִשְׁתַּקֵּיל לֵיהּ יַיִן עַד דְּשָׁקֵיל לָהּ לָאֶבֶן – כִּפְסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכֶל דָּמֵי.

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן], כיון דאי בעי למישקל לא משתקיל ליה [שאם רוצה ליטול את היין אין יכול להילקח] היין עד דשקיל לה [שיטול אותה], את האבן — הרי כפסולת מרובה על האוכל דמי [נחשב], ואין הדבר דומה לברירה, לפי שכאן עליו לטלטל בכל אופן את האבן שאינו יכול לקחת את החבית לעצמה.

הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת מַגְבִּיהַּ. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הָיְתָה הֶחָבִית מוּנַּחַת בָּאוֹצָר, אוֹ שֶׁהָיוּ כְּלֵי זְכוּכִית מוּנָּחִין תַּחְתֶּיהָ – מַגְבִּיהַּ לְמָקוֹם אַחֵר, וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. וְנוֹטֵל הֵימֶנָּה מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ, וּמַחֲזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ.

שנינו במשנה שאם היתה החבית עליה מונחת האבן עומדת בין החביות — מגביה את החבית. תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: היתה החבית מונחת באוצר (מחסן) בין חביות אחרות, או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה, שאינו יכול להטותה על צדה ולהפיל את האבן — מגביה אותה ומעבירה למקום אחר, ומטה על צדה, והיא, האבן, נופלת. ונוטל הימנה (ממנה, מן החבית) מה שצריך לו, ומחזירה למקומה.

״מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר״. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵח, אֲבָל בְּמַנִּיחַ – נַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר.

שנינו במשנה שמעות שהיו מונחות על הכר — מנער את הכר והן נופלות. אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: לא שנו אלא בשוכח את המעות על הכר, אבל במניח — נעשה הכר עצמו בסיס לדבר האסור ואין לטלטלו כלל.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, אֲבָל לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ – מְטַלְטְלוֹ וְעוֹדָן עָלָיו. וְכֵן תָּנֵי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּיפְתִּי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, אֲבָל לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ – מְטַלְטְלוֹ וְעוֹדָן עָלָיו.

אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: לא שנו דין של ניעור אלא שצריך את הכר לצורך שימוש בגופו, אבל שצריך אותו לצורך מקומו — מטלטלו ועודן (המעות) עליו. וכן תני [שנה] בברייתא חייא בר רב מדיפתי: לא שנו דין של ניעור אלא שצריך את הכר לצורך שימוש בגופו, אבל כשצריך אותו לצורך מקומו — מטלטלו ועודן עליו.

״מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר מְנַעֵר וכו׳״. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: שָׁכַח אַרְנְקִי בֶּחָצֵר – מַנִּיחַ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רַב יִצְחָק: שָׁכַח לְבֵינָה בֶּחָצֵר – מַנִּיחַ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַבִּי אַסִי: פַּעַם אַחַת שָׁכְחוּ דִּסְקַיָא מְלֵאָה מָעוֹת בַּסְּרַטְיָא, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמַר לָהֶן: הַנִּיחוּ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק וְטַלְטְלוּהָ.

שנינו במשנתנו: מעות שעל הכר — מנער את הכר והן נופלות. ובענין זה אמר ר' אושעיא: שכח בערב שבת ארנקי (ארנק) של כסף בחצר ובשבת נזכר בו ורוצה להכניסו לבית — מניח עליה ככר לחם או תינוק ומטלטלה, שנעשה הארנק כבסיס לדברים שמותר לטלטלם. וכן אמר רב יצחק: אם שכח לבינה בחצר — מניח עליה ככר או תינוק, ומטלטלה. אמר ר' יהודה בר שילא שכך אמר ר' אסי: פעם אחת שכחו דסקיא (שק כפול) מלאה מעות בסרטיא [ברחוב], ובאו ושאלו את ר' יוחנן, ואמר להן: הניחו עליה ככר או תינוק, וטלטלוה.

אָמַר מָר זוּטְרָא: הִלְכְתָא כְּכָל הָנֵי שְׁמַעֲתָתָא בְּשׁוֹכֵח. רַב אַשִׁי אָמַר: אֲפִילּוּ שָׁכַח נַמִי [לֹא], וְלֹא אָמְרוּ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד.

אמר מר זוטרא: הלכתא ככל הני שמעתתא [הלכה ככל האמרות הללו] בשוכח, אבל אם הניח מדעת אפילו חפץ יקר בערב שבת — אסור לטלטלו למחרת על ידי הערמה זו. רב אשי אמר: אפילו בשכח נמי [גם כן] — לא התירו, ולא אמרו היתר טלטול על ידי הנחת ככר או תינוק אלא לטלטול מת בלבד.

אַבַּיֵי מַנַּח כַּפָּא אַכֵּיפֵי. רָבָא מַנַּח סַכִּינָא אַבַּר יוֹנָה וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה חֲרִיפָא שְׁמַעֲתָתָא דְּדַרְדְּקֵי! אֵימַר דְּאַמוּר רַבָּנַן בְּשׁוֹכֵח, לְכַתְּחִילָּה מִי אַמוּר?!

ומסופר: אביי מנח כפא אכיפי [היה מניח כף על עומרים של תבואה] כדי לטלטלם בשבת אגב הכף. רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטלה [היה מניח סכין על בן יונה שחוט ומטלטלו]. אמר רב יוסף בלגלוג: כמה חריפא שמעתתא דדרדקי [חריפה ההלכה של התינוקות, התלמידים]! אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] היתר זה דווקא בשוכח, ואולם לעשות כך מ לכתחילה מי אמור [האם אמרו]?!

אָמַר אַבַּיֵי: אִי לָאו דְּאָדָם חָשׁוּב אֲנָא, כַּפָּא אַכֵּיפֵי לָמָּה לִי? הָא חֲזוּ לְמִיזְגָּא עֲלַיְיהוּ!

אמר אביי והסביר את עצמו: אי לאו [אם לא] שאדם חשוב אנא [אני], כפא אכיפי [כף על העומרים] למה לי? הא חזו למיזגא עלייהו [הרי ראויים הם להישען עליהם] ויכול הייתי לטלטל את העומרים גם בלא נתינת הכף! אלא כיון שהחמרתי על עצמי עשיתי עוד פעולה נוספת שלא ילמדו ממנו להתיר.

אָמַר רָבָא: אֲנָא, אִי לָאו דְּאָדָם חָשׁוּב אֲנָא – סַכִּינָא אַבַּר יוֹנָה לָמָּה לִי? הָא חֲזִי לִי לְאוּמְצָא!

וכן אמר רבא: אנא [אני], אי לאו [אם לא] שאדם חשוב אנא [אני] — סכינא אבר יונה [סכין על בן יונה] למה לי? הא חזי [הרי ראוי] לי לאומצא [לאוכלו כבשר חי].

טַעְמָא – דַּחֲזִי לְאוּמְצָא, הָא לָא חֲזִי לְאוּמְצָא – לָא. לְמֵימְרָא דְּרָבָא כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ?

ומקשים: טעמא [הטעם] דווקא — דחזי לאומצא [שראוי מכל מקום לאכילה כשהוא חי], הא לא חזי לאומצא [הרי אם אינו ראוי לאכילה כשהוא חי] — לא. למימרא [האם לומר] שרבא כר' יהודה

וְהָאָמַר רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: טְוֵוי לִי בַּר אַוְוזָא, וּשְׁדֵי מֵיעֶיהָ לְשׁוּנְרָא!

שאין מטלטלים בשבת מאכל שנועד מתחילה לאדם כשהוא ראוי עתה לאכילת בעלי חיים בלבד? והאמר [והרי אמר] רבא לשמעיה [לשמשו] ביום טוב: טווי לי בר אווזא, ושדי מיעיה לשונרא [צלה לי ברווז וזרוק את מעיו לחתול], ונמצא שהתיר לטלטל את מעי הברווז לצורך החתול, ובאותו אופן היה צריך להתיר טלטול בן יונה לא משום אומצא, אלא משום שהוא ראוי לאכילת כלב.