מתני׳ מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן, בֵּין לִפְנֵי הַמִּילָה וּבֵין לְאַחַר הַמִּילָה. וּמְזַלְּפִין עָלָיו בַּיָּד, אֲבָל לֹא בַּכְּלִי. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר “וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כּוֹאֲבִים״.

מרחיצין את הקטן, בין לפני המילה ובין לאחר המילה בשבת, ומזלפין (מתיזים) עליו מים חמים ביד, אבל לא בכלי, בכדי לעשות שינוי. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן, אפילו ביום השלישי למילתו שחל להיות בשבת, שהרי ביום השלישי למילה התינוק נחשב כיש בו סכנה, וכפי שנאמר באנשי שכם שמלו: "ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים

סָפֵק וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס – אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בָּאַנְדְּרוֹגִינוֹס.

"(בראשית לד, כה), והרי שאף ביום השלישי כאב המילה קרוב לסכנה. תינוק שיש ספק אם למולו אם לאו, וכן אנדרוגינוס (מי שיש לו איברי זכר ונקבה) — אין מחללין עליו את השבת כדי למולו, כיון שאין מילתו מחוייבת ודאי, וחילול שבת יש בכך. ור' יהודה מתיר באנדרוגינוס.

גמ׳ וְהָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא ‘מַרְחִיצִין׳!

מתחילה מקשים על סגנון המשנה נאמר בה שמזלפים על הקטן ביד, ומקשים: והא [והרי] אמרת ברישא [מתחילה] שמרחיצין אותו,

רַב יְהוּדָה וְרַבָּה בַּר אֲבוּהּ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: “כֵּיצַד״ תָּנֵי; מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בֵּין לִפְנֵי מִילָה בֵּין לְאַחַר מִילָה, כֵּיצַד – מְזַלְּפִין עָלָיו בַּיָּד, אֲבָל לֹא בַּכְּלִי.

ואם להרחיץ מותר — לזלף לא כל שכן! רב יהודה ורבה בר אבוה דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שמשנה זו בדרך הסגנון של "כיצד" תני [שנוי] ומשפט אחד בא לבאר את משנהו. וכך יש להבינה: מרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה. כיצד עושים זאת? — מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי.

אֲמַר רָבָא: וְהָא ‘מַרְחִיצִין׳ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בֵּין מִלִּפְנֵי מִילָה בֵּין לְאַחַר הַמִּילָה, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן – כְּדַרְכּוֹ, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – מְזַלְּפִין עָלָיו בַּיָּד, אֲבָל לֹא בַּכְּלִי. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר “וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כּוֹאֲבִים״.

אמר רבא: והא [והרי] בלשון "מרחיצין" קתני [שנינו], והרחצה אינה זילוף! אלא אמר רבא: הכי קתני [כך שנינו]: מרחיצין את הקטן בין מלפני המילה בין לאחר המילה, ביום הראשון למילה — כדרכו, וביום השלישי שחל להיות בשבת — רק מזלפין עליו ביד, אבל לא בכלי, ובודאי שאין מרחיצין. ואילו ר' אלעזר בן עזריה אומר: אף מרחיצין את הקטן אף ביום השלישי שחל להיות בשבת, שהרי הוא נחשב כיש בו סכנה, וכפי שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא: מַרְחִיצִין הַקָּטָן בֵּין לִפְנֵי מִילָה בֵּין לְאַחַר מִילָה, בְּיוֹם רִאשׁוֹן – כְּדַרְכּוֹ, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – מְזַלְּפִין עָלָיו בַּיָּד, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר – זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר “וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כּוֹאֲבִים״.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: מרחיצין את הקטן בין לפני ובין לאחר מילה, ביום הראשון — כדרכו, וביום השלישי שחל להיות בשבת — מזלפין עליו ביד, אבל אין מרחיצין. ר' אלעזר בן עזריה אומר: אף מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת. ואף על פי שאין ראיה גמורה לדבר מכל מקום יש זכר לדבר, וכפי שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים

וּכְשֶׁהֵן מְזַלְּפִין – אֵין מְזַלְּפִין לֹא בְּכוֹס וְלֹא בִּקְעָרָה וְלֹא בִּכְלִי, אֶלָּא בַּיָּד. אֲתָאן לְתַנָּא קַמָּא.

". וממשיכה הברייתא: וכשהן מזלפין — אין מזלפין מים לא בכוס ולא בקערה ולא בכלי אחר, אלא ביד. ומעירים: אתאן [באנו] לשיטת ה תנא קמא [הראשון], שהרי הביאור כיצד נעשה הזילוף אינו לשיטת ר' אלעזר בן עזריה אלא המשך לדברי התנא הראשון.

מַאי “אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר״? מִשּׁוּם דְּגָדוֹל – לָא סָלֵיק בִּישְׂרָא הַיָּיא, קָטָן – סָלֵיק בֵּיהּ בִּישְׂרָא הַיָּיא.

ומעירים: מאי [מה פירוש] "אף על פי שאין ראיה לדבר מכל מקום יש זכר לדבר"? מדוע קורא לכך "זכר לדבר"? והלא לכאורה ראיה גמורה היא שביום השלישי עדיין גדול כאב המילה! ומשיבים: אכן אין זו ראיה גמורה משום שבאדם גדול (מבוגר) לא סליק בישרא הייא [אין הבשר מתרפא מיד], קטן סליק ביה בישרא הייא [בקטן מתרפא הבשר מיד] ושמא ביום השלישי שוב אינו מסוכן.

הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אוֹרֵי לֵיהּ כִּשְׁמַעֲתֵיהּ. אִיחֲלַשׁ רָבָא. אֲמַר אֲנָא בַּהֲדֵי תַּרְגִּימְנָא דְּסָבֵי לָמָּה לִי?

ומסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד בא לפני] רבא לשאול בענין רחיצת תינוק לאחר מילה, אורי ליה כשמעתיה [הורה לו כשמועתו, כהלכתו] שלדעת הכל מותר לרחוץ את התינוק ביום הראשון. אחר כך איחלש [נחלש, חלה] רבא בחולי, ואמר: אנא בהדי תרגימנא דסבי [אני בין שיטותיהם של הזקנים] למה לי להתערב, שהרי חכמי הדור הקודם פירשו את הדברים בדרך אחרת ולחומרה, וסבר רבא שנענש בידי שמים על שהקל בדעת חכמי הדור הקודם.

אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: וְהָתַנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּמָר! אֲמַר לְהוּ מַתְנִיתִין כְּוָותַיְיהוּ דַּיְקָא.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא: והתניא כוותיה דמר [והרי שנויה ברייתא כשיטתו של אדוני], ומשום מה חושש אתה לפירושך? הרי ראויה היא! אמר להו [להם]: מתניתין כוותייהו דיקא [משנתנו כשיטתם מדוקדקת].

מִמַּאי – מִדְּקָאָמַר “רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת״. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא תַּנָּא קַמָּא מְזַלְּפִין קָאָמַר – הַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַרְחִיצִין, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ תַּנָּא קַמָּא מַרְחִיצִין בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן קָאָמַר, וּמְזַלְּפִין בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי – הַאי “רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר מַרְחִיצִין?״ “אַף מַרְחִיצִין״ מִיבָּעֵי לֵיהּ.

וממאי [ממה] אפשר להסיק זאת — מדקאמר [ממה שאמר] שם שר' אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שלדעת התנא קמא [הראשון] מזלפין בלבד קאמר [אמר], ולא התיר כלל להרחיץ את התינוק, אף ביום הראשון — היינו דקאמר ליה [זהו שאמר לו] ר' אלעזר בן עזריה שלדעתו אף מרחיצין. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי התנא קמא [הראשון] אף מרחיצין ביום הראשון קאמר [אמר], ומזלפין ביום השלישי, אם כן האי [ביטוי זה] שר' אלעזר בן עזריה אומר שמרחיצין אינו במקומו, ו"אף מרחיצין " מיבעי ליה [היה לו] לומר,

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.

שהר י לא נחלק על עיקר היתר הרחיצה, אלא על רחיצה ביום מסויים. וכיון שדקדוק דברי המשנה מסייע לאמוראים ההם אין כוחה של ברייתא לעקור את הדבר. ולגופה של הלכה, כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' אלעזר: הלכה כשיטת ר' אלעזר בן עזריה.

הָווּ בָּהּ בְּמַעַרְבָא: הַרְחָצַת כָּל גּוּפוֹ אוֹ הַרְחָצַת מִילָה?

הוו [עסקו] בה בשאלה זו במערבא [במערב, בארץ ישראל]: האם מה שנאמר בענין רחיצה הכוונה להרחצת כל גופו של התינוק או הרחצת מקום המילה בלבד?

אָמַר לְהוּ הַהוּא מֵרַבָּנַן, וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא, הַרְחָצַת כָּל גּוּפוֹ. דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ הַרְחָצַת מִילָה – מִי גָּרַע מֵחַמִּין עַל גַּבֵּי מַכָּה, דְּאָמַר רַב: אֵין מוֹנְעִין חַמִּין וָשֶׁמֶן מֵעַל גַּבֵּי מַכָּה בַּשַּׁבָּת.

אמר להו ההוא מרבנן [להם אחד החכמים], ור' יעקב שמיה [שמו]: מסתברא [מסתבר] לומר שהמדובר בהרחצת כל גופו, דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר שנחלקו בהרחצת מילה, מי גרע [האם גרוע הדבר] מחמין ששמים על גבי מכה (פצע), שכן אמר רב: אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת, ואם כן בודאי מותר לרחוץ אף את המילה!

מַתְקִיף לָהּ רַב יוֹסֵף: וְלָא שָׁנִי לָךְ בֵּין חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בַּשַּׁבָּת לְחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת?!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אין מקום לפתרון זה, ולא שני לך [וכי אין זה שונה לך, בעיניך] בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב שבת? שחמין שהוחמו מערב שבת יש בהם רק החשש שבגזירת איסור רפואה, ואילו חמין שהוחמו בשבת הוא חילול שבת.

מַתְקִיף לָהּ רַב דִּימִי: וּמִמַּאי דְּהָכָא בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בַּשַּׁבָּת פְּלִיגִי, דִּילְמָא בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת פְּלִיגִי?! אֲמַר אַבַּיֵי: אֲנָא בְּעַאי דְּאִישְׁנֵי לֵיהּ, וְקַדֵּם וְשָׁנֵי לֵיהּ רַב יוֹסֵף: מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הוּא לוֹ.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב דימי על דברי רב יוסף: וממאי דהכא [וממה מסיק אתה שכאן] בחמין שהוחמו בשבת פליגי [נחלקו]? דילמא [שמא] בחמין שהוחמו בערב שבת פליגי [נחלקו]?! אמר אביי: אנא בעאי דאישני ליה [אני רציתי לתרץ לו], וקדם ושני ליה [ותירץ לו] רב יוסף שבודאי אין מדברים אלא בחימום חמין בשבת מפני שסכנה הוא לו.

אִיתְמַר נַמִי, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בַּשַּׁבָּת בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, בֵּין הַרְחָצַת כָּל גּוּפוֹ, בֵּין הַרְחָצַת מִילָה – מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ.

איתמר נמי [נאמר גם כן] בשם אמורא אחר שכי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' אבהו שכך אמר ר' אלעזר, ואמרי לה [ויש אומרים] שכך אמר ר' אבהו שכך אמר ר' יוחנן: הלכה היא כשיטת ר' אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת, בין בחמין שהוחמו מערב שבת, בין הרחצת כל גופו, בין הרחצת מקום המילה בלבד, מפני שסכנה היא לו.

גּוּפָא, אָמַר רַב: אֵין מוֹנְעִין חַמִּין וָשֶׁמֶן מֵעַל גַּבֵּי מַכָּה בַּשַּׁבָּת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: נוֹתֵן חוּץ לַמַּכָּה, וְשׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לַמַּכָּה.

הזכרנו קודם בדרך אגב את דברי רב בענין טיפול בפצע בשבת. ומעתה באים לדון בהם גופא [לגופם]. שנינו שאמר רב: אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת. ושמואל אמר: אסור לתת את החמין או השמן ישירות על גבי המכה משום שנראה הדבר כרפואה, אלא נותן את החמין או השמן חוץ למכה מעליה, ושותת ויורד למכה עצמה.

מֵיתִיבִי: אֵין נוֹתְנִין שֶׁמֶן וְחַמִּין עַל גַּבֵּי מוֹךְ לִיתֵּן עַל גַּבֵּי מַכָּה בַּשַּׁבָּת! הָתָם מִשּׁוּם סְחִיטָה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: אין נותנין שמן וחמין על גבי מוך (סמרטוט) ליתן אותו על גבי המכה בשבת, והרי זה כדברי שמואל האוסר לעשות דבר שנראה כעשוי לרפואה, וקשה לרב! ומשיבים: התם [שם] לא משום חשש רפואה אסרו אלא משום חשש סחיטה.

תָּא שְׁמַע: אֵין נוֹתְנִין חַמִּין וָשֶׁמֶן עַל גַּבֵּי מוֹךְ שֶׁעַל גַּבֵּי מַכָּה בַּשַּׁבָּת! הָתָם נַמִי מִשּׁוּם סְחִיטָה.

ועוד תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא דומה: אין נותנין חמין ושמן על גבי מוך, שעל גבי מכה בשבת, והרי ראיה מכך לשיטת שמואל. ותירצו: התם נמי [שם גם כן] משום סחיטה חששו.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: אֵין נוֹתְנִין חַמִּין וָשֶׁמֶן עַל גַּבֵּי מַכָּה בַּשַּׁבָּת, אֲבָל נוֹתְנִין חוּץ לַמַּכָּה, וְשׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לַמַּכָּה.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא מפורשת כשיטתו] של שמואל: אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת, אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה.

תָּנוּ רַבָּנַן: נוֹתְנִין עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה מוֹךְ יָבֵשׁ וּסְפוֹג יָבֵשׁ, אֲבָל לֹא גֶּמִי יָבֵשׁ וְלֹא כְּתִיתִין יְבֵשִׁין. קַשְׁיָא כְּתִיתִין אַכְּתִיתִין! לֹא קַשְׁיָא, הָא – בַּחֲדָתֵי, הָא – בְּעַתִּיקֵי, אָמַר אַבַּיֵי: שְׁמַע מִינָּהּ – הָנֵי כְּתִיתִין מָסוּ.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: נותנין על גבי המכה מוך יבש וספוג יבש, אבל לא גמי (מין סוף) יבש ולא כתיתין (סמרטוטים) יבשין. ומעירים: קשיא [קשה] מענין כתיתין על ענין כתיתין , שהרי מתחילה התיר מוך ואחר אסר כתיתים! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאסר — הרי זה בחדתי [בחדשים] שמרפאים, הא [זה] שהתיר הרי זה בעתיקי [בישנים] שאינם מועילים כל כך. אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] שהני [אלו] הכתיתין מסו [מרפאים], ונלמד מכאן לענין רפואת כל מכה.

“סָפֵק וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס כו׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: ‘עָרְלָתוֹ׳ – עָרְלָתוֹ וַדַּאי דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת,

שנינו במשנה כי תינוק שיש ספק אם למולו אם לאו וכן אנדרוגינוס אין מילתם דוחה את השבת אף שהיא היום השמיני ללידתם. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), ופירשו את הכתוב: "ערלתו" משמעו — ערלתו ודאי דוחה את השבת,