וְלֹא יָדַעֲנָא אִי מִלְּפָנֶיהָ אִי מִלְּאַחֲרֶיהָ, וְאָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. וַאֲמַר לְהוּ: יִתְעַסְּקוּ בֵּיהּ עֲמָמִין.

ולא ידענא אי [ואיני יודע אם] חל היום טוב מלפניה אי [אם] מלאחריה, כלומר, ביום הששי או ביום הראשון, ואתו לקמיה [ובאו לפני] ר' יוחנן ואמר להו [להם]: יתעסקו ביה [בו] עממין (גויים).

וְאָמַר רָבָא: מֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן – יִתְעַסְּקוּ בּוֹ עֲמָמִין, בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי – יִתְעַסְּקוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִילּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבֵיצָה. לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תּוֹרָה.

וכן אמר רבא: מת ביום טוב ראשון — יתעסקו בו עממין ואם מת ביום טוב שני שתקנו חכמים לגלויות — יתעסקו בו ישראל, ואפילו ביום טוב שני של ראש השנה. מה שאין כן בביצה, שלגבי ביצה שנולדה ביום טוב מחשיבים את שני ימי ראש השנה כיום ארוך אחד, ואין מחלקים ביניהם, אבל משום כבוד המת הקילו בעניינו בשני. ואם כן, מדוע לא התיר רב מנשיא לבני בשכר לטפל במת ביום טוב? ומשיבים: לפי שאינן בני תורה.

אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: מִתְעַטֵּף אָדָם בְּכִילָּה וּבְכַסְכַּסֶיָה וְיוֹצֵא לִרְשׁוּת הָרַבִּים בַּשַּׁבָּת, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

אמר רב אבין בר רב הונא שכך אמר רב חמא בר גוריא: מתעטף אדם בכילה ובכסכסיה [רצועותיה] ויוצא כשהוא עטוף בה לרשות הרבים בשבת, ואינו חושש משום נשיאת משא.

מַאי שְׁנָא מִדְּרַב הוּנָא, דַּאֲמַר רַב הוּנָא אֲמַר רַב: הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצוּיֶּיצֶת כְּהִילְכָתָהּ בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב חַטָּאת. צִיצִית לְגַבֵּי טַלִּית – חֲשִׁיבִי, וְלָא בָּטְלִי. הָנֵי לָא חֲשִׁיבִי – וּבָטְלִי.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] הדבר ממה שאמר רב הונא, שאמר רב הונא שכך אמר רב: היוצא בשוגג לרשות הרבים בטלית שאינה מצויצת כהילכתה בשבת, וכגון שציצית אחת חסרה בה — חייב קרבן חטאת, משום ששאר הציציות אינן מגוף הטלית, וכיון שאינן משמשות באותו זמן מצוה הרי הן כמשאוי שאסור להוציאו! ומשיבים: יש להבדיל ולומר כי ציצית לגבי טלית — חשיבי, ולא בטלי [חשובות ואינן בטלות] ונחשבות כחפץ לעצמו ולכן אסור להוציאן. הני לא חשיבי, ובטלי [אלה רצועות הכילה אינן חשובות ובטלות].

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: מַעֲרִים אָדָם עַל הַמַּשְׁמֶרֶת בְּיוֹם טוֹב לִתְלוֹת בָּהּ רִמּוֹנִים, וְתוֹלֶה בָּהּ שְׁמָרִים. אָמַר רַב אַשִׁי: וְהוּא דְּתָלָה בָּהּ רִמּוֹנִים.

אמר רבה בר רב הונא: לדעת חכמים האוסרים לתלות את המשמרת ביום טוב, עדיין יכול שיהא מערים אדם על איסור תליית המשמרת ביום טוב, בכך שנוטל אותה ביום טוב ותולה אותה כדי לתלות בה רמונים, ודבר זה מותר, ומאחר שהיא כבר תלויה יכול הוא כבר שיהא תולה בה יין כדי לסננו מן השמרים, שהרי אמרו שמותר לעשות כן ביום טוב במשמרת התלויה כבר. אמר רב אשי: והיתר זה הוא דווקא באופן שתלה בה רמונים קודם לפני שתלה בה שמרים, שהכל רואים שעשה בה שימוש של היתר.

מַאי שְׁנָא מֵהָא, דְּתַנְיָא: מַטִּילִין שֵׁכָר בַּמּוֹעֵד לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד – אָסוּר. אֶחָד שֵׁכַר תְּמָרִים וְאֶחָד שֵׁכַר שְׂעוֹרִים. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן יָשָׁן – מַעֲרִים וְשׁוֹתֶה מִן הֶחָדָשׁ.

ושואלים: מאי שנא מהא דתניא [במה שונה הדבר מהלכה זו ששנינו בברייתא]: מטילין (מתחילים לעשות) שכר בחול המועד לצורך המועד, ואולם שלא לצורך המועד — אסור, אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים. ואף על פי שיש להן שכר ישן — הריהו מערים ואומר שרצונו להיות שותה מן החדש ולצורך זה עושה הוא שכר בחול המועד. נמצא שמותר להערים אף בלי להוכיח במעשה שעושה לצורך היתר ולא כדברי רב אשי!

הָתָם לָא מוֹכְחָא מִילְּתָא, הָכָא – מוֹכְחָא מִילְּתָא.

ומשיבים: התם לא מוכחא מילתא [שם אין הדבר מוכח וניכר], שכשרואים אותו מטיל שכר אין יודעים שיש לו בביתו שכר מוכן, ועצם מעשהו אינו אסור בכל מקרה, אבל הכא [כאן] במשמרת — מוכחא מילתא [מוכח הדבר], שרואים שהוא תולה משמרת ויש איסור בדבר.

אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב אַשִׁי: חֲזִי מָר הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן, וְרַב הוּנָא בֶּן רַבִּי חַיּוֹן שְׁמֵיהּ, וְאָמְרִי לָהּ רַב הוּנָא בְּרַבִּי חַלְוָון שְׁמֵיהּ, דִּשְׁקַל בְּרָא דְּתוּמָא וּמַנַּח בְּבַרְזָא דְּדַנָּא, וַאֲמַר: לְאַצְנוֹעֵיהּ קָמִיכַּוֵּינָא. וְאָזֵיל וְנָאֵים בְּמִבְרָא, וְעָבַר לְהַךְ גִּיסָּא וְסָיֵיר פֵּירֵי, וַאֲמַר: אֲנָא לְמֵינַם קָמִיכַּוֵּינָא.

כיון שדובר בענין הערמה מסופר שאמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב אשי: חזי מר האי צורבא מרבנן [יראה אדוני תלמיד חכם] ורב הונא בר' חיון שמיה [שמו], ואמרי לה [ויש אומרים] שרב הונא בר' חלוון שמיה [שמו] דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא, ואמר: לאצנועיה קמיכוינא [שלוקח בן שום, פלח שום, ומניחו בנקב החבית ואומר: להצניע אותו, את השום, אני מתכוון] והריהו סותם נקב בשבת. וכן אזיל ונאים במברא, ועבר להך גיסא וסייר פירי, ואמר: אנא למינם קמיכוינא [הולך וישן במעבורת שעל הנהר, ובעל המעבורת משיטו ועובר לצד השני של הנהר, ומסייר ובודק פירות כרמו, ואומר: אני מתכוון לישון], ונמצא שנסע בשבת בסירה באיסור!

אֲמַר לְהוּ: הַעֲרָמָה קָאָמְרַתְּ? הַעֲרָמָה בִּדְרַבָּנַן הִיא, וְצוֹרְבָא מֵרַבָּנַן לָא אָתֵי לְמֶיעֱבַד לְכַתְּחִילָּה.

אמר להו [להם] רב אשי: הערמה קאמרת [אמרת]? הערמה בדרבנן [בדברי חכמים] היא, שהרי לא עבר על איסור מן התורה, וצורבא מרבנן [ותלמיד חכם] לא אתי למיעבד [יבוא לעשות] לכתחילה בלא הערמה, ואין לאסור עליו.

מתני׳ נוֹתְנִין מַיִם עַל גַּבֵּי הַשְּׁמָרִים בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצוֹלוּ. וּמְסַנְּנִין אֶת הַיַּיִן בַּסּוּדָרִין, וּבִכְפִיפָה מִצְרִית.

נותנין בשבת מים על גב השמרים התלויים במשמרת בשביל שיצולו (שיהיו צלולים ונקיים). וכן מסננין את היין בסודרין, ובכפיפה (סל) מצרית העשויה מעלי דקל. שכיון שראויים המשקים הללו לשתיה אף בלא הסינון אין בכך משום מלאכת בורר האסורה.

וְנוֹתְנִין בֵּיצָה בְּמַסְנֶנֶת שֶׁל חַרְדָּל, וְעוֹשִׂין אָנוּמְלִין בַּשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת – בַּכּוֹס, בְּיוֹם טוֹב – בַּלָּגִין, וּבַמּוֹעֵד – בֶּחָבִית. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין.

וכן נותנין ביצה במסננת של חרדל להפריד בין החלבון והחלמון, ועושין אנומלין (משקה יין) בשבת. ר' יהודה אומר: בשבת אין עושין אנומלין אלא בכוס קטנה, ביום טוב — בלגין שהוא כלי גדול יותר, ובמועד — אפילו בחבית. ר' צדוק אומר הכל לפי האורחין, ואם מרובים הם מרבים באנומלין.

גמ׳ אָמַר זְעִירִי: נוֹתֵן אָדָם יַיִן צָלוּל וּמַיִם צְלוּלִין לְתוֹךְ הַמַּשְׁמֶרֶת בַּשַּׁבָּת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אֲבָל עֲכוּרִין – לֹא.

אמר זעירי: נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש משום איסור בורר, שהרי היין ראוי לשתיה גם בלא סינון זה, אבל עכורין — לא.

מֵיתִיבִי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: טוֹרֵד אָדָם חָבִית שֶׁל יַיִן, יֵינָהּ וּשְׁמָרֶיהָ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמַּשְׁמֶרֶת בַּשַּׁבָּת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ! תַּרְגְּמָהּ זְעֵירִי: בֵּין הַגִּיתּוֹת שָׁנוּ.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו שרבן שמעון בן גמליאל אומר: טורד (מערב) אדם חבית של יין על יינה ושמריה, ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש, נמצא שמותר לשים בתוך המשמרת גם יין עכור! תרגמה [הסביר אותה קושיה] החכם זעירי: בין הגיתות שנו, שהיין עדיין לא תסס והוא נשאר עכור בין כה וכה, וגם לאחר סינון לא יצטלל לגמרי.

“מְסַנְּנִין אֶת הַיַּיִן בַּסּוּדָרִין״. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה גּוּמָּא.

שנינו במשנה שמסננין בשבת את היין בסודרין. אמר רב שימי בר חייא: ובלבד שלא יעשה גומא בסודר לשפוך בו את היין, וזאת כדי לשנות ממעשהו בחול.

“וּבִכְפִיפָה מִצְרִית״. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ מִקַּרְקָעִיתוֹ שֶׁל כְּלִי טֶפַח.

עוד שנינו במשנה שהתירו לסנן בשבת את היין בכפיפה מצרית, אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: ובלבד שלא יגביה את הכפיפה מקרקעיתו של הכלי התחתון טפח וישנה גם בדבר זה (רבינו יונה).

אֲמַר רַב: הַאי פַּרוֹנְקָא, אַפַּלְגֵיהּ דְּכוּבָא – שָׁרֵי, אַכּוּלֵּיהּ כּוּבָא – אָסוּר.

אמר רב: האי פרונקא [כיסוי זה] שיש בו נקבים לסינון, אפלגיה דכובא [על חצי החבית] — שרי [מותר] לפורסו, ואולם אכוליה כובא [על כל החבית] — אסור, שלא יסנן דרכו (ר"ח).

אֲמַר רַב פַּפָּא: לָא נִיהֲדַק אִינִישׁ צִינִיָיתָא בְּפוּמֵיהּ דְּכוֹזְנֵי דְּחָבִיתָא, מִשּׁוּם דְּמֶיחֱזֵי כִּמְשַׁמֶּרֶת.

אמר רב פפא: לא ניהדק איניש צינייתא בפומיה דכוזני דחביתא [אל יהדק אדם צרור קש בפי משפך החבית], משום דמיחזי [שנראה] כמשמרת.

דְּבֵי רַב פַּפָּא שָׁאפוּ שִׁיכְרָא מִמָּנָא לְמָנָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: הָאִיכָּא נִיצוֹצוֹת! נִיצוֹצוֹת לְבֵי רַב פַּפָּא לָא חֲשִׁיבִי.

מסופר: דבי [בני בית] רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא [היו שופכים בזהירות שיכר מכלי לכלי] כדי שהפסולת המצויה בכלי אחד לא תעבור לשני. אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא [הרי יש] ניצוצות, טיפות המשקה האחרונות, שכן בסופה של פעולה זו רואים שהשופך התכוון לברר את שארית השיכר מן הפסולת שבכלי, ויש כאן משום ברירה! ענה לו: בבית רב פפא היו משאירים את הניצוצות בכלי הראשון ולא ניסו לבררם, כי ניצוצות לבי [בבית] רב פפא לא חשיבי [היו חשובים], שהיה שיכר מצוי תמיד בביתו.

“וְנוֹתְנִין בֵּיצָה בְּמַסְנֶנֶת״. תָּנֵי יַעֲקֹב קָרְחָה:

עוד שנינו שנותנין בשבת ביצה במסננת חרדל כדי להפריד בין החלבון והחלמון. תני [שנה] החכם יעקב קרחה בטעם הדבר: