בַּמֶּה מְגָרְרוֹ? אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: בְּגַב סַכִּין.

במה מגררו? אמר ר' אבהו: בשינוי, בגב סכין.

אָמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא: סַמֵּי דִּידָךְ מִקַּמֵּי הָא דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵין מְגָרְרִין לֹא מִנְעָל חָדָשׁ וְלֹא מִנְעָל יָשָׁן, וְלֹא יָסוּךְ אֶת רַגְלוֹ שֶׁמֶן וְהוּא בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל אוֹ בְּתוֹךְ הַסַּנְדָּל, אֲבָל סָךְ אֶת רַגְלוֹ שֶׁמֶן וּמַנִּיחַ בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל אוֹ בְּתוֹךְ הַסַּנְדָּל. וְסָךְ כָּל גּוּפוֹ שֶׁמֶן וּמִתְעַגֵּל עַל גַּבֵּי קָטַבְלִיָא וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

אמר ליה ההוא סבא [לו זקן אחד] לר' אבהו: סמי דידך מקמי הא דתני [מחוק את ההלכה שלך מלפני הלכה זו ששנה] ר' חייא: אין מגררין כלל לא מנעל חדש ולא מנעל ישן, ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל, ששמן זה נספג בעור הנעל ומתקנו, ואסור משום מלאכת מעבד. אבל סך הוא את רגלו שמן כדרכו, ומניח כך אותה אחר כך בתוך המנעל או בתוך הסנדל, ואינו חושש שיועיל שמן זה לעור הנעל. וכן סך כל גופו שמן, ומתעגל (מתגלגל) על גבי קטבליא (שטיח של עור), ואינו חושש.

אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְצַחְצְחוֹ, אֲבָל לְעַבְּדוֹ – אָסוּר.

אמר רב חסדא: לא שנו כך אלא כשעושה זאת כדי לצחצחו, אבל אם עושה לעבדו — אסור.

“לְעַבְּדוֹ״ פְּשִׁיטָא! וְתוּ: לְצַחְצְחוֹ, מִי אִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי?

ותוהים: לעבדו , פשיטא [פשוט, מובן מאליו], הרי זו מלאכה האסורה מן התורה, וכי יש צורך לומר שאסור לעשותה? ותו [ועוד]: אם עושה כן כדי לצחצחו, מי איכא מאן דשרי [האם יש מי שהתיר] שיכוון אדם לעשות מלאכה לכתחילה בשבת?

אֶלָּא, אִי אִיתְמַר הָכִי אִיתְמַר, אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שִׁיעוּר לְצַחְצְחוֹ, אֲבָל שִׁיעוּר לְעַבְּדוֹ – אָסוּר.

אלא, יש לדחות את הנוסח שאמרנו, ואי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב חסדא: לא שנו שמותר חעשות כך בשבת אלא כשסך עצמו בשיעור שדיו כדי לצחצחו בלבד, אבל כשסך עצמו בשיעור שיש בו כדי לעבדו — אסור, ואפילו לא נתכוין לכך.

תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יֵצֵא קָטָן בְּמִנְעָל גָּדוֹל, אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּחָלוּק גָּדוֹל.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: לא יצא אדם קטן בקומה במנעל גדול ממידתו, שמא יפול המנעל ויבוא לטלטלו ברשות הרבים. אבל יוצא הוא בחלוק גדול, שאף שאינו כמידתו ודאי לא יפול מעליו.

וְלֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּמִנְעָל מְרוּפָּט, וְלֹא תַּחֲלוֹץ בּוֹ. וְאִם חָלְצָה – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.

ולא תצא אשה בשבת במנעל מרופט (קרוע מאוד מלמעלה) שמא יצחקו עליה, ותורידנו מרגלה ותטלטל אותו בשבת. ומנעל כזה לא תחלוץ בו היבמה ליבם, שאינו מנעל ראוי, ואם חלצה — חליצתה כשרה, שהרי סוף סוף מנעל הוא.

וְאֵין יוֹצְאִין בְּמִנְעָל חָדָשׁ. בְּאֵיזֶה מִנְעָל אָמְרוּ – בְּמִנְעָל שֶׁל אִשָּׁה.

ואין יוצאין בשבת במנעל חדש, שמא ימצא שאינו מכוון לרגל, ויחלצנו ויטלטלנו. ומעירים: באיזה מנעל אמרו — במנעל של אשה, שמקפידה ביותר על המנעל שיהיה מכוון לרגלה.

תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא יָצְאָה בּוֹ שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם, אֲבָל יָצְאָה בּוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת – מוּתָּר.

תני [שנה] בר קפרא: לא שנו שלא תצא בו בשבת אלא שלא יצאה בו עדיין שעה אחת מבעוד יום, אבל יצאה בו מערב שבת, שוודאי מצאה אם מתאים הוא לה — מותר לה לצאת בו בשבת.

תָּנֵי חֲדָא: שׁוֹמְטִין מִנְעָל מֵעַל גַּבֵּי אִימּוּס, וְתַנְיָא אִידָךְ: אֵין שׁוֹמְטִין! לָא קַשְׁיָא; הָא – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָא – רַבָּנַן.

תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: שומטין בשבת מנעל מעל גבי אימוס (אימום, תבנית שעליה תופרים נעל). ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] אין שומטין. ומסבירים: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זו] הברייתא האוסרת — היא כשיטת ר' אליעזר, והא [זו] זו המתירה — כשיטת רבנן [חכמים]. שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בדיני טומאה וטהרה.

דִּתְנַן: מִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי אִימּוּס, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: מנעל שמצוי עדיין על גבי אימוס, ר' אליעזר מטהר אותו, שאינו מקבל טומאה, שלדעתו מנעל זה לא נגמרה מלאכתו עדיין ואינו בגדר כלי גמור המקבל טומאה, וחכמים מטמאים, שלדעתם נגמרה מלאכתו וכל כלי שנגמרה מלאכתו יכול לקבל טומאה.

הָנִיחָא לְרָבָא, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, בֵּין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ בֵּין לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ – מוּתָּר, שַׁפִּיר.

ובהתאם לעקרון זה, חכמים הסבורים שהמנעל שעל האימום הוא כלי גמור מתירים הם לטלטלו בשבת. ושואלים: הניחא [זה נוח, מתקבל] לשיטת רבא שאמר : דבר שמלאכתו לאיסור, בין לצורך גופו בין לצורך מקומו — מותר לטלטלו בשבת ממקומו, אם כן שפיר [יפה, מובן] הדבר שמטלטלים מעט את האימום אגב הסרת המנעל משום שצריך למקומו של האימום.

אֶלָּא לְאַבַּיֵי, דְּאָמַר: לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ – מוּתָּר, לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ – אָסוּר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

אלא לאביי שאמר שלצורך גופו — מותר, ואילו לצורך מקומו — אסור. מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי אי אפשר לטלטל את האימום שהוא במפורש כלי שמלאכתו לאסור וכיצד ישמוט את המנעל בלא טלטול האימום?

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּרָפוּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה רָפוּי – מוּתָּר.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — ברפוי. שאפשר להוריד את הנעל מבלי להזיז את האימום. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: אם היה רפוי — מותר.

טַעְמָא – דְּרָפוּי, הָא לֹא רָפוּי – לָא. הָנִיחָא לְאַבַּיֵי, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ – מוּתָּר, לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ – אָסוּר, שַׁפִּיר.

ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] שהוא רפוי, הא [הרי] אם לא היה רפוי — לא הותר. הניחא [זה נוח] לשיטת אביי שאמר : שדבר שמלאכתו לאיסור, לצורך שימוש ב גופו — מותר לטלטלו, ואולם לצורך מקומו — אסור לטלטלו, שפיר [יפה הדבר, מותר].

אֶלָּא לְרָבָא, דְּאָמַר: בֵּין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ בֵּין לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ – מוּתָּר, מַאי אִירְיָא רָפוּי? אֲפִילּוּ לֹא רָפוּי נַמִי!

אלא לרבא שאמר כי בין לצורך גופו בין לצורך מקומו — מותר, מאי איריא [מה שייך, מדוע רק] רפוי? אפילו לא רפוי נמי [גם כן] יהא מותר לטלטלו!

דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הוּא; דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִם הָיָה רָפוּי – מוּתָּר. הדרן עלך תולין

ומשיבים: הברייתא ההיא שיטת ר' יהודה משום (בשם) ר' אליעזר הוא, ולא ביאורה של שיטת חכמים. ואף שסבור ר' אליעזר שהמנעל עדיין לא נגמר, בכל זאת לדעת ר' יהודה בשם ר' אליעזר מותר לטלטלו. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר : אם היה כבר רפוי ואינו צריך עוד לאימום — מותר לטלטלו שהוא כלי גמור.

מתני׳ נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ, וְכַלְכָּלָה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ. וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה וְעִם הַחוּלִּין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מַעֲלִין אֶת הַמְּדוּמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה.

נוטל אדם בשבת את בנו על ידיו ואף על פי שהאבן בידו של התינוק, ואין אוסרים ליטול את הבן משום שהוא מטלטל מוקצה על ידי כך. וכן מטלטלים בשבת כלכלה (סל) והאבן בתוכה. ומטלטלין תרומה טמאה שאסור לאכול אותה ומוקצה היא מטלטול עם הטהורה, וכן עם החולין.

גמ׳ אָמַר רָבָא: הוֹצִיא תִּינוֹק חַי וְכִיס תָּלוּי בְּצַוָּארוֹ – חַיָּיב מִשּׁוּם כִּיס. תִּינוֹק מֵת וְכִיס תָּלוּי לוֹ בְּצַוָּארוֹ – פָּטוּר.

ר' יהודה אומר: אף מעלין את המדומע באחד ומאה. שאם נפלה כמות של תרומה והתערבה בתוך חולין (והוא הקרוי 'דימוע') אם היו שם מאה שיעורים כנגד הכמות שנפלה — אומרים שבטלה התרומה, אלא שתקנו חכמים שיעלה משם אותה כמות שנפלה ויתננה לכהן, והשאר נחשב כחולין. והתיר ר' יהודה להעלות את המדומע בשבת לתקנו ולהכשירו לאכילה לכול.

״תִּינוֹק חַי וְכִיס תָּלוּי לוֹ בְּצַוָּארוֹ – חַיָּיב מִשּׁוּם כִּיס״ וְלִיחַיַּיב נַמִי מִשּׁוּם תִּינוֹק!

אמר רבא: מי שהוציא בשבת לרשות הרבים תינוק חי וכיס (כעין שקיק לכסף) תלוי בצוארו של התינוק — חייב משום הוצאת כיס. ואם הוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו — פטור.

רָבָא כְּרַבִּי נָתָן סְבִירָא לֵיהּ, דַּאֲמַר: חַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ.

ועל מה ששנינו שאם הוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו — חייב משום כיס, שואלים: וליחייב נמי [ושיתחייב גם כן] משום נשיאת התינוק עצמו!

וְלִיבַּטֵל כִּיס לְגַבֵּי תִּינוֹק, מִי לָא תְּנַן: אֶת הַחַי בַּמִּטָּה פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה, שֶׁהַמִּטָּה טְפֵילָה לוֹ!

ומשיבים: רבא כשיטת ר' נתן סבירא ליה [סבור הוא], שאמר ר' נתן: חי נושא את עצמו, ולכן המוציא חי מרשות לרשות אינו חייב על הוצאתו.

מִטָּה לְגַבֵּי חַי – מְבַטְּלִי לֵיהּ, כִּיס לְגַבֵּי תִּינוֹק – לָא מְבַטְּלִי לֵיהּ.

ושואלים: וליבטל [ושיתבטל] הכיס לגבי התינוק, ויהא פטור אף על הכיס. מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה] שהמוציא בשבת את החי במטה — פטור אף על הוצאת המטה, לפי שהמטה טפילה לו. ומדוע לא נאמר כן לגבי הכיס והתינוק?

“תִּינוֹק מֵת וְכִיס תָּלוּי לוֹ בְּצַוָּארוֹ – פָּטוּר״ וְלִיחַיַּיב מִשּׁוּם תִּינוֹק! רָבָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, דַּאֲמַר: כָּל מְלָאכָה שֶׁאֵין צָרִיךְ לְגוּפָהּ – פָּטוּר עָלֶיהָ.

ומשיבים: מטה לגבי חי — מבטלי ליה [מבטלים אותה], שהרי דרושה המטה להוצאתו והיא טפילה לו, ואולם כיס לגבי תינוק — לא מבטלי ליה [אין מבטלים אותו], שהוא חשוב לעצמו.

תְּנַן: נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: בְּתִינוֹק שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִּיעְגּוּעִין עַל אָבִיו.

אמרנו כי אם הוציא בשבת תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו — פטור על הוצאתו. ושואלים: וליחייב [ושיתחייב] משום הוצאת התינוק עצמו! ומשיבים: רבא כשיטת ר' שמעון סבירא ליה [סבור] שאמר : כל מלאכה שאין צריך לגופה — פטור עליה אם עשה אותה בשבת,

אִי הָכִי,

ומשום כך המוציא את המת, כיון שאין מוציאו משום שהוא נזקק למת אלא לצורך המת, כגון לקבורה או שלא ישאר במקום של בזיון — אין זו מלאכה האסורה מן התורה. ועל הכיס פטור משום שמתוך צערו ואבלו מבטל הוא אותו לגבי התינוק. תנן [שנינו במשנתנו]: נוטל אדם בשבת את בנו והאבן בידו, נמצא שאנו סבורים כי האבן בטלה לתינוק ומדוע יחייבו בתינוק חי שכיס תלוי בצוארו? אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: אין להבין שהאבן בטלה ואין איסור בטלטולה, אלא שמדובר כאן בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו, ואם לא יטלנו בידיו עלול התינוק לחלות, ומשום כך התירו לו את טלטול האבן.