כֵּיוָן דְּהַךְ גַּזוּר בְּרֵישָׁא הָא תּוּ לָמָּה לִי? אֶלָּא, הַךְ גַּזוּר בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר גַּזוּר בְּכוּלְּהוּ יָדַיִם.

כיון דהך גזור ברישא, הא תו [שאת זו גזרו בתחילה, אלה עוד] למה לי? שאם גזרו טומאה על סתם ידיים, שוב אין צורך עוד לגזור טומאה על ידיים שנגעו בספר תורה, שהרי בכל מקרה הן טמאות! אלא ודאי על הך גזור ברישא [זו גזרו בתחילה], והדר גזור בכולהו [וחזרו אחר כך וגזרו על כל] הידים.

“וּטְבוּל יוֹם״. טְבוּל יוֹם דְּאוֹרַיְיתָא הוּא, דִּכְתִיב: “וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר״! סְמִי מִכָּאן טְבוּל יוֹם.

בין הגזירות שנמנו נמצאת גם ההלכה שטבול יום פוסל את התרומה. ותמהים: והרי טבול יום דאורייתא [מן התורה] הוא מטמא, דכתיב [שכן נאמר]: "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא" (ויקרא כב, ו–ז), הרי שעד שעת השקיעה אסור הוא לנגוע בקדשים, והוא הדין לתרומה! ומשיבים: סמי [מחק] מכאן, מרשימת הגזירות, את טבול יום.

“וְהָאוֹכָלִין שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין״. בְּמַשְׁקִין דְּמַאי? אִילֵימָא בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת שֶׁרֶץ – דְּאוֹרַיְיתָא נִינְהוּ, דִּכְתִיב: “וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה״! אֶלָּא: בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת יָדַיִם, וּגְזֵירָה מִשּׁוּם מַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת שֶׁרֶץ.

בין הגזירות שנמנו הוזכרה גם טומאת האוכלין שנטמאו במשקין. ושואלים: במשקין דמאי [של מה], שנטמאו ממה? אילימא [אם תאמר] כי מדובר במשקין הבאין (שטומאתם באה) מחמת מגע בשרץ — והלא אלה דאורייתא נינהו [מן התורה הם] טמאים, דכתיב [שכן נאמר] בטומאת השרצים: "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" (ויקרא יא, לד)! אלא מדובר במשקין הבאין, שטומאתם באה, מחמת ידים טמאות, שהם מדברי סופרים, וטומאה זו גזירה היא שגזרו בהם משום משקין הבאין מחמת שרץ.

“וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין״. כֵּלִים דְּאִיטַּמְאוּ בְּמַשְׁקִין דְּמַאי? אִילֵימָא בְּמַשְׁקִין דְּזָב – דְּאוֹרַיְיתָא נִינְהוּ, דִּכְתִיב: “וְכִי יָרוֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר״ –מַה שֶּׁבְּיַד טָהוֹר טִמֵּאתִי לְךָ! אֶלָּא: בְּמַשְׁקִין הַבָּאִין מֵחֲמַת שֶׁרֶץ וּגְזֵירָה מִשּׁוּם מַשְׁקִין דְּזָב.

בין הגזירות שנמנו, נמנתה הגזירה של הכלים שנטמאו במשקין. ושואלים: כלים דאיטמאו [שנטמאו] במשקין דמאי [של מה]? אילימא [אם תאמר] כי נטמאו במשקין של זב, כלומר, אחת מן ההפרשות הנוזליות הבאות מן הזב (רוק, מי רגלים וכו') — והלא דאורייתא נינהו [מן התורה הם] טמאים! דכתיב [שכן נאמר]: "וכי ירק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, ח). ודרשו: מה שביד טהור טמאתי לך. שלא רק האדם שנגעו בו נוזלי הזב נטמא, אלא גם חפצים המצויים בידו! אלא כאן במשקין הבאין, שנטמאו מחמת שרץ, שלפי דין התורה אין הם מטמאים כלים, וגזירה היא שגזרו חכמים משום דמיונם למשקין של הזב.

וְיָדַיִם תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל גַּזוּר? שַׁמַּאי וְהִלֵּל גַּזוּר! דְּתַנְיָא: יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח תִּיקֵּן כְּתוּבָּה לָאִשָּׁה, וְגָזַר טוּמְאָה עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת. שַׁמַּאי וְהִלֵּל גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל הַיָּדַיִם.

בין הדברים שנמנו במשנה כאלה שגזרו עליהם תלמידי שמאי והלל, היו גם הידים של כל אדם שלא נטהר לשם טהרת תרומה, ונגע בה שטמאוה. ושואלים: ועל הידים האם תלמידי שמאי והלל גזור[גזרו] עליהם טומאה? הלא גזירה זו שמאי והלל עצמם גזור[גזרו] עליהם. דתניא[שכן שנינו בברייתא]:יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים, שאדמת חוץ לארץ מטמאה, וכן גזרו טומאה על כלי זכוכית אף שאינם כלולים בתורה בין הדברים המקבלים טומאה. שמעון בן שטח תיקן את סגנון הכתובה לאשה, וכן גזר טומאה מיוחדת על כלי מתכות. שמאי והלל גזרו טומאה על הידים!

וְכִי תֵּימָא: שַׁמַּאי וְסִיעָתוֹ וְהִלֵּל וְסִיעָתוֹ, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁמֹנָה עָשָׂר דָּבָר גָּזְרוּ, וּבִשְׁמֹנָה עָשָׂר נֶחְלְקוּ. וְאִילּוּ הִלֵּל וְשַׁמַּאי לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, דְּאָמַר רַב הוּנָא: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶחְלְקוּ, וְתוּ לָא! וְכִי תֵּימָא: אָתוּ אִינְהוּ – גַּזוּר לִתְלוֹת, וְאָתוּ תַּלְמִידַיְיהוּ – וּגְזַרוּ לִשְׂרוֹף; וְהָאָמַר אִילְפָא: יָדַיִם תְּחִלַּת גְּזֵירָתָן לִשְׂרֵיפָה! אֶלָּא: אָתוּ אִינְהוּ, גַּזוּר וְלָא קִבְּלוּ מִינַּיְיהוּ, וְאָתוּ תַּלְמִידַיְיהוּ – גְּזַרוּ וְקִבְּלוּ מִינַּיְיהוּ.

וכי תימא [ואם תאמר] שהכוונה בברייתא זו הינה שמאי וסיעתו והלל וסיעתו, והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: על שמנה עשר דבר גזרו בו ביום, ובשמנה עשר דבר נחלקו קודם, ושמונה עשרה מחלוקות היו רק בין תלמידי הלל ושמאי, ואילו הלל ושמאי עצמם לא נחלקו אלא בשלשה מקומות. שאמר רב הונא: בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל ותו לא [ולא עוד]. וכי תימא [ואם תאמר] כי אתו אינהו גזור [באו הם, הלל ושמאי, וגזרו] על הידיים לתלות, שהדברים שנטמאו בידיים יהיו טמאים, אבל לא לענין שיצטרכו לשרוף אותם כאלה שנטמאו בטומאה ודאית, אלא להשאירם תלויים ועומדים עד שייטמאו או יתקלקלו מעצמם. ואתו תלמידייהו [ובאו תלמידיהם] וגזרו לשרוף. והאמר [והרי אמר] החכם אילפא: ידים תחלת גזירתן היתה לשריפה בלא פקפוק! אלא יש להסביר כי אתו אינהו גזור [באו הם וגזרו] ולא קבלו מינייהו [מהם] העם גזירה זו, ואתו תלמידייהו [ובאו תלמידיהם] וגזרו וקבלו מינייהו [מהם].

וְאַכַּתִּי, שְׁלֹמֹה גָּזַר! דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁתִּיקֵּן שְׁלֹמֹה עֵירוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: “בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׁמַח לִבִּי גַּם אָנִי״. “חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חוֹרְפִי דָבָר״. אֲתָא

ועוד שואלים: ואכתי [ועדיין] לא ברור הדבר, שהרי גזירת ידיים שלמה המלך גזר! שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה תקנת העירובין ותקנת נטילת ידים לטהר את הידיים מטומאתן, יצתה בת קול ואמרה בשבחו: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני " (משלי כג, טו), וכן: "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר " (משלי כז, יא)! ומתרצים: אתא [בא]