מִשָּׁלְפוּ לְדִידָהּ מִקַּנְיָא – שָׁרֵי, קַנְיָא מִמֶּנָּה – אָסוּר. אָמַר רָבָא: וְאִם כְּלִי קֵיוָאי הוּא – מוּתָּר.

משלפו לדידה מקניא [להסיר אותה מן הקנה] שהיא תלויה בו — שרי [מותר], ואולם להסיר קניא [את הקנה] ממנה — אסור, שקנה זה אינו כלי, והרי הוא מוקצה. אמר רבא: ואם כלי קיואי (כלי אורגים) הוא — מותר, שאף שמלאכתו לאיסור, כיון שכלי הוא מותר לטלטלו.

אֲמַר רַב חִסְדָּא: הַאי כִּישְׁתָא דְּיַרְקָא, אִי חַזְיָא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה – שָׁרֵי לְטַלְטוֹלֵי, וְאִי לָא – אֲסִיר.

אמר רב חסדא: האי כישתא דירקא [אגודת ירק זו], אי חזיא [אם ראויה] היא למאכל בהמה — שרי לטלטולי [מותר לטלטלה] בשבת, ואי [ואם] לא — אסיר [אסור] לטלטלה.

אֲמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי אֲמַר רַב: הַאי תַּלְיָא, דְּבִשְׂרָא – שָׁרֵי לְטַלְטוֹלֵי, דְּכַוְורֵי – אֲסִיר.

אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: האי תליא, דבשרא [וו זה, שתולים בו בשר] — שרי לטלטולי [מותר לטלטלו], שהוא ראוי גם לשימוש אחר, ואולם וו דכוורי [של דגים] — אסיר [אסור] לטלטלו, לפי שריחו רע (ר"ח), ואין משתמשים בו אלא לדגים בלבד.

אֲמַר רַב קְטִינָא: הָעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַמִּטָּה – כְּאִילּוּ עוֹמֵד בִּכְרֵיסָהּ שֶׁל אִשָּׁה. וְלָאו מִילְּתָא הִיא.

אמר רב קטינא: העומד באמצע המטה על נסר אחד עלול הוא לשברו, והריהו כאילו עומד בכריסה של אשה שודאי יזיק לה, ואף כאן ודאי יגרום לשבירת המיטה (גאונים), ולכן אם עושה זאת בשבת — מותר. ומעירים: ולאו מילתא היא [ואין זה דבר שמתקבל להלכה].

וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: בַּר בֵּי רַב דְּזָבֵין יַרְקָא – לִיזְבֵּין אָרִיכָא, כִּישָׁא כִּי כִּישָׁא, וְאוּרְכָּא מִמֵּילָא.

כיון שהוזכרו דברי רב חסדא באגודות ירק, מביאים כמה עצות בענין זה ובדברים דומים שאמר רב חסדא כדי לייעץ לתלמידי חכמים עניים המתפרנסים בדוחק: בר בי רב דזבין ירקא [בן בית הרב תלמיד חכם הקונה ירק] — ליזבין אריכא [שיקנה אגודה ארוכה], שהרי כישא כי כישא [האגודה כמו אגודה], שלכל אגודות הירק עובי אחד, ואורכא [האורך] בא ממילא כרווח.

וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: בַּר בֵּי רַב דְּזָבֵין קַנְיָא – לִיזְבֵּין אֲרִיכָא, טוּנָא כִּי טוּנָא, וְאוּרְכָּא מִמֵּילָא.

ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דזבין קניא [בן בית הרב הקונה קנים] — ליזבין אריכא [שיקנה ארוכים], שהרי טונא כי טונא [האגודה כמו אגודה], שלכל אגודות הקנים עובי אחד, ואורכא [והאורך] הוא רווח ממילא. ועוד

וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: בַּר בֵּי רַב [דְּלָא נְפִישָׁא לֵיהּ רִיפְתָּא] – לָא לֵיכוּל יַרְקָא, מִשּׁוּם דְּגָרֵיר. וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: אֲנָא לָא בַּעֲנִיּוּתִי אָכְלִי יַרְקָא, וְלָא בַּעֲתִירוּתִי אָכְלִי יַרְקָא. בַּעֲנִיּוּתִי – מִשּׁוּם דְּגָרֵיר, בַּעֲתִירוּתִי – דְּאָמִינָא: הֵיכָא דְּעַיֵיל יַרְקָא לֵיעוּל בִּשְׂרָא וְכַוְורֵי.

אמר רב חסדא: בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא [בן בית הרב שאין לו פת מרובה] — לא ליכול ירקא [יאכל ירק], משום דגריר [[שהוא גורר ומעורר] את התיאבון. ואמר רב חסדא: אנא [אני] לא בעניותי אכלי ירקא [אכלתי ירק], ולא בעתירותי אכלי ירקא [בעשירותי אכלתי ירק]. בעניותי לא אכלתי — משום דגריר [שהוא גורר ומעורר] את התיאבון. בעתירותי [בעשירותי] לא אכלתי — דאמינא [שאמרתי]: היכא דעייל ירקא, ליעול בשרא וכוורי [היכן שנכנס ירק, שיכנסו בשר ודגים].

וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: בַּר בֵּי רַב דְּלָא נְפִישָׁא לֵיהּ רִיפְתָּא – לָא לִיבְצַע בַּצּוֹעֵי. וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: בַּר בֵּי רַב דְּלָא נְפִישָׁא לֵיהּ רִיפְתָּא – לָא לִיבְצַע, מַאי טַעְמָא – דְּלָא עָבֵיד בְּעַיִן יָפָה. וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: אֲנָא מֵעִיקָּרָא לָא הֲוַאי בָּצַעֲנָא עַד דִּשְׁדַאי יָדִי בְּכוּלֵּי מָנָא וְאַשְׁכַּחִי [בֵּיהּ כָּל צָרְכִּי].

ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא [בן בית הרב שאין לו פת מרובה] — לא ליבצע בצועי [יחתכנה לחתיכות קטנות], אלא יאכל כמה שיש לו בבת אחת. ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא [בן בית הרב שאין לו פת מרובה] — לא ליבצע [יבצע] לאורחים. מאי טעמא [מה טעם]? — דלא עביד [שאינו עושה] בעין יפה. ועוד אמר רב חסדא: אנא מעיקרא [אני מתחילה] לא הואי בצענא [הייתי בוצע] עד דשדאי [שהייתי משליך, מכניס] ידי בכולי מנא [בכל כלי], ואשכחי ביה [ומוצא בו] כל צרכי.

וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: הַאי מַאן דְּאֶפְשָׁר לֵיהּ לְמֵיכַל נַהֲמָא דְּשַׂעֲרֵי וַאֲכַל דְּחִיטֵּי – קָעָבַר מִשּׁוּם “בַּל תַּשְׁחִית״. וַאֲמַר רַב פַּפָּא: הַאי מַאן דְּאֶפְשָׁר לְמִישְׁתִּי שִׁיכְרָא וְשָׁתֵי חַמְרָא – עוֹבֵר מִשּׁוּם “בַּל תַּשְׁחִית״. וְלָאו מִילְּתָא הִיא, בַּל תַּשְׁחִית דְּגוּפָא עֲדִיף.

ועוד אמר רב חסדא: האי מאן [מי] שאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי [לו לאכול לחם שעורים ואוכל לחם של חיטים] — קעבר [הריהו עובר] משום "בל תשחית ", שהוא כמבזבז ללא צורך. ואמר רב פפא: האי מאן [מי] שאפשר לו למישתי שיכרא ושתי חמרא [לשתות שכר ושותה יין] — עובר משום "בל תשחית ". ואולם מעירים על דברים אלה: לאו מילתא היא [אין זה דבר נכון] כי "בל תשחית " דגופא [של הגוף] עדיף, וטוב לאדם שישמור על גופו במזון טוב מאשר ישמור על ממונו.

וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: בַּר בֵּי רַב דְּלֵית לֵיהּ מִשְׁחָא – נִימְשִׁי בְּמַיָּא דַּחֲרִיצֵי.

ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דלית ליה משחא [בן בית הרב שאין לו שמן] — נימשי במיא דחריצי [ירחץ, יסוך, במי תעלות], שהירוקת שעליהם יש בה תועלת כמו סיכה בשמן.

וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: בַּר בֵּי רַב דְּזָבֵין אוּמְצָא – לִיזְבֵּין אוּנְקָא, דְּאִית בֵּיהּ תְּלָתָא מִינֵי בִּישְׂרָא.

ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דזבין אומצא [בן בית הרב הקונה בשר] — ליזבין אונקא, דאית ביה תלתא מיני בישרא [שיקנה מן הצואר, שיש בו שלושה מיני בשר].

וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: בַּר בֵּי רַב דְּזָבֵין כִּיתוֹנִיתָא – לִיזְבֵּן מִדִּנְהַר אַבָּא, וְנִיחַוְּורָה כָּל תְּלָתִין יוֹמִין, דִּמְפַטִיָא לֵיהּ תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, וַאֲנָא עָרְבָא. מַאי כִּיתוֹנִיתָא – כִּיתָּא נָאָה.

ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב דזבין כיתוניתא [בן בית הרב הקונה כותונת] — ליזבן [שיקנה] מאלו שעושים בנהר אבא, וניחוורה [וירחצנה] כל תלתין יומין [שלושים ימים], דמפטיא ליה תריסר ירחי שתא [שתספיק לו לשנים עשר חודשי השנה], ואנא ערבא [ואני ערב] שתשמר הכתונת. ומעירים: מאי [מה פירוש] "כיתוניתא" — כיתא נאה, שכתונת נאה מכניסה אותו לחבורה (כתה) של הלבושים כיאות.

וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: בַּר בֵּי רַב לָא לֵיתִיב אַצִּיפְתָא חַדְתָּא, דִּמְכַלְּיָא מָאנֵיהּ.

ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב לא ליתיב אציפתא חדתא, דמכליא מאניה [בן בית הרב אל ישב על מחצלת חדשה, לפי שהיא מכלה את בגדיו ברטיבותה].

וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: בַּר בֵּי רַב לָא לִישְׁדַר מָאנֵיהּ לְאוּשְׁפִּיזֵיהּ לְחַוּוֹרֵיהּ לֵיהּ, דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא, דִּילְמָא חָזֵי בֵּיהּ מִידֵּי וְאָתֵי לְמִגְנְיָא.

ועוד אמר רב חסדא: בר בי רב לא לישדר מאניה לאושפיזיה לחווריה ליה [בן בית הרב אל ישלח בגדיו למאכסנו לכבס לו], דלאו אורח ארעא, דילמא חזי ביה מידי, ואתי למגניא [שאין זה דרך ארץ, שמא יראה בו דבר כגון קרי, ויבוא להתגנות בפני מארחו].

אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא לִבְנַתֵּיהּ: תִּיהֲוֵי צְנִיעָתָן בְּאַפֵּי גַּבְרַיְיכוּ, לָא תֵּיכְלוּן נַהֲמָא בְּאַפֵּי גַּבְרַיְיכוּ.

ולאחר עצותיו של רב חסדא לתלמידי חכמים מביאים עוד מעצותיו לבנותיו. שאמר להו [להן] רב חסדא לבנתיה [לבנותיו]: תיהוי צניעתן באפי גברייכו [היינה צנועות בפני בעליכן], לא תיכלון נהמא באפי גברייכו [אל תאכלו לחם בפני בעליכן], שמא תאכלו יותר מדי ותתגנו בעיניהם.

לָא תֵּיכְלוּן יַרְקָא בְּלֵילְיָא, לָא תֵּיכְלוּן תַּמְרֵי בְּלֵילְיָא, וְלָא תִּשְׁתּוּן שִׁיכְרָא בְּלֵילְיָא, וְלָא תֵּיפְנוּן הֵיכָא דְּמִפְנֵי גַּבְרַיְיכוּ.

וכן לא תיכלון ירקא בליליא [אל תאכלו ירק בלילה], לפי שהירק גורם לריח הפה, לא תיכלון תמרי בליליא [אל תאכלו תמרים בלילה], ולא תשתון שיכרא בליליא [ואל תשתו שכר בלילה], שכל אלה משלשלים, ולא תיפנון היכא דמפני גברייכו [ואל תפנו לצרכיכן במקום שנפנים בעליכן] שלא תמאסו עליהם.

וְכִי קָא קָארֵי אַבָּבָא אִינִישׁ לָא תֵּימְרוּן “מַנּוּ״ אֶלָּא “מַנִּי״.

וכי קא קארי אבבא איניש [ וכאשר קורא על הפתח אדם] הרוצה להיכנס לא תימרון אל תאמרון "מנו "["מי הוא"], אלא "מני

נָקֵיט מַרְגָּנִיתָא בַּחֲדָא יְדֵיהּ, וְכוֹרָא בַּחֲדָא יְדֵיהּ. מַרְגָּנִיתָא – אַחֲוֵי לְהוּ, וְכוֹרָא לָא אַחֲוֵי לְהוּ, עַד דְּמִיצְטַעֲרָן, וַהֲדַר אַחֲוֵי לְהוּ.

"["מיהי"] בלשון נקבה, שיראו שאין להן עסק עם גברים אחרים. והואיל ורב חסדא רצה להראות להן מעלת הצניעות, נקיט מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה [והחזיק מרגלית בידו האחת ורגב בידו האחרת]. מרגניתא — אחוי להו, וכורא — לא אחוי להו [את המרגלית — הראה להן מיד ואת הרגב — לא הראה להן] עד דמיצטערן [שהצטערו], והדר אחוי להו [ורק אחר כך הראה להן], ללמדן שדבר המוצנע מושך יותר מדבר גלוי ואפילו הוא פחות בערכו ממנו.

“אֵין שׁוֹלִין אֶת הַכַּרְשִׁינִין״. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא; דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין מַשְׁגִּיחִין בִּכְבָרָה כָּל עִיקָּר.

שנינו במשנה שאין שולין (שורים) את הכרשינין במים לברור אותם מפסולתם, ואולם מותר להאכיל את הבהמות כשנותן להן תבן באיבוס בתוך כברה. על כך מעירים: מתניתין [משנתנו] הריהי ש לא כי האי תנא [כשיטת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: אין משגיחין בשבת בכברה כל עיקר, ואין משתמשים בה, שמא יבוא לברור.

מתני׳ גּוֹרְפִין מִלִּפְנֵי הַפְּטָם, וּמְסַלְּקִין לַצְּדָדִין מִפְּנֵי הָרְעִי, דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְּהֵמָה זוֹ וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְּהֵמָה זוֹ בַּשַּׁבָּת.

גורפין את התבן מלפני הפטם (בהמה העומדת לפיטום) ומסלקין את התבן לצדדין מפני הרעי (בהמה הרועה בעצמה בשדה) (ר"ח), אלו דברי ר' דוסא. וחכמים אוסרין. נוטלין תבן המונח מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: רַבָּנַן אַרֵישָׁא פְּלִיגִי, אוֹ אַסֵּיפָא פְּלִיגִי, אוֹ אַתַּרְוַיְיהוּ פְּלִיגִי?

איבעיא להו [נשאלה להם לתלמידים]: רבנן ארישא פליגי [חכמים האוסרים, האם על ראש המשנה הם חלוקים], או אסיפא פליגי [על סוף המשנה הם חלוקים], או שמא אתרויהו פליגי [על שניהם הם חלוקים]?

תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – לֹא יְסַלְּקֶנּוּ לַצְּדָדִין.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתניא [ששנינו בברייתא], וחכמים אומרים: אחד זה, תבן המונח לפני הפטם, ואחד זה, תבן המונח לפני הרעי — לא יסלקנו לצדדין, הרי שחולקים ואוסרים בשני המקרים.

אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת בְּאֵיבוּס שֶׁל קַרְקַע, אֲבָל בְּאֵיבוּס שֶׁל כְּלִי – דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. וְאֵיבוּס שֶׁל קַרְקַע מִי אִיכָּא לְמַאן דְּשָׁרֵי? הָא קָא מְשַׁוֵּי גּוּמּוֹת! אֶלָּא, אִי אִיתְמַר הָכִי אִיתְמַר: אָמַר רַב חִסְדָּא מַחֲלוֹקֶת בְּאֵיבוּס שֶׁל כְּלִי, אֲבָל בְּאֵיבוּס שֶׁל קַרְקַע – דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.

אמר רב חסדא: מחלוקת זו היא דווקא באיבוס של קרקע, שעשו בקרקע כעין איבוס לתבן, אבל באיבוס של כלי — לדברי הכל מותר. ותוהים: ובאיבוס של קרקע מי איכא למאן דשרי [האם יש מי שהתיר]?! הא קא משוי [הרי הוא משווה, מיישר] בכך גומות, ועובר משום בונה או חורש! אלא, אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר, כך נאמר]: אמר רב חסדא מחלוקת זו היא דווקא באיבוס של כלי, אבל באיבוס של קרקע — ל דברי הכל אסור, שיש בכך חשש יישור גומות.

“וְנוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְּהֵמָה״. תָּנָא חֲדָא: נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ יָפֶה, וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ רַע. וְתַנְיָא אִידָךְ: נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ רַע וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ יָפֶה!

ועוד שנינו במשנה שנוטלין את התבן המונח מלפני בהמה אחת ונותנים אותו לפני בהמה אחרת. תנא חדא [שנויה ברייתא אחת]: נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה ונותנין לפני בהמה שפיה רע. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: נוטלין מלפני בהמה שפיה רע ונותנין לפני בהמה שפיה יפה, והרי זו לכאורה סתירה בין הברייתות!

אֲמַר אַבַּיֵי: אִידִי וְאִידִי מִקַּמֵּי חֲמָרָא לְקַמֵּי תּוֹרָא – שָׁקְלִינַן, מִקַּמֵּי תּוֹרָא לְקַמֵּי חֲמָרָא – לָא שָׁקְלִינַן. וְהָא דְּקָתָנֵי “נוֹטֵל מִלִּפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ יָפֶה״ – בַּחֲמוֹר, דְּלֵית לֵיהּ רִירֵי. “וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ רַע״ – בְּפָרָה,

אמר אביי: אידי ואידי [זה וזה] שתי הברייתות משמען שליטול את התבן המונח מקמי חמרא [מלפני החמור] ולהעבירו לקמי תורא [לפני השור] — שקלינן [נוטלים אנו], וליטולו מקמי תורא [מלפני השור] ולהעבירו לקמי חמרא [לפני החמור] — לא שקלינן [אין נוטלים]. אלא יש לבאר את הלשון כך: והא דקתני [וזו ששנינו] "נוטל מלפני בהמה שפיה יפה "— הכוונה היא לחמור . ומדוע אומרים שפיהו יפה — כי לית ליה רירי [אין לו רירים] ואינו מרטיב ברירו את התבן שאינו אוכל. ו"נותנין לפני בהמה שפיה רע" — הכוונה לפרה